סיפורה של אביבה גרונדלנד (81), אלמנה, אמא לשני ילדים, סבתא לתשעה וסבתא רבתא לארבעה נינים, מתגוררת בגבעתיים:
"נולדתי וגדלתי בבני־ברק במשפחה דתית. בכיתה הכרתי את איתן גרונדלנד, שגר באותו רחוב והיה איתי באותה קבוצה ב'בני עקיבא'. בגיל 12 הפכנו לזוג ומאז היינו יחד. הוא היה חתיך לא נורמלי, חכם וג'נטלמן. הוא פחד שמישהו יחטוף אותי אם אלך לצבא, אז התחתנו כשהייתי בת 18 וחצי והוא בן 19. איתן שירת בתעשייה הצבאית, אני עבדתי כמזכירה, וגרנו בבני־ברק. שנתיים אחרי החתונה נולדה לנו סמדר, ושנתיים אחר כך רוני בא לעולם. הייתי בבית וגידלתי את הילדים. באותה תקופה חזרנו בשאלה, אבל המשכנו לשמור כשרות ולצום ביום כיפור.
איתן למד הנדסאות והקים בית מלאכה למוצרי פלסטיק, שייצר בין היתר את הטפטפות הראשונות בארץ. בנינו את עצמנו בעשר אצבעות. כשהילדים גדלו, נכנסתי כשותפה בחנות בגדים. יום אחד הלכתי להביא סחורה ומכונית דרסה אותי. הרגל שלי הייתה חצי שנה בגבס. כשהחלמתי, קנינו מגרש ברמת־חן ובנינו יחד עם זוג חברים שלנו בית דו־משפחתי. כשתכננו את המקלט לבית החדש, איתן אמר: 'רק פצצת אטום יכולה להרוס את המקלט הזה'. בשנת 1973 נכנסנו לבית. זמן קצר אחר כך התחלתי לעבוד בבית דיור מוגן גדול ביד־אליהו, לא רחוק מהבית. איתן כל הזמן דאג לי ותמיד אמר: 'אני אמות לפנייך. אני לא יודע מה אעשה אם תמותי לפניי'.
בסוף 1989 חגגנו לו יום הולדת 50, ארגנתי מסיבה והזמנתי עוגה ענקית בצורת המספר 50. העוגה הייתה כל כך גדולה, שלא נכנסה למקרר, אז חתכתי אותה באמצע, בין החמש לאפס. מאז אני חושבת שבעצמי חרצתי את הגורל שלו.
בשנת 1991, כשפרצה מלחמת המפרץ, הילדים כבר היו נשואים והתגוררו בבתים משלהם. לקראת תאריך האולטימטום שקיבל סדאם חוסיין, נשיא עיראק, ליציאה מכוויית, הרבה אנשים עזבו את אזור המרכז לטובת אילת או הצפון, אבל אנחנו חשבנו שלא יקרה לנו כלום. החלטנו להישאר בבית ולסמוך על המקלט שלנו. כשהתחילו ליפול טילים ברמת־גן וביד־אליהו, הבנו שאנחנו כמו ברווזים במטווח.
ב־25 בינואר, שהיה יום שישי, שאלו בעבודה מי יכולה להגיע לעזור לקשישים. בשעה עשרה לשש בערב, כשאיתן נמנם, יצאתי לעבודה. חמש דקות אחר כך, כשכבר הייתי בעבודה, איתן צלצל ואמר: 'הלכת ולא אמרת לי שלום'. פתאום הייתה אזעקה. איתן צעק: 'תסגרי את הטלפון ורוצי למקלט'. הוא דאג קודם כל לי, ולא לעצמו. התרוצצתי בין הקומות של הבניין עם מסכת אב"כ על הפנים ודאגתי לזקנים. אחרי צפירת ההרגעה, הבת שלי צלצלה אליי ואמרה: 'אמא, אני מצלצלת הביתה ואין תשובה'. גם אצל השכנה לא הייתה תשובה. רצתי ללובי של הדיור המוגן ושאלתי את איש הג"א שהשקיף תמיד מהגג, איפה הייתה הנפילה. הוא שתק. 'תגיד לי איפה נפל', התחננתי. 'רמת־חן', אמר. באותו רגע ידעתי שאיתן איננו. הרגשתי כזה בום בבטן, שאני יכולה להרגיש עד היום.
נכנסתי לאוטו וטסתי הביתה. מרחוק ראיתי אש ותמרות עשן. היו מחסומים של המשטרה, אז זרקתי את האוטו והתחלתי לרוץ. לא היה אפשר לעצור אותי. שוטר בריון הכניס אותי לאמבולנס, אבל פרצתי את הדלת והמשכתי לרוץ לכיוון הבית. אני מגיעה לבית - ואין בית. הכל בוער. שאלתי את השכנה 'איפה איתן?', והיא ענתה: 'הוא התעלף, לקחו אותו לבית חולים', למרות שידעה את האמת. התחלתי לרוץ לכיוון תל השומר. באמצע הדרך מישהו מרמת־חן ראה אותי ולקח אותי לשיבא. בינתיים הילדים ראו בטלוויזיה את התמונות מפגיעת הטיל, זיהו את הכורסאות שלנו וטסו לבית החולים.
נכנסתי לחדר המיון וידעתי בלב שלי שאיתן איננו, אבל לא רציתי להאמין. אמרו לי שיש הרוג אחד ופצוע אחד. הצצתי מאחורי הווילון וראיתי את השכן פצוע. הבנתי שאיתן הוא ההרוג. התעלפתי.
אחר כך הבנתי שהוא נכנס למקלט, לא הספיק להתיישב וחטף את הטיל שנפל בחצר שלנו. ביקשו ממני לזהות אותו ורוני לא הסכים שאעשה זאת. נתנו לי את החפצים האישיים שהיו עליו, שרשרת עם השמות שלנו, שקניתי לו ליום הולדת 50, טרנינג קרוע וספוג דם עם מדבקה 'אלמוני' ומסכת אב"כ קרועה. כל אלה עדיין שמורים אצלי.
הרגשתי אשמה על זה שיצאתי מהבית. אם הייתי נשארת, הייתי מתה איתו. חבל שלא נהרגתי איתו. אחרי השבעה באתי כל יום לבית ההרוס, לחפש דברים. הצלחתי להוציא משם רק מעט תמונות שהיו תלויות על הקירות.
רוני עשה מאמצים להפעיל את המפעל שלנו. שבועיים אחרי האסון הגיע לשם איש זקן ושאל איפה איתן. כשרוני סיפר לו מה קרה, האיש פרץ בבכי, קרע את בגדיו וסיפר לו שבכל יום שישי איתן נתן לו נדבה כדי שיהיה לו אוכל לשבת.
כשנגמרה המלחמה התברר שאיתן היה ההרוג היחיד מפגיעה ישירה של טיל. הרגשתי בדידות איומה, לא היה לי עם מי לחלוק את הכאב. נשארתי אצל רוני ולא יצאתי מהבית שנה. עזבתי את העבודה, לא ממש אכלתי, בלעתי הרבה ואליוּם. כעסתי על אלוהים והפסקתי לשמור כשרות וכיפור. היו לי מלחמות קשות עם מס רכוש. צבי בר, ראש העיר דאז, תמך בי בצורה יוצאת מן הכלל.
אנשים הצביעו עליי והתלחששו: 'אתה יודע מי זו? זו שבעלה נהרג מהטיל'. זה גרם לי להרגיש נורא. כשהתחלתי לחפש דירה חדשה הופיעה אצלי גרדת, מהטראומה. היה לי קשה לקנות דברים לבית בלי איתן. פתאום אני קונה מקרר לבד. כאבתי ולא ביקשתי עזרה מאף אחד. ציפיתי שהעזרה תבוא מעצמה, והיא לא באה. כששאלתי חברים, ענו לי: 'לא ידענו איך להתמודד איתך'. כשהחבר'ה התעקשו שאבוא למפגשים, הרגשתי אאוטסיידרית. דברים שעניינו אותם, כבר לא עניינו אותי. הייתי עסוקה בהישרדות. אחרי שנתיים, כשסוף־סוף הסכמתי לצאת לבלות עם חברות, צילמו אותי למקומון וכתבו שאני חוזרת לעצמי. זה היה אכזרי.
אני לא מאמינה שעברו 30 שנה ממלחמת המפרץ, אני זוכרת כל פרט כאילו זה היה אתמול. אם הייתי יכולה לדבר היום עם איתן, הייתי אומרת לו שאני אוהבת אותו ומתגעגעת אליו.
שורה תחתונה: לעולם אל תשאירו לבד חבר במצוקה. הקושי של הבדידות הוא בלתי אפשרי"
