כמה ימים אחרי שפוטרה מחדשות 13, בתום קריירה ענפה ומוערכת של 27 שנה, סמדר פלד (57) עשתה הליכה בים ופגשה בדרכה אישה עם עיניים טובות, שאמרה לה: "תגידי, נכון שאת סמדר הכתבת?". פלד ענתה: "נכון שהייתי", וזו תהתה: "וואו, לא תתגעגעי לחדשות?".
"בטח שאתגעגע", אומרת פלד, כלת פרס "פרימור" היוקרתי לתחקיר חברתי, בריאיון שמתקיים בביתה היפה בהרצליה־פיתוח, שאותו היא עומדת לעזוב בקרוב לטובת נתניה. "כמעט מחצית מחיי הייתי בטלוויזיה, איתי שלי (היום בן 21) גדל בין הדסק לחדרי העריכה, סיפרתי אלפי סיפורים על מציאות שנגעה לי בנשמה, אבל עכשיו הגיע הזמן להגשים עוד חלומות".
האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת
היא לא ראתה את זה בא, הופתעה כמו כולנו לגלות את שמה ברשימה הארוכה של המפוטרים שהוזמנו לשימוע, ביניהם ברק רביד, דני רופ, אלי ראכלין, איתי ורד, עמית אהרנסון, אבי עמית ונעמה איזנברוך.
"הצטערתי לגלות את שמי ברשימה הגדולה והמפוארת הזאת, הצטערתי על אנשי מקצוע מעולים שעם חלקם נשארתי בקשר. היה לי ברור שזה לא קשור אליי או ליכולות המקצועיות שלי. אז היו כמה ימים של עצב, היה אפילו אבל, אבל זה מאחוריי, אני בן אדם מאוד משימתי. אוקיי, יש מצב נתון, בוא נראה מה עושים עם זה. אנשים פוגשים אותי ברחוב ואומרים שאני חסרה, וזה נורא כיף לשמוע, נורא מרגש, נורא מחמיא".
נעלבת?
"כן, אבל לא נתתי לעלבון יותר מכמה ימים, כי אין לי זמן, וחבל לי על הזמן. נו די, הייתי בזה המון שנים. מה, אנחנו חייבים תמיד להמשיך לעשות את מה שעשינו עד הפנסיה? איזה כיף לי שאני יכולה לעשות עוד משהו בחיים האלה".
שנת 2020 לא האירה לה פנים. הפיטורים הגיעו חודשיים אחרי שחזרה לעבודה ככתבת במגזין "שישי" של אילה חסון, בתום חופשת מחלה ארוכה שבה התמודדה עם סרטן השד והתפרצות הקורונה. ואם כל זה לא מספיק, לפני שלושה שבועות היא נפצעה בכל חלקי גופה ושברה את היד, כשנגררה ברחוב אחרי הכלב שלה כשיצאה איתו לטיול לילי. "תאונה באמת מטופשת, היה חושך והשתטחתי על הפרצוף, שברתי את היד אבל לא נתתי לזה לשתק אותי, יצאתי מהר מאוד בחזרה עם הכלב, סוג של טיפול בטראומה", היא צוחקת.
את עדיין צופה ב"שישי" או שקשה לך כרגע?
"אני רואה בלי בעיה, אני אוהבת את התוכנית ואוהבת את אילה, היא אלופה. בתחילת הדרך היינו כתבות משטרה ביחד, היא מערוץ 1 ואני מערוץ 2. לא ידענו אז שדרכנו יצטלבו שוב, אבל אני מתה עליה. היא עיתונאית נהדרת והיא חברה, אחרי שפוטרתי היא הייתה איתי בזה".
ילדה טובה הרצליה־פיתוח
פלד נולדה בגדרה וגדלה בהרצליה־פיתוח, צעירה מבין שלוש בנותיהם של בת עמי, מורה לפסנתר שנפטרה לפני 24 שנים ממחלת הסרטן, ושמחה, איש עסקים ויבואן של ציוד תעשייתי וחקלאי שנפטר לפני שנתיים. לפני הצבא עשתה שנת שירות במושב עגור שבחבל עדולם, שירתה כקצינת ת"ש בחיל האוויר, ואחרי שחרורה למדה ספרות עברית באוניברסיטת תל־אביב.
"לא גדלתי כילדת שמנת, זו הייתה ילדות של ים וצופים, של ללכת יחפים בחולות, הכל היה פה חולות", היא אומרת. "רק כשיצאנו לגימנסיה בעיר, קבוצה די גדולה של חננות מהשכונה, הבנו שלהגיד פיתוח זה לא נעים, אז אמרנו שאנחנו מהרצליה חוף ים. באותם זמנים מי שנפנף בכסף היה מוקצה, הייתה צניעות נהדרת, לא כמו היום. אני זוכרת שלא רצו לקבל אותי לשנת שירות כי כולם היו מושבניקים ולא הבינו מה יש לילדה מהרצליה־פיתוח לחפש שם. רק אחרי שהתעקשתי קיבלו אותי".
והנה חזרת להרצליה־פיתוח, השכונה והתדמית.
"שמחתי לחזור למחוזות ילדותי לפני שמונה שנים, אבל עכשיו אני קצת משחררת ועוברת לעיר ימים בנתניה. קצת עייפנו מלתחזק בית גדול עם חצר גדולה, אני רוצה דירה נינוחה וכיפית עם מרפסת קטנה, וזה מספיק לי, העיקר שזה יהיה ליד הים".
את בעלה לשעבר, בועז שובל, היא הכירה כשהגיעה לעשות כתבה על אוהדי הפועל תל־אביב. היא הייתה אז בת 34 והוא צעיר ממנה בשבע שנים.
זמן קצר אחרי הולדת בנם איתי, היום קצין בדובר צה"ל, השניים התגרשו. לפני 15 שנה היא הכירה בפסטיבל הקולנוע בחיפה את בן זוגה הנוכחי קמי ברץ (63), שדר כדורגל מהתוכנית המיתולוגית "שירים ושערים", עורך דין מומחה לנזקי גוף וסוחר שעוני יוקרה.
"הכרנו כשהגעתי לראיין את השחקן ההוליוודי הארווי קייטל בפסטיבל הסרטים בחיפה, ואחר כך נפגשנו שוב בפסטיבל הג'אז בקיסריה", היא מספרת. "שנינו הגענו לשם עם בני זוג אחרים, ואחרי תקופה הוא הבין שאני לבד, ודרך חברתנו המשותפת, העיתונאית טל אריאל אמיר, הוא גישש את דרכו. יש בינינו אהבה גדולה וגם חברות אמיתית. כשאבא שלי נפטר לפני שנתיים, כשגילו לי את הגידול בשד, כשפוטרתי מהטלוויזיה, הוא תמיד היה שם".
למה, בעצם, לא התחתנתם?
"כי למה צריך? כשהכרנו כבר הייתי בת 43, לא חשבנו להביא ילד משותף כי היה ברור שנצטרך טיפולי פוריות ולא רצינו לקחת סיכון, בייחוד בגלל המחלה של אמא שלי. כבר אז דיברו על הקשר בין טיפולי פוריות לסרטן. זה מאוד לא ישראלי לומר, אבל אין לי בעיה עם זה שיש לי ילד אחד, גם זו משפחה בעיניי. איתי הוא בן יחיד שלי, של קמי, שאין לו ילדים משלו, וגם של בועז, שלא הביא עוד ילדים, אם כי יש לו שני ילדים של בת זוגו. כולנו בקשר מצוין, את חג השבועות עשינו יחד עם בועז, הילדים, בת זוגו וההורים שלה, שהם כמו סבא וסבתא לאיתי ואני אוהבת אותם מאוד, ועם נאווה, אמא של בועז, ואחותו מרב. היה על הכיפאק, קמי מת עליהם".
איך הגעת לעיתונות?
"נדמה לי שתמיד רציתי להיות עיתונאית. כשהייתי ילדה הגשתי תוכנית לילדים בגלי צה"ל. אורנה, אשתו של עודד בן עמי, היא בת דודה שלי, ודרכו הגעתי לזה. אחרי האוניברסיטה עבדתי כמשכתבת וכתבת בעיתון 'דבר', בהמשך הצטרפתי לעיתון 'חדשות' כמה חודשים לפני שהוא נסגר, וב־1993 פנו אליי מחברת החדשות של ערוץ 2, שבדיוק הוקמה. בהתחלה הייתי כתבת משטרה, אבל די מהר הבנתי שזה לא בשבילי וקיבלתי את תחום הרווחה, שמאוד אהבתי. זה מעניין, כי אם חושבים על זה - גם בשנת השירות וגם בצבא עסקתי בסוג של רווחה, זה בא לי באופן טבעי מאוד".
ואז, אחרי 20 שנה בערוץ 2, עברת לערוץ 10.
"עורך 'אולפן שישי', גולן יוכפז, החליט לעבור לערוץ 10 ועברתי איתו מתוך אהבה גדולה ואמונה גדולה. הייתי כבר בת 50, והשינוי בא לי בזמן. יכול להיות שכבר אז רציתי שינוי דרמטי יותר ולא העזתי לעשות אותו. היו לי שנים נהדרות, עם עשייה עיתונאית מפוארת והמון סדרות דוקו, למשל 'כתומות', שבמסגרתה עקבנו שנה שלמה אחר אסירות בכלא נווה תרצה. זה היה מספק ומרגש, סיפור עיתונאי ענק".
אילו עוד סיפורים שסיקרת ריגשו אותך?
"היו הרבה, למשל הנסיעה עם האחיות טסלר ניצולות השואה בחזרה לאושוויץ ובירקנאו. עשינו את הסדרה 'איפה הילד?' שבמסגרתה נסענו לארצות שונות באירופה בעקבות אנשים שוויתרו על הבאת ילדים לעולם, ואת הסדרה 'ילדות הברבי', על המרוץ הבלתי נגמר אל הרזון. חשפתי את סיפורו של הילד הישראלי חולה הסרטן שהוריו שלחו אותו להיות נזיר בתאילנד כדי להירפא, הבאתי את הריאיון האחרון עם ספי ריבלין ז"ל, שהתנהל כולו בכתב, ללא מילים בכלל, אחרי שהוא איבד את קולו.
"ויש כמובן את 'אולה', אולי הפרויקט שאני הכי גאה בו, על הנערה ששתתה חומצה וכתוצאה מכך לא יכלה לדבר או לאכול. היא הייתה כל כך יפה וכל כך אוהבת חיים, היו לה תוכניות, זה הסיפור הקשה ביותר שיצא לי ללוות. נסעתי איתה גם לניתוח בארצות־הברית, אנשים תרמו לה הרבה כסף והייתה תחושה שזה מצליח, אבל אז חלה הידרדרות והיא נפטרה".
רק בלי רחמים
את דבר מחלתה גילתה פלד בדיוק בגיל שבו אמה נפטרה מאותה מחלה, ומיד לאחר שנותחה להוצאת הגידול מיהרה לשתף את עוקביה בפייסבוק. "יומיים אחרי שהרופאים אמרו לי שלא מורגש אצלי שום גוש, גיליתי אותו בעצמי. זמן קצר אחר כך הממוגרפיה והביופסיה אישרו את מה שהיה לי ברור. בשבוע הבא אני מתחילה את סדרת ההקרנות, ובהמשך חוזרת לעבודה שאני כל כך אוהבת במערכת 'שישי עם אילה חסון' בחדשות 13, לספר על חיים של אחרים. לאלה שבוחרים להגיב - אנא בלי רחמים ואפילו לא ברמז, כי אין סיבה", כתבה בפוסט שלה.
איך היה לך ברור שזה סרטן?
"היו כמה חודשים שהרגשתי לא טוב, וגם אחרי כל הבדיקות שיצאו תקינות, הייתה לי תחושה שמשהו לא בסדר. זה שהרופאים לא ראו כלום לא אומר שאין כלום. ערב אחד מיששתי את החזה והרגשתי את הגוש, הוא נכח בשד השמאלי שלי במלוא עוזו. בבוקר צלצלתי לאסותא, אמרתי שיש לי תור לאולטרסאונד לעוד שבועיים וביקשתי להקדים. למזלי אמרו לי 'בואי עכשיו', וטסתי לשם עם הידיעה הברורה שזה זה. לא נתתי לעצמי ליפול, במקום זה עשיתי לעצמי אימון וכתבתי תוכנית פעולה סדורה איך לנצח את הסרטן".
מה כתבת?
"כתבתי 'אני אתגבר, אני עושה את כל מה שצריך ומצליחה. יש לי עוד המון חלומות להגשים, סומכת על עצמי שהכל יהיה בסדר'. ואז עשיתי רשימת מטלות: 'ניתוח - תוך שבועיים, קבלת תוצאות, סדרת הקרנות, כדורים, מעקב צפוף. וגם אם יהיו קשיים בדרך, עיכובים, אתגבר'. היה לי חשוב לציין את הפעולות אחרי הניתוח: 'מדיטציה והליכה בים כל יום, מעבר לאוכל בריא, ללמוד לנשום'. ואז כתבתי את החלומות שלי: 'לטוס לפריז לחודש לכתוב. לפתח את הקליניקה לאימון. לנסוע לאמסטרדם עם קמי ואיתי. לעשות עוד סרטים וסדרות'. אחרי הניתוח הוספתי, 'לזכור כל הזמן ולשנן: גידול שהוצא בשלמותו, בלי גרורות, לא מסכן אותי. אמשיך לחיות'".
אפשר להגיד שהמחלה מאחורייך?
"כן, אני בריאה, אני שמחה, אני חושבת שהשינויים עשו לי רק טוב. תראי, הסרטן הוא לא מתנה, זה מצב נתון כמו הפיטורים, וצריך להכין תוכנית שתוציא אותי מזה. בשיא הקורונה נסעתי כל יום להקרנות בתל השומר, ועשיתי לי סמיילים בטלפון. כל יום הורדתי סמיילי אחד, עד שנשאר הסמיילי האחרון, ואני חייכתי מאוזן לאוזן - נגמרו ההקרנות".
עשית בדיקת נשאות לגנים של סרטן השד?
"בדקתי כמובן, והתברר שאין לי את הגן. גם האחיות שלי ייבדקו עכשיו, ליתר ביטחון".
משפטנית ומאמנת
לפני שבע שנים, במקביל למעבר שלה מערוץ 2 לערוץ 10, החלה פלד ללמוד אימון במכון אדלר, ואת קליניקת האימון שלה פתחה מיד אחרי פיטוריה. לאחרונה גם סיימה את חובותיה בלימודי משפטים בקריה האקדמית אונו, "שאני סוחבת כבר המון שנים".
למה לך משפטים?
"לא יודעת מה עבר לי בראש כשנרשמתי. אני חושבת שהתעורר צורך תוך כדי העבודה שלי ככתבת רווחה, בגלל דברים שקשורים בטובת הילד ובחוק הנוער. זה גם נורא עניין אותי בזמנו, ועכשיו פשוט סיימתי את זה ב'זום'. אין סיכוי שאהפוך לעורכת דין, אבל אני שמחה שסיימתי".
היום היא מאמנת אישית ליצירה ולטיפוח זוגיות וקריירה, מרצה ועורכת סדנאות בנושא, ולאחרונה קיבלה הסמכה גם לאימון זוגי. "מדהים איך היקום שומע את הבקשות שלנו. עיינתי לא מזמן במחברת ישנה מהלימודים שבה כתבתי את החזון שלי ליום הולדתי ה־60, והופתעתי לגלות שכבר אז ידעתי שעד גיל 60 אהיה מאמנת לנשים ואעשה סרטים להנאתי. שום זכר לטלוויזיה ולעיתונות. תראי איזה יופי, ראיתי את הנולד".
ראשון מתאמניה היה בן זוגה קמי, ששידלה אותו להפוך מאספן לסוחר שעוני יוקרה. "הוא אספן וגם אגרן, ונורא קשה לאספן להפוך לסוחר, כי הוא רוצה להשאיר את הכל אצלו. אחרי האימון שעשיתי לו הוא שחרר, ודווקא באמצע הקורונה פתח בית מכירות בקניון ארנה", היא מספרת.
כבר כמה שנים, ועד שבוע לפני פיטוריה, היא אימנה בהתנדבות כתבים צעירים, לימדה אותם איך להתמודד עם הלחצים, הקשיים והתחרות. "כל הזמן ג'ינגלתי בין שני התחומים, במשך כמה שנים עסקתי בשניהם זה לצד זה, אבל ברגע שפוטרתי כבר לא הייתה לי התלבטות, העברתי את האימון לקדמת הבמה".
את רואה קשר בין הקריירה הקודמת שלך ככתבת לקריירה הנוכחית שלך כמאמנת?
"באימון יש המון מהטלוויזיה, לא פעם מצאתי את עצמי מכניסה את האימון לתוך הראיונות שלי. למשל, ראיינתי את הזמר רותם כהן, וידעתי שהוא מקדיש הרבה מזמנו לנושאים של חרם חברתי בקרב ילדים, אז שאלתי אותו על זה וציפיתי שהוא יגיד שהוא היה קורבן לחרם. להפתעתי הוא אמר לי, 'כי אני בעצמי החרמתי', ובפעם הראשונה הוא סיפר איך הוא החרים ילדה בבית הספר, שנפטרה בהמשך ממחלה, ועד היום הוא נושא את הקושי הנוראי הזה שהוא לא פייס אותה לפני מותה, ולא סולח לעצמו על כך שהוא פגע בה.
"לפני כמה ימים מתאמנת שלי כתבה לי, 'אין ספק שבחרת במקצוע הנכון, תודה אלופה', ומאוד התרגשתי כי גם אני מרגישה כך. הדבר הראשון שאני אומרת לנשים שבאות אליי בגלל בעיות בזוגיות הוא, אל תצפו שה'פרפרים בבטן' יישארו לנצח כי התוקף שלהם יפוג. לאהבה, לעומת זאת, יש חיי מדף ארוכים, אבל היא דורשת עבודה מתמדת".
לכולנו יש כישורים זוגיים?
"מסוגלות להיות בקשר זוגי היא עניין נרכש, אפשר להתאמן על זה ולזכור דבר חשוב: אי־אפשר למצוא הכל בבן אדם אחד, אז כדאי להתמקד בתכונות שלא תוותרו עליהן ותכונות שאין סיכוי שתחיו איתן. נשים מרגישות מאוד בודדות לפעמים ומאשימות את בן הזוג במצב הזה. כדאי להן לאמץ התנהגויות יומיות שממלאות אותן, שאני קוראת להן 'חטיפי אנרגיה', ואני לא מתכוונת לנסיעה לחו"ל פעם בשנה, אלא לצעוד בים, לשבת לקפה עם חברה, ללכת לחוג ציור.
"האימון מיועד נכון לעכשיו לנשים בלבד, כאלה שרוצות לפתח מערכת זוגית יציבה או שרוצות לחזק כישורי זוגיות, ונשים שחוו מערכות כושלות ורוצות שהבאה תהיה חזקה ובריאה".
שאלת את עצמך אחרי שנה כל כך דרמטית, מה היקום מנסה להגיד לך?
"היקום אמר את דברו ועניתי לו ביג טיים. אמרתי לו, 'אוקיי, אם זה מה שאתה מזמן לי, אני אפיק מזה את המקסימום. אני אלך למקומות חדשים ואנצח'".
