דנה, בתו של יהודה בארקן, חושפת: 'תמיד ידעתי שהוא לא אבי הביולוגי'

כמה שעות לאחר שהתבשרה דנה ברקן (48) שאביה, הבמאי והשחקן יהודה בארקן, הלך לעולמו, החלו בני המשפחה לחשוב על קבורה בבית העלמין בנתניה, העיר שבה גדל אביהם. "לפני הרבה שנים הוא אמר לחבר טוב שלו שגדל איתו, ׳הייתי רוצה להיקבר בנתניה ביום מן הימים׳", מספרת דנה, "לכן חשבנו בשיחת הוועידה המשפחתית שאם זה מה שאבא רצה, נקבור אותו בעיר ילדותו".

האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת 

זה לא מה שקרה בסוף.

"אילנה, אשתו, אמרה, 'נחכה לצאת השבת ונדבר עם הרב שוורץ (הרב של בארקן מאז חזרתו בתשובה, אמ"ר). אבל אז הרב אמר, 'הוא לא ייקבר בנתניה כי הוא קנה חלקת קבר ברחובות'. אמרנו, 'מה?'. לא האמנו".

למה רחובות?

"אני לא יודעת מה גרם לו לקנות אותה, אולי היה משהו שהוא לא סיפר. אפילו אילנה (אשתו השלישית, אמ"ר) לא

ידעה שהוא קנה. רק הרב ידע".

ניסית לברר?

"את חושבת שזו תעלומה או סיפור בלשי? אם אלך לפי הראש של אבא, אני אשאל אותך למה זה רלוונטי. הוא הרי לא ידע שהוא יחלה בקורונה. ואם הוא חווה איזו התגלות שגרמה לו לקנות חלקת קבר שנים לפני מותו, אני לא אדע".

פסטיבל המוזיקה נגמר במוות

תקצר כאן היריעה מלהציג את יהודה בארקן (לשעבר ברקן, את האות א' הוסיף לשמו בעצת רב ב־2013), שנפטר מקורונה באוקטובר האחרון בגיל 75. במאי, שחקן ומפיק שמאחוריו עשרות שנים של עשייה בקולנוע ובטלוויזיה, מסרטי בורקס ומתיחות ועד תפקידים דרמטיים מרגשים, זוכה פרס מפעל החיים של האקדמיה הישראלית לקולנוע בשנת 2014.

דנה ברקן, שאותה אימץ רשמית כשהייתה בת ארבע, ידעה תמיד שהיא אינה בתו הביולוגית. היא נולדה ב־1972 במקסיקו, פרי אהבתם של האמנית נילי ברקן־גולן (אז מור) והקומיקאי הצ׳יליאני הוגו גומז גודמן. אמה, נילי, ילידת ברית־המועצות שגדלה בשכונת ביצרון בתל־אביב ובגבעתיים, עזבה את הארץ בשנת 1966, לאחר שחרורה מלהקת פיקוד צפון, ונסעה לקרובי משפחה בניו־יורק. כשלוש שנים אחר כך הוזמנה עם בוגרי להקות צבאיות להופעות בפני הקהילה היהודית במקסיקו.

האם, נילי ברקן־גולן, והאב הביולוגי, הוגו גומז גודמן, קומיקאי שנורה למוות בצ'ילה(צילום: אלבום פרטי)

ב־1970 הגיעה נילי מור עם חבריה להופעה של הוגו גומז גודמן, קומיקאי צ׳יליאני במקור, שהתגורר במקסיקו והיה כוכב גדול. אחרי המופע היא וחבריה הישראלים נפגשו איתו. "זו הייתה התאהבות ממבט ראשון של שניהם", אומרת דנה. "אמא נשבתה בקסמיו, וכשכולם חזרו לישראל היא נשארה שם איתו". גודמן היה בהליכי פרידה מאשתו, אב לבן. בשלב מסוים עברו השניים לגור ביחד ונולדה דנה – שנקראה אז פולט. "זה שם שהוגו בחר, ובכיתה ב', כשהילדים בישראל צחקו עליי, ביקשתי לשנות אותו".

בסוף שנת 1973 התקיים פסטיבל מוזיקה בצ'ילה. גודמן הוזמן להופיע. אלה היו ימים של הפיכה צבאית בצ'ילה ושל עוצר בשעות הלילה ברחובות. נילי והוגו החליטו לנסוע עם בתם לצ'ילה, והשאירו אותה באותו ערב אצל קרובת משפחה של הוגו. היא הייתה בת שנה ושלושה חודשים.

כשהסתיימה ההופעה, הלכו נילי והוגו לג׳יפ שלקח אותם בחזרה לבית המלון והתחילו לנסוע. במערכת הכריזה קראו להם לעצור את הרכב כדי להציג את האישור המיוחד שניתן להם לנוע בדרכים לאחר ההופעה. בשל רעש המנוע וקולות דיבור, נהג הג'יפ שלהם לא שמע את הכריזה. יריית אזהרה אחת נורתה לאוויר, וגם היא לא נשמעה. נהגי המכוניות האחרות כן שמעו ועצרו. הוגו נורה ונהרג, ונילי ראתה את ראשו שמוט.

"אמא אספה אותי מאותה דודה", מספרת דנה, "שלימים סיפרה לי שבאותו לילה התעוררתי פתאום בצרחות מטורפות, והיא לא הצליחה להרגיע אותי".

אחרי מותו הטרגי של אהוב לבה חזרה נילי לישראל והתמקמה עם בתה הפעוטה בבית הוריה בגבעתיים. "הייתה לאמא תמיכה של המשפחה שלו, שמאוד רצתה שנישאר שם. אבל אמא רק רצתה לחזור למקום שבו המשפחה והחברים שלה יתמכו בה".

"לא רציתי לשמוע יותר מדי"

את יהודה בארקן פגשה נילי כשנה וחצי לאחר הטרגדיה. היא לא רצתה להופיע כזמרת, ועבדה במחלקה המשפטית של עיריית רמת־גן. כשדנה הייתה בת שלוש עזבה את בית הוריה ושכרה דירה בצפון תל־אביב. קרני, אשתו של מני פאר ז"ל, חברתה הטובה, סיפרה לה שיהודה, חברה ללהקה הצבאית, גר בשכונה. נילי לקחה את הטלפון שלו וגילתה כי הוא גר בקומה השמינית של הבניין שבו התגוררה בקומה הרביעית. מהר מאוד עברו לגור יחד בדירתו. הם נישאו בשנת 1976, תוך כדי הצילומים של "לופו בניו יורק", כשהוא עם זקן צבוע בלבן (בגלל תפקידו בסרט). במרוצת השנים נולדו ליהודה ונילי שני בנים, רועי (43), מפיק אירועים, ועידו (41), בעלים של חברת פרסום אינטרנטי.

מתי גילית שהיה לך אבא בשם הוגו שנהרג?

״אני לא יכולה להגיד שאני זוכרת שיחה, אבל ידעתי מאז שאני זוכרת את עצמי שהיה לי אבא שנפטר. לא ידעתי את כל הפרטים המדויקים איך הוא נהרג, אבל את סיפור המסגרת הכרתי".

רצית לשמוע עליו פרטים?

"לקח לי המון זמן לעשות שיחת עומק עם אמא שלי. לאורך השנים שמעתי אנקדוטות. למשל, כשהוגו היה חוזר מנסיעה של כמה ימים והגענו לאסוף אותו משדה התעופה, באותו רגע אמא לא הייתה קיימת. הייתי משתחלת מהידיים שלה לידיים שלו, ובנסיעה הביתה יושבת עליו ולא מוכנה לעזוב. שמעתי שפעם הוא קנה כף יד מפלסטיק שמחוברת לזרוע מבד, והניח אותה משתלשלת מחוץ לתא המטען, כאילו יש גופה באוטו. פעם משטרה עצרה אותו, ביקשו רישיונות, ואחרי שהראה הכל לקח רברס, ודפק את הניידת בטעות. אמא גם סיפרה שהוא היה איסטניס, כמוני".

האנקדוטות הקטנות עליו סיפקו אותך?

"אחרי הצבא, בעקבות לימודי משחק אצל יורם לוינשטיין, למדתי שם שנה אחת, הלכתי לשבת עם אמא שלי בפעם הראשונה כדי לשמוע את כל הסיפור, איך הם הכירו. המורה שלנו, ששי סמוכה ('מנאייכ'), אמר, 'תחשבו על חוויית חיים שלכם שהיא הגרעין של הכל'. חשבתי שאני צריכה לדבר על האקס המיתולוגי שלי, ופתאום הפציעה מחשבה מאחורה, 'זה לא זה, זה הסיפור של הוגו'. במשך השנים לא רציתי לשמוע יותר מדי. זה היה דפוס ההגנה שלי. בלימודי המשחק התעמתי עם האובדן. זה היה מרגש. ישבנו באיזו שבת, אמא ואני, על המיטה אצלה בחדר, והיא הוציאה ארגזים של כתבות עליו, תמונות וחומרים שאף פעם לא רציתי לראות. שלוש שעות, ולא הפסקתי לבכות. אולי לא סתם בחרתי בתחום הטיפולי כמקצוע (דנה מדריכת הורים מוסמכת מכון אדלר, אמ"ר). "כשמטופל היום אומר לי, 'הייתי קטן, זה לא השפיע עליי', אני חושבת, נחכה בסבלנות, זה יגיע".

מה אמר יהודה כשהתעוררה סקרנותך לשמוע על אביך הביולוגי?

"אבא תמיד אמר, כשתרצי תשאלי ונדבר. תעשי את זה בזמן שלך".

במבט לאחור, באיזה אופן הטרגדיה השפיעה עלייך?

"הקושי הכי גדול באבל הוא להיפרד מהפנטזיה של מה היה יכול להיות אלמלא. אני גם חרדתית בדברים מסוימים יותר מאנשים אחרים. עכשיו כשאבא נפטר, באחד הימים הכי קשים שלי, התקשרתי לאמא וייבבתי, 'אני בקושי מצליחה להחזיק את הכאב של התייתמות. אין לי אבא ביולוגי, אין לי אבא מאמץ, נגמר לי הסיפור של אבא בעולם'. אמרתי לה, 'עכשיו רק את נשארת, ולמי אתקשר כשלא תהיי?'"

דנה ויהודה. "אבא תמיד אמר, כשתרצי תשאלי ונדבר. תעשי את זה בזמן שלך"(צילום: איציק בירן)

הבת הסודית בברזיל

הילדות של דנה ברקן עברה עליה בנדודים. כשהייתה בת שש עברה המשפחה לבית פרטי ברמת־השרון. כשהייתה בת 11 נפרדו יהודה ונילי, והילדים עברו דירה עם נילי. בגיל 12 הכירה נילי את בעלה השני, העיתונאי מתי גולן. כיום נילי ומתי חיים במושב רם־און בצפון. נילי מפסלת ומציירת, הציגה תערוכות, וגם פרסמה לפני כ־20 שנה ספר בישול ("אוכל לא זורקים", עם ברכה ברש, בהוצאת זמורה ביתן).

בשנת 1995 נישא בארקן בשלישית לאילנה, משווקת נדל"ן, ועבר לגור איתה במושב בית־גמליאל. יחד אימצו בת נוספת. "היא מתוקה ברמות", אומרת דנה, "ויש בין כולנו קשר טוב למרות אורח החיים השונה, היות שאילנה ובתה דתיות".

המסלול של דנה היה כל־ישראלי: תיכון אלון ברמת־השרון, שירות צבאי בתותחנים, מלצרות אחרי השחרור וטיול של שנה למזרח הרחוק. כששבה ארצה למדה קופירייטינג אצל תרצה גרנות, עבדה במשרד הפרסום ״דחף״ לתקופה קצרה, והשתלבה כעוזרת הפקה בתוכנית של אביה ("לא דופקים חשבון").

עם יהודה בילדותה. "אבא ואמא אנשים מאוד חמים. מגע וקרבה היו מאוד נוכחים במשפחה שלנו"(צילום: אלבום פרטי)

קראת ליהודה אבא?

"ידעתי שאבא יהודה הוא לא אבא שלי ולא קראתי לו אבא, עד שרועי נולד. זה סיפור שהוא סיפר בגאווה וכמעט עם דמעות בעיניים: ביום שבו אמא נסעה ללדת את רועי, הוא היה במקלחת, ופתאום היה טלפון. עניתי לטלפון, ילדה בת חמש. אמרו לי, 'מדברים מבית החולים, האם אפשר לדבר עם אבא?'. זו לא הייתה הפעם הראשונה שביקשו לדבר עם אבא, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שדפקתי על הדלת ואמרתי, 'אבא, יש לך טלפון'. הוא אמר שזה היה הרגע הכי מאושר בחייו כי נולד לו בן בכור וקראתי לו אבא. קיבלתי אותו. כך קיבעתי את הדמות האבהית בחיים שלי".

הייתה תחרות על לבו בינך ובין רועי?

"אבא ואמא אנשים מאוד חמים. מגע וקרבה היו מאוד נוכחים במשפחה שלנו. לא היו מצבים שבהם חיבקו יותר את רועי התינוק והרגשתי קיפוח. אין לי ספק שהייתה קנאה כי זה מצב טבעי בין אחים ואחיות, אבל בגלל שאבא היה מפורסם, חשתי יותר קנאה כלפי הקהל ופחות כלפי האחים שלי".

ברקן אפילו זוכרת רגע אחד ספציפי, בגיל עשר, כשליוותה את אביה ליום צילום. "אבא יצא מהרכב, ובתוך שניות הוקף בנחיל אנשים שצועקים 'יהודה'. היו לו בבגאז' גלויות עם תמונה שלו עם הכובע והגפרור בפה מהסרט 'צ׳רלי וחצי', עם חתימה מוטבעת, והוא תמיד ביקש ממישהו להסתובב וכתב על הגב שלו משהו אישי. כשראיתי איך אני נדחקת לצד, צעקתי בקול רם, 'אבא, אנחנו צריכים ללכת'. תפסתי פיקוד".

איזה אבא הוא היה?

"אמא הייתה זו שגידלה אותנו. אבא היה עסוק בעולמו. היינו ילדי מפתח. גם אחרי הגירושים שלהם אמא החזיקה ברוב התפקידים, והמפגשים עם אבא היו רק כיף. לאבא הייתה הפריווילגיה להגיע מדי פעם לימי הורים, וזה היה רק כי ביקשתי במיוחד, כי ידעתי שהוא יקליל את המפגש שבדרך כלל היה קשוח. באמצע כיתה י"א רצו להעיף אותי מהתיכון, כי לא רק שלא הייתי תלמידה טובה, גם הייתי חוצפנית ובלגניסטית. ביקשתי מאבא שיבוא ליום ההורים. באוטו בדרך חזרה הוא אמר, 'אני מבין שללמוד את לא רוצה. יש לך רעיונות מה את יכולה לעשות בלי בגרות?'. לא היו לי. משכתי בכתפיים. אחרי כמה דקות הוא אמר, 'אני יודע. את יכולה לפתוח מספרה. נעזור לך. חברות מהכיתה יעברו אחרי בית הספר לקבוע תור לפן'. הומור היה הדרך שלו להעביר את המסר. והמסר עבר".

כמה הרגשתם את הפרסום שלו?

"הוא היה ברכילות בלי הפסקה, לא היה סוף שבוע שלא כתבו עליו. הייתי שומעת עליו בבית הספר, כי בבית לא היו העיתונים כמו שלא היו הסרטים שלו בבית. לא היה לו היכל תהילה בבית".

מתי ראית את הסרטים שלו?

"רק בגיל 15 ראיתי לראשונה את צ׳רלי וחצי ואת חגיגה בסנוקר, ועוד קודם, כשילדים ציטטו משפטים מהסרט, 'מה רוצה התולעת? מחפשת חכה', צחקתי אבל לא היה לי מושג למה".

עבדת עם אביך בטלוויזיה כמה שנים. איך זה היה?

"מאתגר וכיפי. שם גם עשיתי מתיחה לאמא שלי, שאני עומדת להתחתן עם עבריין. שלושה חודשים לפני הצילומים עבדתי עליה וסיפרתי לה סיפורים על הבחור, ואפילו המצאתי מריבות שהיו בינינו".

הכרת את דניאלה שוורץ־שיפר, בתו מאשתו הראשונה, שלא הייתה איתו בקשר, והתראיינה לאחרונה ל"ידיעות אחרונות"?

"לא ראיתי אותה. הקשר הראשון נוצר בינה ובין רועי, אחי, דרך פייסבוק. היום כולנו בקשר איתה".

דניאלה שוורץ־שיפר, בתו הביולוגית של בארקן שאיתה לא היה בקשר(צילום: אלבום פרטי)

מה קרה שם? למה הם לא היו בקשר?

"להגיד עכשיו מי צודק ומי אומר את האמת ומי לא? האמת היא יחסית. אני לא שופטת, אבל יודעת שאבא ויתר על אבהותו כי אמא שלה עזבה לברזיל. להזכירך, אנחנו מדברים על שנות ה־70, אין אינטרנט, וזה היה סיפור לעשות שיחת טלפון. אשתו דאז לא רצתה קשר. למה, או מה קרה ביניהם, לא רלוונטי. היא הכירה שם מהר מישהו אחר, והוא ביקש מאבא לוותר על אבהותו באופן רשמי כדי שהוא יוכל לאמץ אותה. אבא לא מצא שום סיבה לחבל בבקשה הזו, היות שהוא מעולם לא גידל אותה".

איך היא?

"מקסימה ואינטליגנטית. היא חיה בברזיל חיים מלאים עם קריירה, בעל אוהב ושלוש בנות. לא ביקרתי בברזיל וזה גם לא יקרה, יש לי חרדת טיסה שמגבילה אותי לארבע שעות טיסה, ומעבר לזה כדורי ההרגעה לא מספיקים (צוחקת). היא הייתה פעם בארץ לביקור קצר, אבל אנחנו, האחים, לא ראינו אותה. שוחחתי איתה כמה פעמים. היא למדה פסיכולוגיה, ויש לנו קווים מקבילים - אותה אבא אחר אימץ, ואותי אבא יהודה אימץ".

יש לך גם חצי אח שחי בצ'ילה, מנישואיו הראשונים של הוגו.

"לא פגשתי אותו, אבל הייתי איתו בקשר תקופה ארוכה".

את בקשר עם משפחתו הצ׳יליאנית של הוגו?

"ראיתי את האחים שלו רק דרך המחשב, יש לי בבית ציור של אחד מהם שהוא צייר, ופגשתי בת דודה אחת במילאנו לפני תשע שנים".

חיידק המשחק לא היה חזק מספיק

בשנת 1991, כשהחל בארקן להתקרב לדת ועזב בהדרגה את עיסוקיו הקודמים, הייתה דנה חיילת בת 19 שבדיוק עברה להתגורר בביתו בתל־אביב. "הנסיעות ממנו היו הרבה יותר קלות, והיה לי שקט אצלו בבית. אצל אמא היו שני האחים שלי ושני הילדים של מתי גולן".

בהמשך עבדה כעוזרת מפיקה עם מוש דנון, שהפיק את תוכנית המתיחות האחרונה של אביה ("לא דופקים חשבון"), וגם בהפקת הסדרה "פלורנטין" ובסרט "צומת וולקן". "בהדרגה הבנתי שאלה לא חיים שאני רוצה לחיות", היא מודה, "זה ללכת לישון עם הטלפון ורשימות וטונות של ניירת ולקום לפני כולם ולנהל את הכל כל הזמן, ואין חיים. יש אנשים שמנהלים כך משפחות, אין לי מושג איך. אני לא מצאתי את האיזון".

בשנת 2001, לאחר עשור של חיפוש עצמי, עזבה את הארץ למשך 12 שנה והתגוררה בלונדון. למדה שנה משחק בבית הספר לדרמה Mountview, התנסתה בתיאטרון פרינג' ובאודישנים ופרשה. "נסעתי ללימודים בלונדון שהיו יקרים ברמה הזויה, לקחתי קצת כסף מאמא, קצת מסבא וסבתא, קצת מאבא", היא נזכרת, "מכרתי את האוטו והרהיטים והגעתי ללונדון עם 50 פאונד בלי להכיר אף אחד, כי חיידק המשחק עוד היה שם".

ובסוף לא המשכת את דרכו של אביך ז"ל והפכת לשחקנית.

"החיידק הזה לא היה חזק מספיק כדי שאוותר על חלקים אחרים של החיים כמו נוחות. בשנה שאחרי הלימודים הייתי בכל מיני הצגות כשנוסעים עם ואן ומקימים לבד את התפאורה בכל מיני מקומות איזוטריים. הייתי הולכת לאודישנים ומקבלת דחייה, ובינתיים עבדתי במעדנייה, במכירת כרטיסים בקולנוע. ההמתנה לפריצה לא התיישבה עם החלק הבורגני שבי שצריך יציבות, ורוב הזמן היה לי משעמם, כי לא קרה כלום".

בחיים המקצועיים שלה לא קרה כלום, אבל בחייה האישיים הספיקה ברקן להתחתן באותן שנים. החבר שלה, לימים בעלה, אדריכל נוף ישראלי, הגיע בעקבותיה ללונדון, ובאותה שנה (2001) גם נישאו. בלונדון נולדו ילדיה, עמרי (17) ועדן (13). בשנה שבה נולד בנה הבכור החלה ללמוד פסיכותרפיה בדרמה באוניברסיטת רוהמפטון בלונדון, מסלול בן ארבע שנים, שבו גילתה שזה מה שהיא רוצה לעשות בחייה.

בדצמבר 2004, לאחר שאמה הציגה תערוכה במוזיאון עין־חרוד, השמיים נפלו עליהם כשנילי אובחנה עם סרטן צוואר הרחם. "זה היה מפחיד", משחזרת דנה, "תקופה של הרבה שיחות ונסיעות לארץ ולטיפולים מיוחדים בגרמניה. היא לא סיפרה לי עד כמה המצב היה חמור. חוויתי איתה רגעים קשים של פחד ועצב שהיו מהולים בצחוקים. הייתי אומרת לה, 'חכי לפחות שנחגוג לעומרי בר מצווה, ואחר כך תתפגרי, אוקיי?'. ההומור היה הדרך לצלוח את הכאב. אמא החלימה ונחשבת לנס רפואי. דיברו על המקרה שלה בכנס גינקולוגים".

והייתה גם ההסתבכות של רועי, אחיה, גרוש ואב לבת 11, שהיה בעבר כרוז במשחקי כדורסל. ב־2007 הוא נעצר לראשונה בחשד לסחר בסמים וריצה עונש של עשרה חודשי מאסר על סחר בסמים והעלמות מס. הוא נשלח לקהילה שיקומית וגם כתב ספר ("הדילר") על התמכרותו לסמים.

"היו לי המון שיחות עם אמא וגם עם אבא בנוגע להתנהלות שלהם מולו", אומרת ברקן, "אמא הייתה בביקור אצלי בלונדון כשהתקשרו אליה מבית המעצר. הלם גדול. הוריי עברו תקופה קשה. הגעתי לבקר אותו במרכז הגמילה. תקופה ארוכה כעסתי עליו והייתי מאוכזבת, אבל היום כמטפלת אני יכולה להבין את ה'למה' ואיך הוא הגיע למקומות האלה, לא להסכים אך לקבל ולסלוח".

בשנת 2013, כמה שנים לאחר משבר הסאב־פריים האמריקאי שנתן את אותותיו גם באנגליה, היא חזרה ארצה עם משפחתה רגע לפני שבתה נכנסה לכיתה א'. "סבא יהודה בא לימי ההולדת בבית הספר ובגן, ועומרי לא הבין למה כולם רוצים להצטלם עם סבא. אבא עשה חוויה מתקנת עם עומרי מהאבהות לסבאות".

עדו ורועי, בניו של בארקן מנישואיו לאמה של דנה(צילום: ענת מוסברג)

שיחות עומק בסופי שבוע

לפני ארבע שנים התגרשו ברקן ובעלה, והיום היא מתגוררת בשוהם ומגדלת לבד שני ילדים וגם שישה חתולים. על גירושיה היא מוכנה רק לומר ש"ההחלטה להתגרש לא קרתה ביום אחד. תמיד חשבתי, הילדים שלי גם יהיו ילדים להורים גרושים? לא הצלחתי אחרת?"

מי היה לצדך בתקופת הגירושים?

"אבא התחיל לבלות איתי סופי שבוע שלמים בכל הזדמנות שהייתה. היינו עושים ארוחת ערב גדולה ומדברים על הקושי ועל הפחדים והכעסים שלי, וכמי שהתגרש בעצמו, אבא הבין את כל המכלול. לא חושבת שלמישהו מהילדים או החברים הקרובים שלו היו שיחות עומק כמו שהיו לנו בשנים האחרונות. אבא לא נבר בעבר ולא היה טיפוס של חרטות. חיפש איך זזים קדימה ולראות את הצד החיובי בכל מצב. עם זאת הוא היה קשוב וסיפר על חלקים כאובים מחייו".

למשל, על שברון הלב אחרי הגירושים מאמך?

"כן, אבל לא ארחיב כדי לא לפגוע באף אחד".

הייתה לו תדמית של דון ז׳ואן.

"כן, היו לו חברות, אבל לרוב הוא לא היה חודש עם זו וחודש עם ההיא אלא תקופות ארוכות. עד היום יש לי קשר עם רובן".

כשגרת אצלו בתל־אביב, לא קמת בבוקר ופגשת אישה שהגיעה ללילה?

"לא. אין ספק שהיו כאלה, אבל זה לא קרה בבית, ובטח לא כשאני הייתי. החזרה שלו בתשובה התחילה כשאני התחלתי את הצבא, ומשהו בו נרגע".

איך חווית את החזרה שלו בתשובה?

"זה היה תהליך איטי, עקבי וארוך שנים. לא קמתי יום אחד והיה לי אבא עם כיפה וציציות שמניח תפילין. במבט לאחור זה יישמע מצחיק, הדבר הכי מהותי שקרה זה שהוא השמין (צוחקת). נהיה 'סבא'. הפסיק להתעסק בחיצוני. הוא לא ניסה להעביר לנו שיעור תורה או להראות לי אור שהוא ראה ואני לא. היה מגיע אליי לסופי שבוע למרות שאנחנו אתאיסטים מוחלטים עם שרימפס בפריזר. הוא היה אדם מקבל, ואמר לי תמיד, 'רק תזכירי לילדים שאת האור באמבטיה לא יכבו', כדי שהוא לא יצטרך להדליק אור בלילה אם יצטרך".

"אבל יש רגעים שזה מצליח קצת לנחם אותי. אני עדיין לא מסוגלת לראות שום דבר שלו, לא סרטים, לא קטעים מסרטים"(צילום: יונתן בלום)

"אבא שלך לראשונה קיבל חיובי"

במוצאי יום כיפור האחרון הודיע לה בדרך מקורית שהוא חלה בקורונה. "נכון שאני 75 שנה מחכה לקבל משהו חיובי? שמח לבשר לך, אבא שלך לראשונה קיבל חיובי".

נבהלת?

"לא. הוא עשה קולות של מוזיקה, ואני ישר צחקתי ובו זמנית אמרתי, 'זה לא מצחיק, איך אתה מרגיש?', והוא ענה, קצת חום, קצת שיעול, כמו שפעת. אחרי כמה שעות הרגיש מאוד לא טוב, והגיע לטיפול נמרץ בהדסה עין כרם.

"כשבאתי לבקר אותו, נכנסתי למחלקה ומיגנו אותי בחליפה, ואז הרופא האחראי והעובדת הסוציאלית דיברו איתי בחדר צדדי. הרופא אמר, 'המצב קשה, ויש סיכוי גדול שנצטרך להרדים ולהנשים אותו עוד בשעות הקרובות'. הסתכלתי עליו כאילו הוא נחת עליי עכשיו ממאדים. העובדת הסוציאלית הניחה עליי יד ושאלה, 'את בסדר?', ואמרתי, 'ברור'. לא הייתי מסוגלת לקבל את זה שיכול להיות דבר כזה. כמו צל שהולך לידך ואת מתעקשת שזה לא מה שאת רואה. במצבים האלה את ישר נתלית בסיפורים של אחרים, על הדוד של החברה, בן 80 פלוס, שהיה במצב הזה והחלים אחרי חודש".

אבא עשה לך שיחת סיכום למקרה שמצבו יידרדר?

"לא. הוא דיבר על חששותיו, אבל לא על מוות. אולי בן אדם אחר היה יותר זקוק לשליטה, אם אני לא יוצא מזה, אני רוצה שתעשי ככה וככה, אבל הוא האמין שמה שצריך לקרות יקרה.

"אבא שלי חי חיים מדהימים מכל כיוון אפשרי במשך 75 שנה. לא שזה מנחם, אבל יש רגעים שזה מצליח קצת לנחם אותי. אני עדיין לא מסוגלת לראות שום דבר שלו, לא סרטים, לא קטעים מסרטים. אנשים שלחו לנו בתקופה השבעה אינספור צילומים שלהם עם אבא, וידיאו וסטילס, שהוא מדבר לילד שלהם שחוגג בר מצווה. רק מזה אפשר לעשות סרט. אבל אני עדיין לא מצליחה לצפות בזה".