"דווקא המקומות המפחידים ביותר עשויים להקפיץ אותנו קדימה"

כילדה חוותה הילה פריש מעברים רבים עד שמשפחתה השתקעה ביישוב הדו-לאומי נווה שלום. באותה תקופה היא שאפה לחיות במקום אחד, אבל בבגרותה, כשנקרו בדרכה הזדמנויות, היא לקחה אותן בשתי ידיים ולא נרתעה ממעברים נוספים. "רק בדיעבד הבנתי", היא אומרת, "שבדרך חייהם הייחודית, הבלתי מתפשרת, של הוריי הם הנחילו לי את הגמישות לבצע מעברים ולהסתגל בקלות למקומות, לתפקידים ולאנשים חדשים. לילדים שלי אני כבר מאחלת להיות אזרחי העולם ושיהיה להם חופש לבחור את המקום ואת אורח החיים המדויקים להם".

מי את?

"הילה, בת 48, נשואה לניר ואמא של רותם (בן 16), ענבר (בן 14) ואופיר (בת תשע). גרה בפלורידה, ארצות הברית".

ומה את עושה?

"לאחרונה סיימנו מסע משפחתי בדרום אמריקה ובמרכזה, ועכשיו אני מחפשת את האתגר הבא. במקביל, אני משמשת כסמנכ"לית פיתוח עסקי ב'אורקה' – ארגון הנטוורקינג לישראליות הגדול בעולם. בעבר הייתי מנהלת משאבי אנוש ומנהלת מערך ייצור במפעל קיבוצי, וכן ייסדתי וניהלתי את שלוחת המפעל בארצות הברית. יש לי תואר ראשון במדעי ההתנהגות ותואר שני במינהל עסקים מאוניברסיטת בן גוריון ותואר שני בייעוץ ובפיתוח ארגוני מהמכללה למינהל".

בילדותה בנווה שלום. "בית אידיאולוגי מאוד, שהאמין בדו-קיום"

שורשים, נופי ילדות – מה את זוכרת?

"נולדתי בקיבוץ כרם שלום הסמוך לגבול עם מצרים, שהוריי נמנו עם מייסדיו. אבי אילן הוא בן קיבוץ רשפים שבעמק בית שאן, ואמי תמר היא בת קיבוץ בית אלפא. הם הכירו בתיכון אזורי, ואחרי נישואיהם הצטרפו לכרם שלום. אבא עבד בקיבוץ, ואמא עבדה כאחות בקופת חולים כללית, ועם השנים התקדמה לתפקיד סגנית האחות הראשית במחוז ירושלים.

"כשהייתי בת חמש, עברנו לתל אביב, לסוג של קיבוץ עירוני שחבריו חיו בכמה דירות באותו בניין וניהלו חיי קהילה משותפים. הייתי הילדה היחידה שם, כך שמגיל צעיר התרגלתי להיות בחברת מבוגרים. כעבור כשנה הצטרפו הוריי ליישוב נווה שלום שליד לטרון, שבו גרים יחד יהודים וערבים. בראשית דרכו לא היו שם תשתיות חיוניות: את החשמל סיפק גנרטור, שכובה מדי לילה, ומכיוון שהייתה עלטה גמורה, בין חדר ההורים לחדר שלי הציבו נר דולק כדי שאדע למצוא אותם. בכל יום ירדנו למשוב תעוז, שם הפעלנו משאבה שמילאה ג'ריקנים גדולים, וזו הייתה אספקת המים שלנו עד למחרת. כשהייתי בת שמונה, נולד אחי, ולאחר מכן הצטרפה למשפחה אחותי. מאחר שלא הייתה במקום מערכת חינוך, נשלחתי ללמוד בקיבוץ נחשון הסמוך. בחורפים הוצף מדי פעם הכביש שבין נווה שלום לנחשון, וקרה שלא יכולתי להגיע ללימודים. הבית שלנו היה אידיאולוגי מאוד, שהאמין בשלום ובדו-קיום. אני הייתי נערה חזקה, עצמאית ודעתנית. תמיד הייתי מעורבת חברתית ולקחתי על עצמי תפקידים בבית הספר".

עם הוריה. "הייתי חזקה, עצמאית ודעתנית"

בצבא שירתה בממר"ם כמפעילת מחשבים, ואחרי השחרור חזרה לנווה שלום ועבדה במלון המקומי. "בהמשך חיפשתי עבודה משמעותית מבחינה חינוכית", היא אומרת, "ולמרות גילי הצעיר, ועל אף שהייתי חסרת ניסיון, מוניתי לתפקיד מחנכת בבית הספר שבו למדתי בעצמי כמה שנים קודם לכן. זה היה ניסיון מעניין, אבל כנראה שבכל זאת הייתי צעירה מדי, אז עזבתי ונסעתי לטיול במזרח הרחוק. אחרי שחזרתי, התחלתי ללמוד באוניברסיטת בן גוריון, ובמהלך הלימודים התנדבתי במחלקה להפרעות אכילה בסורוקה. אחרי שסיימתי את הלימודים, חזרתי לנווה שלום והייתי חלק מהצוות שהקים את מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית באזור השפלה.

"בגיל 30 הכרתי את ניר דרך חברים משותפים. מהר מאוד נישאנו, ונולדו הילדים. את ביתנו בנינו בנווה שלום. החלטתי שזה המקום שבו אני רוצה לחיות; ביקשתי להעניק לילדים שלי חינוך לדו-קיום, עם שתי שפות וערכים של שוויון ופתיחות לאחר. באותה תקופה התחלתי לעבוד כמנהלת משאבי אנוש במפעל א.ר.ן אריזות בקיבוץ נחשון, ולמעשה בניתי את התפקיד ואת כל מה שסביבו. סביבת הייצור והחלק המכאני והלוגיסטי קסמו לי. לימים מוניתי גם לתפקיד המנהלת של מערך הייצור, שבמסגרתו ניהלתי גם את מטה הייצור במפעל שהקמנו בספרד. כשהוחלט על הקמת שלוחה של המפעל בארצות הברית, נבחרתי להיות זו שתקים ותנהל אותו.

עם משפחתה בגלאפגוס. "הכרנו לעומק את התרבויות המקומיות"

מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך להילה של היום?

"גדלתי ביישוב מעורב, שבו מתקיימת קהילה שיתופית של יהודים וערבים ששואפת לחיות בשלום. בדיעבד אני מבינה שהסובלנות, הפתיחות וההיכרות שלי עִם בני עַם אחר, עם תרבותם ועם אורח חייהם, הכינו אותי למשימה הלא קלה של הקמת מפעל במדינה זרה והתערות בחברה האמריקאית – רק שהפעם אני הייתי המיעוט, המהגרת, הזרה. היה בזה ניסיון חשוב שגרם לי להבין הרבה יותר טוב את הצד השני".

מסר לאומה?

"חיים רק פעם אחת, ולכן חשוב שנדע לנצל את הזמן שלנו כאן. החיים יזמנו לנו לא פעם בחירות מאתגרות, וכדאי שנדע לזהות אותן ולקפוץ למים. למרות החששות המובנים, דווקא המקומות המפחידים ביותר עשויים להיות אלה שיקפיצו אותנו קדימה. אחרי כמה קפיצות כאלה, הפעמים הבאות כבר יבואו יותר בקלות ויביאו עימן תחושת מסוגלות ויכולת לבחור באופן מדויק את החיים שאנחנו שואפים אליהם".