משפחת שחר – עינת, רון ושני ילדיהם בני השמונה – עברו למושב כפר הרי"ף לפני שבע שנים, בעקבות תחביבו של רון: נגרות. היא מעצבת פנים והוא טייס באל על, ולפני כן גרו בהוד השרון, עד שבניו של רון מנישואים קודמים בגרו. אז החליטו לחפש משק שיוכלו להקים עליו נגרייה, ראו כ-50 אפשרויות ברחבי הארץ ולבסוף מצאו את מבוקשם במושב הסמוך לקרית מלאכי: משק חקלאי עם מגרש בגודל ארבעה דונם, שעליו עמדו בית סוכנות קטן וישן, רפת ריקה ולול מט ליפול עם מדגרה קטנה.
ראשית קנו בית עץ מוכן בן 80 מ"ר, הציבו אותו במקום הלול ועברו לגור בו עם התאומים, אז בני חצי שנה. אט אט החלו לתכנן את בית הקבע שלהם ולטפל גם בשאר המבנים שעל המגרש. לרפת שינו ייעוד והיא הפכה לנגרייה גדולה ומודרנית; על תוואי בית הסוכנות נבנה ביתם החדש, ולצדו מקלט שמשמש את שני הבתים. "היום אני לא בטוחה שמקלט חיצוני זו החלטה נכונה", אומרת שחר. "בניגוד להוד השרון, כאן יש לפעמים אזעקות, ולהעביר ילדים באמצע הלילה למקלט זה לא אידיאלי".
גם את בית הקבע החדש החליטו להקים בשיטה של בנייה קלה, המבוססת על שלד עץ עם חיפוי פנימי של גבס, שכבת בידוד באמצע ומבחוץ חיפוי של קלקר מיוחד, בגימור טיח.
למה החלטתם ללכת על בית עץ?
"כי זה בית שאפשר להרים בשלושה חודשים, העלויות שלו נמוכות ב-30% מבנייה רגילה ואין פסולת בניין – האתר נשאר נקי. אם רוצים לעשות שינויים אחרי הבנייה זה מאוד קל, והכי חשוב – הוא הרבה יותר מבודד מבית רגיל".
היא עיצבה, הוא ניגר
את התוכנית עשו עם האדריכלית רות אליעזר, שגם ניהלה את כל התיאומים מול הרשויות. על עיצוב הפנים עבדו יחד – עינת על התכנון ורון על כל פרטי הנגרות.
הבית – 130 מ"ר על פני קומה אחת – נחשב במונחים של מושב לצנוע, כמעט צפוף, אבל שחר ידעה בדיוק מה היא רוצה. "רציתי בית קטן", היא אומרת, "היה חשוב לי שיהיה מטבח חצי סגור ומקלחות מרווחות. רון רצה גג גבוה, עם חלונות שמציפים את הבית באור".
לפני כארבע שנים עברו לבית החדש עם רהיטי איקאה שהביאו מבתים קודמים. בזמן שחלף מאז, תוך כדי המגורים בו, הבינו מה הם רוצים וצריכים, וביחד תכננו את כל הרהיטים, שרון בנה בעצמו.
דלת עץ כבדה נפתחת אל מסדרון פתוח, שמפריד בין החלק הציבורי — מטבח, פינת אוכל וסלון, לחלק הפרטי — חדר ילדים וחדר רחצה, פינת טלוויזיה פתוחה, שירותי אורחים ופינת עבודה. בסוף המסדרון מוקמה יחידת ההורים.
בניגוד לפתיחות המקובלת זה שנים בין מטבח לסלון, שחר תכננה מטבח סגור, עם פינת אוכל בתוכו. "זה משהו שהבאתי מהתרבות הצרפתית שעליה גדלתי בבית הורי: מטבח לא גדול, שאינו פתוח לסלון אבל יש בו מספיק מקום לשנינו לעבוד יחד", היא מסבירה ומוסיפה: "גם בר לא רציתי, כי אצלנו כשאוכלים אז אוכלים, כל המשפחה יחד מסביב לשולחן".
המיקום והפרופורציות של פינת האוכל והמטבח יוצרים חדר עוטף ואינטימי. קשר עין בינם לבין הסלון והחצר נשמר באמצעות מעבר רחב, חלון צר שנקבע בקיר וחזית שקופה החוצה.
גם הסלון צנוע במידותיו, אך נדמה מרווח ומואר בזכות ויטרינות גדולות ותקרה גבוהה, משובצת קורות עץ עבות. את הקיר הראשי תופסת ספרייה מעץ צפצפה, ומולה ספה ושתי כורסאות ראטן (מסך אין כאן).
הילדים חולקים חדר בהיר, גבוה תקרה. מיטת חבר שיצר רון לבנו הגדול בעבר הוסבה לשתי מיטות עץ נפרדות. כשהם יגדלו תהפוך פינת הטלוויזיה הצמודה לחדר נוסף, והטלוויזיה תעלה קומה, לגלריה הפתוחה, שכעת עומדת ריקה.
בהמשך המסדרון, בין שירותי האורחים לחדר ההורים, ניצבת פינת העבודה של שחר — שולחן מעץ בוק ולצדו דלת ויטרינה גבוהה, שיוצאת אל רחבת דק קטנה, מוקפת צמחייה. "זו פינת ההשראה שלי. כשמזג האוויר מאפשר אני עובדת על הדק, מתחת לעץ".
חדר שינה של טייס
בסוף המסדרון מגיעים אל יחידת ההורים, שתוכננה בהתאמה לסדר יומו הלא שגרתי של רון, בימי שגרה של טיסות סדירות. בכניסה מוקמו זה לצד זה חדר ארונות וחדר רחצה, מופרדים לגמרי מאזור השינה, שסגור בדלת נוספת. כך אפשר להתנהל בחופשיות, מבלי להעיר זה את זו.
"אני לא אוהבת עיצוב עמוס", מסבירה שחר את סגנונו של הבית. "העדפתי שחדרי הרחצה יישארו לבנים וצחים, ומכיוון ששאר הבית נקי יחסית הרשיתי לעצמי להוסיף פה ושם פרטי וינטג'". בנוסף שיבצה פריטים מבית הסוכנות המקורי: תריס עץ ישן נתלה על קיר המבואה, סולם עץ בנישה במסדרון, ולוחות דבש מהכוורת של בעל הבית הקודם הפכו למסגרות ונתלו על קיר פינת האוכל.
בין סוכת הגפנים לנגרייה
במושב הבית לעולם אינו מוגבל לארבעה כתלים. רצפת הבטון של המטבח ממשיכה החוצה אל מרפסת רחבה, מקורה בפרגולת עץ לכל אורכו של הבית. "רוב הזמן אנחנו בכלל נמצאים בחוץ", אומרים בני הזוג, "אנחנו חיים בין סוכת הגפנים לסלון המקורה". החצר הגדולה מוסווית מעיני החולפים ברחוב, ואין חומות בינה לבין השכנים.
בפינת החצר נמצאת הנגרייה – הסיבה העיקרית למעבר לכאן. זהו המקדש הפרטי של רון. ברקע מתנגנת מוזיקה קלאסית, על הקירות נשענות קורות עצומות ויפהפיות של עץ מלא ובמרכז מכונות חדישות לצד מקצועים ידניים ומפסלות מסורתיות.
את הרהיטים בונה רון אך ורק מעץ מלא ומחברי העץ הם מסוג ''זנב סנונית'', ללא ברגים ומסמרים. מה שהיה תחביב בן 30 שנה הפך כאן לנגריית בוטיק, שבה הוא מעביר בעשייה את ימי החל"ת שנגזרו עליו.
עכשיו, אחרי 4 שנות מגורים בבית, אפשר לומר שהעיצוב הושלם?
"זה באמת היה עיצוב אטי שנבנה עם הזמן, אבל זה לא משהו שנגמר. הנה עכשיו הגיע פסנתר חדש, ובעתיד נסגור את הגלריה ונהפוך אותה לחדר משפחה. את המדגרה הקטנה צריך לשפץ. תמיד יהיה עוד משהו לעשות".