תחשבו רגע על הביטוי השגור "הוא מחליף צבעים". יש בשלוש המילים האלה מסר שמחדד באופן מובהק איך השפה מתרגמת את הקשר בין רגשות לצבעים, אפילו בלי להזכיר את שמות הצבעים, אומר ד"ר רוביק רוזנטל, סופר וחוקר שפה, בעל הטור "הזירה הלשונית".
אבל האם הקשר האוטומטי כמעט שאנו עושים בין רגש לצבע הוא תופעה אוניברסלית שנמצאת בבסיס מבנה המחשבה האנושית, בדומה לפירוש הבעות פנים, או שמדובר רק במוסכמה תרבותית שאנחנו לומדים באמצעות שפה ומנהגים? את הסוגיה הזו בדקה לאחרונה ד"ר דומיסיל ג'ונסקייט מאוניברסיטת לוזאן בשווייץ, שערכה את המחקר בשיתוף 35 חוקרים נוספים מכל העולם ותוצאותיו התפרסמו בכתב העת Psychological Science.
הצבעים שנבדקו במחקר:
אדום, כתום, צהוב, ירוק, טורקיז, כחול, סגול, ורוד, חום, לבן, אפור, שחור
הרגשות שנבדקו במחקר:
עניין, שעשוע, גאווה, שמחה, הנאה, הערצה, אהבה, הקלה, חמלה, עצב, אשמה, חרטה, בושה, אכזבה, פחד, גועל, בוז, שנאה, כעס
במחקר, ששמו "תבניות אוניברסליות באסוציאציות בין צבע לרגש מושפעות מקִרבה גאוגרפית ולינגוויסטית", השתתפו 4,598 נבדקים מ־30 מדינות (ביניהן ארצות־הברית, מצרים, קולומביה וישראל) שדוברים 22 שפות אם. כולם התבקשו בשאלון אינטרנטי קצר לקשר 12 שמות של צבעים ל־20 מושגים רגשיים ולציין באיזו מידה הם מייצגים את הרגש. ניתוח תוצאות השאלונים חשף אסוציאציות אוניברסליות שמקשרות בין רגשות לצבעים ומתחדדות בין אנשים ממדינות שכנות או דוברות אותה שפה, שעורכי המחקר סוברים שאפשר להסביר בהיסטוריה אנושית משותפת ומרכיבי שפה וסביבה משותפים לצד הטיות קוגניטיביות משותפות.
ההסכמה הרחבה ביותר בין הנשאלים הייתה בנוגע לקישור בין הצבע האדום לרגש האהבה. עוד קשרים חזקים נרשמו בין הצבע האדום לכעס, בין השחור לעצב, לשנאה ולפחד, בין הוורוד לאהבה, לאושר ולעונג, בין האפור לאכזבה ולעצב, בין הצבעים כתום וצהוב לאושר ולכיף ובין הלבן לתחושת הקלה. גברים ונשים קישרו צבעים לרגשות באופן דומה וחוצה גילים. משתתפים ממדינות שונות הסכימו על כך שיש צבעים כמו אדום ושחור שמאוד מחוברים לרגשות מסוימים, ויש צבעים כמו חום, שממש לא. ההבדלים בין הנשאלים היו נקודתיים, על בסיס תרבותי: יוונים קישרו את הצבע הסגול עם עצב, וסינים קישרו לתחושת העצב את הצבע הלבן בשל הלבוש המסורתי שנהוג ללבוש במהלך לוויות או בזמן אבל במדינות אלה.
לסיכום כתבו החוקרים: "נדמה שהקשר בין רגשות לצבעים מייצג פסיכולוגיה אנושית אוניברסלית שתורמת לתקשורת ולהבנה הבינלאומית, כך שבפעם הבאה שתרגישו בלוז או תאדימו מכעס, דעו שכל העולם מבין אתכם".
הערים האדומות של הקורונה
שולמית קרייטלר, פרופ' לפסיכולוגיה מאוניברסיטת תל־אביב ובית החולים שיבא, דווקא חולקת על ממצאי המחקר. לדבריה, אם המחקר היה נערך בשינויים קלים, הוא יכול היה להראות שאין דמיון אוניברסלי בחיבור בין צבעים לרגשות: "כששואלים במחקר על צבעים בצורה סמנטית, קרי משתמשים בשמות הצבעים אבל לא מראים אותם, זה מוחק את כל ההתייחסות הדימויית, אנחנו בכלל לא רגישים למשמעויות האישיות שיש לכל צבע לגבינו ולמשמעויות הכפולות של הצבעים. הרי אדום יכול להיות קשור גם לאהבה וגם לדם ולרצח, וכחול יכול להתחבר לשמיים בהירים באותה מידה כמו לדיכאון. בסוף כולנו, בכל מקום, שותפים לתרבות אחת אנושית גלובלית, אבל היא לא תצליח למחוק את מה שיש מתחתיה, האסוציאציות האישיות הלאומיות והגאוגרפיות שדווקא מתחזקות, באופנה ובשפה".
ד"ר רוזנטל, שהתבקש גם הוא להתייחס לתוצאות המחקר, מבקש בראש ובראשונה להתעכב על הקשר החזק בין הצבע השחור לתחושות של פחד ועצב. "שחור הוא הצבע של החושך. הוא מפחיד, מסתורי, בחושך קורים דברים, ואנחנו לא יכולים להגן על עצמנו ומכאן זה מתפשט. השחור הוא הצבע של המוות, שחור נתפס כרע, כמו במגיה שחורה, הכבשה השחורה, הרשימה השחורה, מרה שחורה. ברומא העתיקה, בימים שהוגדרו כשחורים, לא נערכו חתונות או אירועים. המשורר הרומי ורגיליוס כותב על תינוקות שמתו אחרי הלידה, שהם נולדו ביום שחור. אנחנו זוכרים את השבת השחורה, את ספטמבר השחור, את יום שני השחור, ובאוסטרליה הייתה שריפת יער ביום חמישי השחור. אפילו כשכרמל מעודה, המטפלת המתעללת, הסבירה את ההתנהגות שלה, היא אמרה שהיה לה יום שחור".
אבל לצבע השחור יש גם משמעויות פוליטיות, אומר ד"ר רוזנטל. "רוברט מוגאבה, שהיה נשיא זימבבואה ולא היה אדם חמוד בכלל, אמר משהו מאוד חמוד: 'הגזענות לא תעבור מן העולם כל עוד מכוניות לבנות ייסעו על צמיגים שחורים. הגזענות לא תעבור מן העולם כל עוד הצבע השחור יסמל מזל רע והצבע הלבן יסמל את השלום. הגזענות לא תודבר כל עוד אנשים ילבשו שחורים בלוויה ובגד לבן בחתונה. הגזענות לא תסתיים כל עוד מי שאינו משלם מסים יירשם ברשימות שחורות. אפילו כשאנו משחקים סנוקר, אינך מנצח עד שהכדור הלבן לא ידחף את הכדור השחור אל החור שבשולחן. אבל לי לא אכפת, כל עוד אני מקנח בנייר טואלט לבן את ישבני השחור'.
"תרבות יוצרת דימוי לשוני, והדימוי הלשוני מחזק את היצר התרבותי. ואם השחור מסמל פסימיות, הוורוד הוא האופטימיות עד נאיביות, משקפיים ורודים, חלומות ורודים, העתיד ורוד - אלה מונחים שנהיו צירוף לשון כבול שנהפך לחלק מהשפה ומייצב את היחס התרבותי אליו".
באנגלית כחול מקושר לעצב. בעברית לא.
"כיוון שלא הכל אוניברסלי. אולי כי הכחול לא מתחבר לקשר בין רגש לצבע הפנים, שמאוד משפיע על דימוי של צבעים בעברית. יש לנו המון מונחים שאומרים מה קורה לפנים שלנו כשהרגשות מתחלפים. למשל, חיוורון שמתחבר לבושה ולפחד - להלבין פני חבר ברבים זה לבייש בן אדם. בארמית אומרים ש'אזיל סומקא ואתי חיוורא', כלומר שמי שמתבייש, הפנים שלו מאדימות מכעס, ואז אחרי שהוא מפנים מה שקרה לו, פניו מחווירות והוא נהיה לבן. "מחלות בתנ"ך נקבעו על פי הגילוי הפיזי החיצוני שלהן. למשל, במחלת הירקון - פניו נעשו ירוקות. הוריק מקנאה זה ביטוי לכך שהקנאה כל כך חזקה שהוא מרגיש חולה".
איך מביטוי למחלה הגענו לערים הירוקות של זמננו?
"לירוק יש תפקיד אוניברסלי, לסמל משהו פתוח ומותר. זה צבע החופש. הרמזור הירוק מאשר לצאת לדרך. אני לא אשכח שבטירונות אמרו לנו, 'אם אתם בלחץ, תסתכלו על משהו ירוק'. המשפט הזה התברר כנכון. מנגד, האדום מסמל איסור. זה עניין אוניברסלי. מדובר בצבע שעוצר, שמאיים. הרמזור אדום, והכרטיס האדום בכדורגל, וכך הגענו עד לערים האדומות של הקורונה".
