"בעבר ניסיתי למחוק את ה'רוסיות' שלי, והיום אני חיה איתה בשלום"

30 שנה חלפו מאז עלתה יאנה סטוּפּ לארץ מבלארוס. בשנותיה הראשונות כאן היא סבלה לא אחת מכינויי גנאי בשל מוצאה "הרוסי", וכשעברה עם משפחתה לעיר אחרת, ביקשה למחוק את זהותה ואת שורשיה כדי להתקבל כישראלית לכל דבר. אלא שבתוך התהליך הזה היא גילתה שאין לה יכולת, וגם לא רצון, לשכוח ולבטל את מה שהיא. כיום היא אמנית, והיצירה שלה מתמקדת בתמונות מסיפור חייה ומהווה גשר לסיפורם של רבים אחרים.

מי את?

"יאנה, בת 37, נשואה לאשר ואמא של אדם (חמש) וליבי (חצי שנה), גרה ברחובות".

ומה את עושה?

"אני אמנית יוצרת: בעלת סטודיו, מלמדת ציור ומלווה מורים לציור. אני גם מנהלת שתי קהילות במרחב הווירטואלי: 'הורים לילדים מציירים' ו'אמנות ניהול החוגים'".

אמה ואביה כפי שצוירו על ידה. "בזכות מעמדו של סבי יכולנו לקבל קצת יותר"

שורשים, נופי ילדות – מה את זוכרת?

"נולדתי בעיר מוהילב שבבלארוס, אחות צעירה ל-ורוניקה, המבוגרת ממני בשבע שנים. אבי, מיכאל, עבד כמהנדס מכונות במכון לפיזיקה, ואמי, טטיאנה, בעלת תואר שני בחינוך ובמוזיקה, עבדה כפסנתרנית וכמחנכת. הייתה לי ילדות טובה. בחורף ירדה הטמפרטורה עד למינוס 31, והשלג הגיע לי עד הברכיים, אבל בבית שררה אווירה נעימה, והוא נראה לי כמו מאורה מוארת וחמימה, בניגוד לקור שבחוץ. בשנים ההן היו האזרחים עומדים בתורים אינסופיים כדי לקבל מצרכי יסוד, אבל בזכות מעמדו של סבי, ששירת כטייס בצבא הרוסי במלחמת העולם השנייה, יכולנו לקבל קצת יותר. עם זאת, ברקע היה תמיד פחד. ידעתי שאני יהודייה ושזה משהו שלא צריך להבליט. אמא שלי, לדוגמה, הייתה צמה ביום כיפור והולכת לעבודה כרגיל. בגן הרגשתי שונה, כי היה לי שיער שחור כשכולם סביבי היו בלונדינים, וסבלתי מהמשמעת הנוקשה, האלימה לעיתים, מצד הגננות. כתוצאה מכך, הייתי ילדה ביישנית וחסרת ביטחון. מה שהציל אותי היה כישרון הציור שלי, שהתגלה בגיל צעיר. כשהייתי מציירת, הייתי מרגישה בבית, בטוחה ומוגנת.

"אחרי אסון צ'רנוביל החיים שלנו השתנו. הרוח נשאה את האפר הרדיואקטיבי לכיוון בלארוס, והיו הרבה שמועות שזרעו פחד. הפסקנו לאכול מוצרי מזון רבים, שנחשדו כנגועים. הפסקנו גם לטייל ביער שליד הבית וללקט פטריות. כילדה קטנה לא הייתי מודעת לכך, אבל הוריי כבר התחילו לגלגל את רעיון העלייה לארץ. יום אחד, כשאחותי ואני שבנו מבית הספר, היא הוציאה מתיבת הדואר מכתב מלבני, עם שוליים בכחול-אדום וציור של צבי. 'זו כנראה ההזמנה לישראל', היא אמרה לי, ומיהרה להחביא אותו. כך שמעתי על ישראל לראשונה, והתחלתי לשאול ולחקור. ישראל שבדמיוני הייתה ארץ של שפע, עם המון אוכל וממתקים, והכל בחינם; ממלכת חופש, שבה הילדים בוחרים אם הם רוצים ללמוד בבית הספר. אמרו לי לשמור את עלייתנו בסוד, ואני שמחתי: הרי עמדתי להגיע לארץ האגדות.

יאנה סטופ עם אחותה הגדולה כפי שצוירו על ידה. אין לה פנים - סמל למחיקת הזהות הרוסית

"בדצמבר 1990 יצאנו לדרך. לקחנו רכבת לוורשה, ומשם עלינו לטיסת אל על לישראל. כשנכנסנו למטוס, אבא שלי אמר: 'זהו, הגענו', ואנחנו נשמנו לרווחה והפסקנו לפחד. כשנחתנו בישראל, ראיתי מבעד לחלונות המטוס את השמיים הכחולים, ונורא התרגשתי. קיבלנו כריכים שעליהם היה דגל ישראל קטן, והנגיסה הראשונה הפגישה אותי עם הטעם הלא מוכר של חומוס. כך התחילה ההתאקלמות שלי בארץ. שכרנו דירת שני חדרים בבת ים, ואני הגעתי לכיתה ב' לבושה בלבן, עם סרט פפיון גדול על הראש, כנהוג בבית הספר בבלארוס. למזלי, מלכת הכיתה אימצה אותי, ועדיין, סבלתי מהצקות רבות. כשהבאתי כריך עם נקניק וגבינה, אמרו לי שאני מגעילה. לא פעם גם קראו לי 'זונה' ו'רוסייה מסריחה', אבל אם היו מכים אותי, הייתי מרביצה בחזרה.

"ב-1995 עברנו לדירה משלנו ברחובות, עמדתי להתחיל שם כיתה ז', וראיתי במעבר הזדמנות להיפטר מתדמית הרוסייה הגלותית. דיברתי עברית ללא מבטא זר, ורציתי להיות יותר ישראלית מכולם. אפילו ביקשתי לאמץ לעצמי שם ישראלי – יעל. כישרון הציור שלי סייע לי גם ברחובות: מהר מאוד הצטרפתי לוועדת הקישוט הכיתתית וזכיתי להערכה רבה. בתיכון למדתי במגמת אמנות והשתתפתי בחוג אצל הציירת אסתי שור. זה היה חוג יקר מאוד, אבל ההורים אפשרו לי אותו, ואני פרחתי שם".

יאנה סטופ כיום. "בעשור האחרון אני בוחרת בנושאי ציור שקשורים לילדות שלי ולעלייה"(צילום: יובל חי)

בצבא שירתה בחיל החינוך והדריכה עולים. "אחרי שנים של ניתוק מבחירה משפת האם שלי, מצאתי את עצמי מעבירה המון שעות ברוסית שבהן אני מספרת על מדינת ישראל וצה"ל", היא אומרת. "פתאום יכולתי לבחון את הרוסיות שלי דרך פריזמה חדשה: גינוני הנימוס שחיממו לי את הלב, המוזיקה משם. כל זה הזכיר לי את הבית החמים שלנו בבלארוס ואת כל מה שהוא בעצם אני. אחרי השחרור היה ברור לי שאני חייבת לנסות לממש את עצמי כאמנית, אבל לא ידעתי איך. התחילו שנים של חיפושים אחר הדרך והקול האישי שלי. התחלתי ללמוד ציור ולעבוד כשוליה בסטודיו של אמן, ובמקביל, לקחתי קורסים בתולדות האמנות באוניברסיטה הפתוחה. לימים גייסתי את ניסיון ההדרכה שלי והתחלתי ללמד ציור במתנ"ס העירוני ובסטודיו שלי ברחובות. ב-2011 פגשתי במדורת ל"ג בעומר את אשר, צבר, בן לעולים מפולין, שאותו הכרתי עוד בנעוריי. אחרי כשנה נישאנו, וב-2015 נולד בננו הבכור, אדם".

מעבירה הכשרה למורים בסטודיו שלה. "ההורים שלי העבירו לנו את המסר שהם אסירי תודה"(צילום: אילנית תורג'מן)

מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך ליאנה של היום?

"אחרי שנים שבהן ניסיתי למחוק את ה'רוסיות' שלי ולהסוות אותה כדי להיות כמו כולם, היום אני חיה בשלום עם כל העולמות שבתוכי. כאמנית, בעשור האחרון אני בוחרת בנושאי ציור שקשורים לילדות שלי ולעלייה, תוך שימוש בטכניקות ציור המזוהות עם אמנות סובייטית. לצד זאת, אני יוצרת גם בנחושת, חומר שפגשתי כאן, בישראל, ושיש בו אור וחום אבל גם קושי – בדיוק כמו בסיפור שלי. עולים מחבר העמים שרואים עבודות שלי מרגישים לפעמים שהן מבטאות גם את סיפור העלייה שלהם. אני מרגישה שיש לי זכות לספר את הסיפור של הקהילה מתוך מקום מפויס".

מסר לאומה?

"בשנים הראשונות והקשות שעברנו אחרי העלייה, ההורים שלי העבירו לנו את המסר שהם אסירי תודה למדינת ישראל שהביאה אותנו לכאן, ושעלינו להשתלב בתוך הקיים מתוך פתיחות, כבוד והבנה שיש לנו ממי ללמוד. בעידן שבו מעברים בין מדינות הם חלק מחיינו, אני מחזקת את המסר הזה ומוסיפה עליו: חשוב שלא נתבייש אף פעם במי שאנחנו, ולא נאפשר את מחיקת הזהות שלנו, כי לטוב ולרע, הסיפור שלנו הוא חלק מאיתנו – לתמיד".