היחידה ששומעת במשפחתה: "אמי התבאסה כשהבינה שאני לא חירשת"

סיפורה של שירלי שלום כהן, בת 42, נשואה ואם לארבעה, מרצה ומנטורית למרצים, מתגוררת בכפר־סבא:

"נולדתי וגדלתי בתל־אביב, בת זקונים שומעת למשפחה שבה כולם חירשים - גם ההורים וגם אחי אהרון, שנולד מנישואיה הראשונים של אמי. הוריי, רוני ז"ל וחוה, קראו לי שירלי למרות שהם מעולם לא שמעו שיר, אני היחידה ששמעה בשבילי ובשבילם. מרגע שנולדתי הם הרגישו שאני שונה. בשנה הראשונה הם הלכו להמון רופאים וכולם אמרו שאני כבדת שמיעה, כי מה הסיכוי שתצא ילדה שומעת במשפחה של חירשים? אבל הוריי הרגישו שכולם טועים, כי הם ראו שאני מסובבת את הראש כשסיר נופל או כשדלת נטרקת.

כשאמא שלי הייתה בהיריון איתי היא התפללה שייוולד לה תינוק חירש. כששאלו אותה על כך שנולדתי שומעת היא ענתה, 'האמת? התבאסתי'. מבחינתה טוב לה איך שהיא, וילדה שומעת לא קשורה לעולם שלה. זה כמו שייוולד ילד חילוני למשפחה דתית.

בגיל שנה הכניסו הביתה את עולם השומעים: טלפון, רדיו־טייפ עם קסטות, ובשבילי הם הגבירו את הווליום בטלוויזיה. בבית הכל התנהל בשפת הסימנים: סיפורים, בדיחות, קידוש, ליל הסדר. בחוץ הייתי הפה והאוזניים שלהם, אם זה ללכת עם אבא שלי לרופא, עם אמא שלי לשוק, או עם אחי אהרון לאספת הורים. הוא גדול ממני בשש שנים, והייתי צריכה להיות מאוד זהירה. כשהמורה אמרה שהוא לא משהו, תרגמתי לאמא שלי: 'הוא מעולה, חבל על הזמן'.

בתחילת גיל ההתבגרות קצת התביישתי  בהורים והתביישתי לדבר עם הידיים מחוץ לבית. אנשים חשבו שגם אני חירשת, לפעמים צחקו עלינו לידי, ולא ידעו שאני שומעת. חברים אהבו לבוא אליי כי אצלנו היה אפשר לעשות רעש ולשמוע מוזיקה בפול־ווליום בלי להפריע לאף אחד. הפכנו את החיסרון ליתרון.

בצבא שירתי במשרד הביטחון. רציתי לשרת במשטרה צבאית, אבל זה הצריך לינה בבסיס והייתי צריכה להיות כל יום בבית כדי לעזור להורים. בלילה הראשון בטירונות היה לי קשה, כמו לכולן. כל הבנות עמדו בתור לטלפון כדי לבכות קצת לאמא, אבל אני ידעתי שאצלי אין מי שישמע. כשהגיע תורי החלטתי להתקשר לאמא של חברה שלי, כרמל, הייתי חייבת לפרוק.

אחרי הצבא הכרתי בן זוג רציני. אחרי שנה החלטנו לגור ביחד, ואז הוא אמר שאנחנו צריכים להיפרד כי הוא לא רוצה ילד חירש. הייתי שבורת לב, אבל בסוף הבנתי שהוא נתן לי מתנה כי ברור שהוא לא היה בשבילי. עם בעלי קובי שמתי את הדברים על השולחן כבר בדייט השני. אמרתי לו שיש 50 אחוז סיכוי שייוולד לנו ילד חירש, ואם לא מתאים לו שיגיד. אחרי שלוש שנים התחתנו.

בהיריון הראשון הייתי עם תאומים, ובייעוץ הגנטי הציעו לי להפיל, לעשות הפריה ולבודד את הגן. אבל ידעתי שאין גן אחד שגורם לחירשות והמשכתי את ההיריון. נעם ועמית נולדו פגים והיו זמן ארוך בפגייה. כל הזמן הזה היינו במתח לדעת אם הם שומעים, כי בדיקת שמיעה עושים רק כשמשתחררים הביתה. כשהתברר ששניהם שומעים השמחה הייתה גדולה.

ואז נולד עידו. כל ההיריון הרגשתי שהוא ייוולד עם לקות שמיעה, וזה באמת מה שקרה. נזכרתי בכל הילדים שצחקו עלינו, ועולמי חרב עליי, לא יצאתי מהמיטה כמה ימים. לאט־לאט התעודדתי, כי היום הרבה יותר קל לחירשים, יש ווטסאפ, שיחות וידיאו ו'זום', וחוץ מזה עידו זכה בסבתא, בסבא ובדוד חירשים, הוא לא ירגיש שונה בנוף.

לפני תשעה חודשים נולדה בתי הרביעית, רומי. עידו רצה שהיא תהיה חירשת, שיהיה עוד מישהו כמוהו בבית, אבל לשמחתי גם רומי שומעת.

כיום אני מרצה על הסיפור שלי בבתי ספר, בחוגי בית, בבתי חולים, במשרדי ממשלה, בחברות הייטק ובבנקים, ומספרת עם הרבה הומור ונחמה איך נראים חיים של אדם שונה. בנוסף, אני מנטורית למרצים שומעים וחירשים.לשמחתי, בעזרת הליווי שלי חמישה חירשים יצאו עם הרצאות לקהל הרחב.