הבשורה העגומה על השחתת תערוכת הצילומים שלה, "תעמדי יציב", המוצגת בחוצות ירושלים, גילתה אלמה מכנס־קז (44) בפייסבוק, בפוסט של ח"כ ניצן הורוביץ. "אנשים התחילו לשתף אותו ולהעלות תמונות מושחרות ונחרדתי. ישר עליתי לירושלים לראות, לצלם ולהגיש תלונה, קודם כל בגלל חוסר האונים שהרגשתי, וגם כי רציתי שהאחראים יעמדו לדין".
אבל תלונתה נסגרה במהירות בתואנה שלא אותרו חשודים, זאת למרות שמדובר באזור מרושת מצלמות, בכניסה לירושלים, מול גשר המיתרים. לפני שבוע וחצי היא הציגה את התנגדותה לסגירת התיק בפני הוועדה לקידום מעמד האישה ושוויון מגדרי, שהתכנסה על פי בקשתה של ח"כ יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו), בשל מה שהוגדר "השחתה על רקע מגדרי". נציג המשטרה ציין בדיון כי בשלוש השנים האחרונות נפתחו יותר מ־20 תיקים בשל השחתת מודעות וכמעט כולם נסגרו מאותה סיבה. בנוסף אמר הנציג כי אי־אפשר להוכיח שההשחתה היא על רקע מגדרי.
"זה לא שמישהו בא עם ספריי וריסס את כל התמונה ללא הבחנה", היא מתקוממת. "נעשתה פה עבודה מדויקת, רק הכדורגלניות עצמן נצבעו במלבנים שחורים, עובדה שיש בתערוכה שלוש דמויות של גברים שלא הושחתו. זה מה שהיה כל כך מזעזע, זה נראה ממש כמו מחיקה של נשים".
הפרויקט "תעמדי יציב" (אוצרת: טלי קיים) הוא תוצר של שלוש וחצי שנות עבודת מחקר בנוגע לעשייה נשית במרחבים "לא להן", למשל במגרשי הכדורגל. זהו "ניסיון להציג נשיות שאינה הסטנדרט הכנוע והמבוים משפת הפרסומות ולהביא במקום זאת ערכים נשיים אלטרנטיביים", אומרת מכנס.
זירת התערוכה, במרחב הציבורי ועל שלטי חוצות של חברת "נצבא", היא אמירה בפני עצמה, והיא חזקה לא פחות מהתמונות עצמן. הבחירה להציגן דווקא בירושלים – מוקד חיכוך נפיץ בחברה הישראלית – גם היא סוג של פרובוקציה, למרות שמכנס מכחישה זאת.
הרעיון להנכיח נשים "רגילות" במרחב הציבורי נולד במוחה בזמן שנסעה עם שתי בנותיה באיילון וחלפה על פני שלט חוצות שבו כיכבה בר רפאלי. "הבנות שאלו, 'אמא, מה היא עשתה ששמו אותה כל כך גדול?', ולא הייתה לי תשובה. שאלתי את עצמי מה באמת היא עשתה, וזה גרם לי לתהות מי הנשים ששולטות במרחב הציבורי שלנו ולמה", היא אומרת. "מבחינת הבנות שלי בר רפאלי היא מודל לחיקוי, ואיך עכשיו אני מסבירה להן שזו בסך הכל פרסומת כדי למכור משהו, ושנשים 'רגילות' לא נראות ככה? רציתי לייצר אלטרנטיבה ויזואלית כדי שכל נערה תוכל להחליט עם מי להזדהות. שפת הפרסומות שחודרת לחיינו ומוטמעת כטבעית מסבירה איך להתנהג דרך תנוחות גוף והבעות פנים, נשים מוצגות כמפתות ושבריריות, ואני מאמינה שכתוצאה מכך הן חשופות לפגיעה ולאלימות".
איך יצרת את התערוכה?
"ליוויתי את קבוצת מכבי כישרונות חדרה במשך שלוש שנים וחצי, וכל הזמן צילמתי, הן כבר הפסיקו לשים לב אליי. כשהתחלתי לחשוב על התערוכה, הייתי חייבת עזרה כי איבדתי את המרחק ולא יכולתי לבחון את הערך האמנותי של הצילום לעומת ההיכרות האישית שיש לי עם המצולמות, אז פניתי לטלי האוצרת, ומשם זה התגלגל לשלטי החוצות בירושלים".
למה בחרת דווקא בזירה רגישה כל כך כמו ירושלים?
"מה החוכמה לתלות תערוכה כזאת בתל־אביב? זה לשכנע את המשוכנעים. רציתי לגעת בילדות ונערות שלא באות לתערוכות במוזיאון, שיראו שיש ייצוג נשי אחר. בדקנו המון אפשרויות עד שהגענו לירושלים, זו לא הייתה העיר הראשונה שחשבנו עליה, העיקר שזה לא יהיה במרכז תל־אביב. זו עיר הבירה שלנו, לא תליתי את התערוכה בבני־ברק".
למה קראת לתערוכה "תעמדי יציב"?
"באתר של התערוכה העליתי גם הקלטות מאימונים ומחדרי הלבשה, מהן עולה שאולי השחקניות מדברות על המגרש, אבל הקולות שמדברים מעל הראש שלהן הם רק של גברים. באחת ההקלטות שומעים את המאמן צורח לאחת השחקניות 'תעמדי יציב', וזה תפס אותי, כי לי זה נשמע קצת כמו 'תהיי גבר'. אחד הדברים שהכי הפתיעו אותי היה שגם בליגת הנשים - המנהלים, המאמנים והשופטים הם גברים. וכך נוצר מצב שמי שנותן את ההוראות וקובע לגבי השחקניות כמה הן ירוויחו, באיזו קבוצה ישחקו וכמה דקות משחק יהיו להן, הם גברים".
שילוב של כעס והלם
הבחירה בכדורגלניות קשורה קשר הדוק לסיפורה האישי והמשפחתי של אלמה, ששני דודיה, עודד וגד מכנס, היו ה־כוכבים של הכדורגל בשנות ה־80, והביאו את מכבי נתניה להישגים שלא נראו בארץ: הקבוצה זכתה בארבע אליפויות וקטפה גם את גביע המדינה בתוך עשור אחד. שני האחים, ובעיקר עודד, שנחשב לגבר יפה במיוחד, כיכבו במדורי הרכילות לא פחות מאשר על המגרש, ואלמה נסעה עם אביה בעקבותיהם לכל רחבי הארץ.
"גדלתי במגרשי הכדורגל, מגיל שש אבא שלי לקח אותי למשחקים לראות את עודד וגדי, וזה היה מדהים, הכי רחוק מהמקום שגדלתי בו בתל־אביב, בין היכל התרבות ל'הבימה'", היא אומרת. "בתור ילדה יותר התחברתי לבלגן במגרשים, לצעקות, אהבתי את האנרגיה. זו הייתה חוויה כיפית ממש, שמאוד חיברה ביני לבין אבא שלי. כשהתחלתי לחשוב מה האלטרנטיבה שלי לבר רפאלי, פתאום קפץ לי 'בטח, כדורגלניות', כי הן כל כך מודרות, יש אנשים שחושבים שאין דבר כזה כדורגל נשים. כדורגל הוא ספורט כל כך פופולרי, אבל כשמדובר בנשים פתאום זה לא מעניין".
היא בת זקונים אחרי שני בנים, לעורכי הדין נילי וידין מכנס, למדה בגימנסיה הרצליה ונשרה מהלימודים בכיתה י"א. בצבא שירתה כאחראית תלונות הציבור בלשכת מתאם הפעולות בשטחים, וכשהשתחררה החלה לעבוד כמפיקה בערוץ הספורט, זאת הודות לידע הנרחב שלה בכדורגל.
בגיל 24 הכירה את בעלה, יאיר קז (50), מייסד ובסיסט להקת הג'ירפות. "איך שראיתי אותו אמרתי, 'וואו, מה זה הדבר הזה?', וכשהוא התחיל לדבר אמרתי זהו, זה זה. יאיר הוא בן אדם שכולו נשמה", היא מחייכת.
הם התחתנו ב־2006, ארבע שנים אחר כך נולדו ליבי (10) ואחריה יובל (7). "לא רציתי ילדים, לא דיבר אליי בכלל הקטע, ויאיר זרם איתי. לא דיברנו על זה, זו הייתה הסכמה בשתיקה, עד שיום אחד היה לי התקף הורמונלי ואמרתי לו: 'אני רוצה ילד עכשיו'. הוא לא הבין מאיפה זה בא, ביקש לחשוב על זה קצת, אבל זה היה חזק ממני, לא עזר לו כלום".
כשהייתה בהיריון נפטר אביה בפתאומיות בגיל 76, לאחר שהותקף על ידי חיידק טורף. "זה היה מפתיע, הוא הרגיש צמרמורות, לקחו אותו לבית החולים, ולא חשבתי בכלל בכיוון של מוות. בשלוש בבוקר קיבלתי טלפון וטסתי לשם, הספקתי להיפרד ממנו".
בשנת 2005, כמה שנים לפני שנפטר, היה האב מעורב בפרשיית הונאת לקוח לאחר שניהל בנאמנות חשבון בנק של אישה מאז התייתמה בגיל שמונה, והורשע בגניבת 11.4 מיליון שקל מחשבונה. הוא נידון לשבע שנות מאסר, מתוכם ריצה שלוש שנים וחצי. האב היה אז הבעלים של קבוצת הכדורגל הכח רמת־גן שנקלעה לחובות, והגניבה נועדה להצלת הקבוצה, אך המהלך לא צלח, ובסופו של דבר הקבוצה התפרקה. כשהתפוצצה הפרשה הייתה אלמה בת 26, סטודנטית לאמנות שחיה ונשמה את הקבוצה. "החלום שלו היה להיות בעלים של קבוצת כדורגל, הוא רצה את זה כמו שילד רוצה צעצוע", היא מספרת. "הלכתי לכל המשחקים של הכח, חשבתי שאני מעורבת, אבל לא ידעתי כלום, אף אחד מהמשפחה לא ידע שהקבוצה בצרות. ההורים שלי היו די אמידים, אז לא ידענו שהוא הולך ומסתבך עם הקבוצה, עד שהכל התפוצץ".
כמה הופתעת?
"זה היה שוק פסיכי, אבא שלי היה אדם ישר כמו סרגל, פעם קניתי במכולת מסטיק בזוקה והמוכר לא החזיר לי עודף, אז לקחתי עוד בזוקה בלי שהוא יראה. סיפרתי את זה לאבא שלי בגאווה, הרגשתי גיבורה שהחזרתי לו כגמולו, והוא הזדעזע ואמר, 'עכשיו את הולכת להחזיר'. אז הבן אדם שאמר לי להחזיר פאקינג בזוקה, ישים יד על כסף שאינו שלו? זה לא נתפס, אלה לא הערכים שגדלתי עליהם".
אז איך את מסבירה את זה?
"עד שהוא קנה את הקבוצה הוא היה סרגל, אבל הוא נכנס לבור שהוא לא ידע איך לצאת ממנו. זה קצת כמו מהמר שאומר לעצמו, 'עוד שנייה אני מביא את המכה ומסדר הכל', אבל זה אף פעם לא מסתדר. כשהתפוצצה הפרשה פתאום הגיעו חברים שלו וסיפרו שהם הלוו לו הרבה כסף. וואו, הלם. כשניסינו לבדוק איתו מה קורה, הוא פשוט שיקר".
איך הוא התמודד עם המשפט?
"הוא לא עמד בזה, הבושה שברה אותו. הוא ניסה להתאבד כמה פעמים. היה בינינו קשר כל כך קרוב, ואחרי ניסיון ההתאבדות הראשון שלו נשברתי, כי הבנתי שאיבדתי את אבא שלי. אני לא הגעתי לבית המשפט, אבל אני זוכרת את הרגע שבו שמעתי שהוא ייכנס לכלא. ישבתי ליד המחשב להתעדכן, ופשוט פרצתי בבכי מטורף".
ביקרת אותו בכלא?
"לאחר ביקור אחד בכלא הפסקתי לבקר לכמה שבועות. זה היה שילוב של כעס גדול והלם. אחרי כן ביקרתי אותו כמה שיכולתי, אלו רגעים מאוד־מאוד קשים. לשמחתי, כמו ברגעים אחרים בחיים, יאיר בעלי היה שם ותמך בי בצורה באמת מופלאה".
איך אמא שלך שרדה את זה?
"אמא שלי הייתה נורא מסכנה, זה נפל עליה כרעם ביום בהיר. היא עורכת דין ודי התפדחה מכל הסיפור הזה, אבל המשיכה לתמוך בו לאורך כל הדרך. באיזשהו שלב שאלתי אותה, 'למה את לא קמה והולכת? הבן אדם שיקר לך בפרצוף והרס לך את החיים', אבל הייתה שם אהבה גדולה כנראה. ברור שזה גם הזיק לה מקצועית, אבל אני לא יודעת עד כמה. היא עדיין עוסקת בעריכת דין".
סלחת לאביך לפני מותו?
"סלחתי, כן. ככל שהזמן עבר הפצע הגליד ויכולתי להכיל גם את זה. לשמחתי הגדולה, עוד לפני מותו, אבא שלי ידע כמה הוא חשוב לי. והאמת שהוא חיכה לי, זאת הייתה לפחות התחושה. שנייה לפני שהוא נפטר, ממש שנייה, הספקתי להגיד לו שאני אוהבת אותו ומודה לו על מה שהעניק לי".
נכנסתי למוזיאון בשביל המיזוג
לאמנות אלמה הגיעה לגמרי במקרה, מעולם לא חשבה שתהיה אמנית. היום היא מלמדת צילום - קבוצות ויחידים באופן פרטי, וגם בתיכון "דור" בהרצליה לילדים בסיכון.
הכל התחיל כשהייתה בת 22, מובטלת ותפרנית. "גרתי בדירה שכורה בהרצליה, ליד המוזיאון העירוני, ובגלל שלא היה לי מזגן בבית, הלכתי להעביר את היום במוזיאון, שהיה ממוזג", היא מספרת. "הוצגה שם התערוכה 'יותם' של האמן גדעון גכטמן (אמן ישראלי שנפטר ב־2008, ד"ח), שהייתה כולה סביב הבן שלו שנפטר ממחלה. התערוכה הזאת שברה לי את הלב, זו הייתה חוויה חזקה, מטלטלת, הייתי נסערת, אבל לא באמת הבנתי מה אני רואה. השגתי את הטלפון של גכטמן, צלצלתי ואמרתי לו, 'התערוכה שלך זה כל כך נגעה בי, אני רוצה ללמוד ממך איך נוגעים ככה באנשים', אז הוא שלח אותי למדרשה לאמנות בבית ברל. הוא אמר שהוא לא מלמד באופן פרטי, אבל הוא מלמד שם".
מה חשבת על ההצעה הזאת?
"חשבתי, מה לי ולאמנות? ומצד שני אני כבר שנים מסתובבת בעולם ולא יודעת מה אני רוצה לעשות עם עצמי. אף אחד לא האמין בי, אני בעצמי לא האמנתי בעצמי, אז החלטתי לנסות, הרגשתי שזה הדבר שאני צריכה לעשות. להפתעתי התקבלתי, חיכיתי בקוצר רוח שהשנה תתחיל, וביום הראשון גיליתי שגכטמן יצא לשנת שבתון. התאכזבתי, כי באתי בשבילו, כבר רציתי לברוח משם, אבל לא באמת היה לי לאן ללכת, אז נשארתי. אחרי שנה הוא חזר, וקטל את העבודה שלי. הוא עמד בפני כל הכיתה, הצביע על העבודה שלי ואמר: העבודה הזאת מיותרת לחלוטין, ומי שעשה אותה לא היה צריך לעשות אותה'. ככה, בפנים".
נעלבת?
"עד עמקי נשמתי. דעתו הייתה הכי חשובה לי, בזכותו הגעתי לשם בכלל, וזה מה שיש לו להגיד? שהעבודה שלי מיותרת? לא ידעתי איך ממשיכים מכאן, חזרתי הביתה נסערת ואמרתי ליאיר, 'אני למדרשה לא חוזרת', אבל הוא שכנע אותי לא לוותר. בסמסטר הבא היה קורס צילום חובה עם רם ברכה. באתי הכי בבאסה, בכלל לא רציתי להיות שם. לא הבאתי ציוד, ורם אמר 'או שאת קונה ציוד או שאת בחוץ'". קניתי ציוד וחזרתי, וזה היה המזל שלי, כי שם הרגשתי שמצאתי את מה שחיפשתי כל חיי. רם היה מורה מעולה, והתאהבתי לגמרי בצילום".
מי לדעתך השחית את התערוכה שלך?
"לא יודעת, אני מעריכה שאלה חרדים".
בסך הכל הפרובוקציה עשתה לך טוב, בכל מקום דיברו על התערוכה שלך.
"יש בזה משהו, אבל מדובר באקט אלים, והייתי מעדיפה לוותר על האלימות הזאת, ילדות מקבלות מזה מסר בעייתי. תלינו את התערוכה מחדש, ואני מתרגשת מכך ומודה מעומק לבי לכל מי שעזר כדי שזה יקרה. המסר מבחינתי הוא לא לתת להם לנצח, ולהחזיר את הדמויות הנשיות למרחב הציבורי".
