"ישנה סברה כי נשים משתתפות פחות ביצירת הומור", אומרת אליאס. "אבל במחקר שלנו היה אפשר לזהות בבירור כי הרבה מהבדיחות נכתבו בלשון נקבה ודיברו בשם אמהות. הבדיחות האלה ביטאו הרבה מאוד תסכול של אמהות על כך שכל נטל הטיפול בילדים בסגר נפל עליהן, בזמן שהאבות ברחו מאחריות בתירוצים שנעו בין חוסר אונים להתחמקות ערמומית, כפי שניתן לראות במם שבו אבא לובש פיג'מה בצבעי הסוואה, נטמע בספה וחומק מילדיו".
האם בדיחות שלוקח חצי דקה לנסח וקליק אחד להפיץ ראויות להתייחסות אקדמית? אליאס מציעה לא לזלזל בדאחקות: "להומור היה תפקיד חברתי חשוב הרבה לפני המצאת האינטרנט והרשתות החברתיות. גם לבדיחות שמופצות בעל־פה ולא מתועדות בשום דרך יש כוח לשקף מציאות, לבקר אותה, להרהר עליה או לגרום לתחושת קתרזיס. המחקר שלנו הוא לבנה קטנה בתוך בניין מפואר של מחקרי הומור על דורותיהם. להומור יהודי, ובהמשך להומור ישראלי, שמור אגף חשוב בבניין הזה. ההומור הישראלי שחור ואפילו מורבידי. בזה נעוץ הכוח שלו להתריס, להתסיס, והכי חשוב - לעורר מחשבה".
מה מבטאים כל הסטטוסים של קריאה מבודחת לעזרה על רקע צבעוני בפייסבוק?
"דרך השימוש בהומור, הורים הרגישו בנוח להעלות נושאי טאבו שבתקופות השגרה לא עולים לשיח הציבורי. תחושת הכישלון בהורות ואף המיאוס בתפקיד ההורי כמעט ולא באים לידי ביטוי גלוי כאשר הילדים במסגרת חינוכית, אך בתקופת הסגר הנושא צף במלוא העוצמה ברשתות החברתיות. הורים הרגישו בנוח לפרוק עול ולצחוק על הקשיים הרבים שחוו בזמן שהיו סגורים 24/7 עם ילדיהם ומילאו תפקיד בלעדי של מטפלים ומחנכים. מצאנו לא מעט בדיחות ששיקפו חרטה על עצם הבאת הילדים לעולם, רצון להיפטר מהילדים ('למכירה שלושה ילדים ללא תיווך'), אובדן שפיות ואף מחשבות אובדניות מצד ההורים. לפי בדיחה אחת, 'יש יתרונות לבילוי ממושך עם שלושה ילדים בבית. הנה, אני לדוגמה כבר לא מפחדת מהמוות'. מם נפוץ הציג דף צביעה להורים של דובי שיורה לעצמו בראש".
הגדרתן לא מעט בדיחות כ"אסטרטגיות התמודדות". מה מטרתן?
"חלק מהבדיחות הציגו כביכול דרכים להתמודדות רציונלית: יצירת רשימות אינסופיות של מה מותר ומה אסור לעשות בבית, מאיזו שעה המטבח סגור, או תכנון טיולים משפחתיים למרפסת או לסופר. בדיחות אחרות שיקפו דרכי התמודדות הרבה פחות נורמטיביות: צעקות, שימוש בסמים קשים והפעלת כוח. למשל, אישה מתקשרת למגן דוד אדום, מתלוננת על כאב גרון, והמוקדנית מציעה לה להפסיק לצעוק על הילדים. האלימות שהתבטאה בבדיחות הפתיעה אותנו, בייחוד סרטון שהופץ בערב הפתיחה המחודשת של מערכת החינוך. נראה בו ג'יפ שחור עוצר בחריקת בלמים ליד בית ספר וממנו נזרקים החוצה שלושה ילדים שנראים כמו בני ערובה שננטשים בזירה. אני חושבת שזה משקף את התחושה שבסגר 'מכסת ההורות' התמלאה ולהורים לא נותרו עוד מנגנונים כדי להתנהל עם ילדיהם בצורה תקינה.
"חוץ מזה היו לא מעט בדיחות על הסבתות. בבדיחות האלה הוצגו אמהות מתוסכלות ומותשות מעצם הצורך לטפל בילדיהן ללא עזרת הסבתא ('ממש נמאס לי לטפל בנכדים של אמא שלי'), בעוד שהסבתות הצטיירו כשמחות וצוהלות בשל האישור שקיבלו מהממשלה לשמור על מרחק מנכדיהן. בעיניי זו קבוצה ייחודית של בדיחות, שהרי במדינות אחרות יש פחות תלות בסבתות לצורך גידול שוטף של הילדים".
מה למדתן מהבדיחות על היחס למערכת החינוך ולדרישה ללמידה מרחוק?
"להורים היה יחס אמביוולנטי למצב שנוצר. מצד אחד היו בדיחות ששיקפו הערכה של ההורים כלפי מורות וגננות ('אני חושבת שהממשלה עשתה טעות. מורות הן העובדות החיוניות באמת'). מצד שני אנשי החינוך הוצגו כיצורים ערמומיים שמנצלים את הלמידה מרחוק כדי להתחמק מעבודתם ולהטיל את כל הנטל על ההורים. בחלק גדול מהבדיחות נמתחה ביקורת נוקבת כלפי הלמידה מרחוק שתוארה כ'רחוקה מלמידה'.
מה חשף ההומור האינטרנטי על חלוקת התפקידים בבית?
"המשפחה הישראלית רחוקה מאוד מלהיות שוויונית, והסגר הדגיש את זה. הקורונה החזירה את ההישגים של נשים בשוק העבודה ובמרחב הפרטי הרבה מאוד שנים אחורה. מעבר לכך ההומור הזה מאפשר לבטא דעות לא קונפורמיות שלא נשמעות בתקופות השגרה וחותרות תחת הנחת היסוד של ערכי המשפחה הישראלית 'ילדים זה שמחה'. מתברר שכאשר הורים ישראלים, ובמיוחד האמהות, נותרים ללא תמיכה וגיבוי של שותפים אסטרטגיים לגידול הילדים (מערכת החינוך והסבתות), הילדים מעוררים אסוציאציות אחרות לחלוטין".
משהו השתנה בסגר השני ואחריו?
"בהחלט. אני ושותפתי ממשיכות לעקוב אחרי הבדיחות וניכר שיש הרבה פחות. כנראה קשה לשמור על הסתכלות קומית על המציאות, כשהמציאות הזאת כל כך עגומה וכשהקושי נמשך זמן רב כל כך".
