עד לפני שנים אחדות הדחיקה גל פורמן את ילדותה ברוסיה. הזיכרונות צפו ועלו רק אחרי תהפוכות רבות, והיום היא יכולה לספר איך נראו חייה בסנט-פטרסבורג (אז לנינגרד), עם שני הורים מסורבי עלייה, שחיו תחת מעקב צמוד של השלטונות.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
"קציני הק.ג.ב היו עומדים כל הזמן ליד הדלת של הבית שלנו ובכניסה לבניין", היא נזכרת. "אפשר היה לזהות אותם לפי הלבוש וההתנהלות. הם היו מסתכלים עלינו, שואלים שאלות, ואמא שלי הייתה חייבת לענות. הרגשתי את הפחד שלה, וזה השרה עליי אימה".
גם מחוץ לבית היא לא הרגישה בטוחה, ושרשרת עם מגן דוד שהייתה על צווארה, הוחבאה מתחת לחולצה. אביה נלקח לחקירות לעיתים תכופות עד שנתפס במעורבות בפעילות מחתרתית ונשלח למאסר. המשפחה אמנם התאחדה לבסוף בארץ אחרי מספר שנים, אבל גם כאן לא הסתיימו הקשיים: בתקופת התיכון חוותה פורמן מערכת יחסים שכללה אלימות; נישואיה לא החזיקו מעמד; אבל הקש שכמעט שבר אותה הגיע לפני שמונה שנים, כשבתה הקטנה, שהייתה אז בת ארבע, חלתה בטרשת נפוצה. "עולמי התהפך", היא אומרת. "זאת מחלה של מבוגרים, והיא חוותה אותה בצורה קשה, של התקף אחר התקף, כשהיא לא רואה ולא נושמת. עברתי שנתיים של פחדים נוראיים עד שהצליחו לאזן אותה תרופתית, אבל עלות התרופות הכניסה אותי לחובות כספיים. גם פוטרתי מהעבודה מכיוון שהחסרתי הרבה. יום הפיטורים היה המפחיד ביותר בחיי".
בדיעבד אפשר לומר שהיא זכתה בהרבה דברים טובים באותה תקופה קשה. העיקרי שבהם היה החשיפה לעולם הנפש. בנעוריה היא כתבה, ציירה וחלמה להית פסיכולוגית או רופאה ולטפל באנשים, אבל עקב לחץ מהמשפחה למדה הנדסה ביו-רפואית. רק אחרי שחלתה בתה, החלה להתעניין בטיפולים אלטרנטיביים, והיום יש לה קליניקה משלה בביתה שבראשון לציון. "כל השנים עבדתי עם רופאים ותרופות, וכשהבת שלי חלתה, לא הבנתי איך זה שעם כל הידע והניסיון הם לא יודעים איך להשאיר אותה בחיים. העולם שהכרתי, ההגיוני כביכול, לא מצא תרופה, אז הלכתי לחפש בעולם הלא הגיוני, ושם מצאתי תשובות".
אל תגעו בבנות שלי
פורמן (53) נולדה כז'ניה, בת שנייה לראיסה ולבוריס פורמן, ציונים שנלחמו על זכותם לעלות לישראל וגם הגישו בקשה רשמית לשלטונות, מה שגרם לשלילת אזרחותם הסובייטית ולהפיכתם ליעד מודיעיני. למרות המעקבים, הם המשיכו בפעילות ציונית במחתרת, וב-1970 השתתפו בתכנון של מבצע נועז. "הם תכננו לחטוף מטוס שטס לפינלנד כדי להגיע לארץ. התכנון היה שאם השלטונות ישאלו למה כל כך הרבה יהודים עולים על טיסה אחת, הם יגידו שכולם מוזמנים לחתונה בפינלנד. לכן הם קראו לזה 'מבצע חתונה'. בקבוצה היה נווט שיכול היה להטיס את המטוס, אבל מישהו כנראה הלשין עליהם, וכולם נעצרו ונשפטו".
צפו בכתבה בנושא ששודרה בחדשות 2:
המשפטים זכו לשם "משפטי לנינגרד". חלק מהנאשמים נידונו למוות. על אביה נגזר מאסר, ואמה, אחותה הגדולה והיא גורשו מברית המועצות. לפני שעברו את הגבול, הורידו אותן אנשי הק.ג.ב מהרכבת, שלחו כל אחת לחדר נפרד וערכו בדיקות פולשניות. פורמן הייתה רק בת ארבע כששלושה קצינים – שני גברים ואישה – בדקו את גופה. "הרבה שנים הדחקתי את האירוע", היא אומרת. "היו לי הבזקי תמונות, אבל לא קישרתי אותם ספציפית, ורק כשלמדתי שטיפה אנרגטית, התמונה עלתה בצורה ברורה. כששאלתי את אחותי ואמי, הן אמרו שהן לא יודעות על מה אני מדברת, אבל אחרי שעשיתי לאחותי טיפול, זה עלה גם אצלה. בתקופה האחרונה אמא שלי סובלת מדמנציה וגרה אצל אחותי, ואנחנו שומעות אותה מדברת על זה מתוך שינה. היא מקללת את הקצינים וצועקת עליהם: 'אל תגעו בבנות שלי!' זה מצמרר. היום הטראומה הזאת מאפשרת לי לטפל בנשים עם משברים מיניים. כשמגיעות אליי נשים שחוו הטרדה מינית או חוויות מיניות קשות אחרות, אני מבינה על מה הן מדברות".
העלייה לארץ הייתה עבור משפחתה חלום שהתגשם. "אמא שלי ואחותי שרו 'הבאנו שלום עליכם' כשירדנו מהמטוס", אומרת פורמן. "אמא שלי חלמה לגור כאן ליד הים והצליחה לקנות דירת עמידר בראשון לציון. בכל הזדמנות נסענו לים, ואני מהר מאוד למדתי עברית. לא רציתי לדבר רוסית בכלל. רציתי לשכוח את כל מה שעברתי שם, עם הדמויות המפחידות האלה שכל הזמן עומדות ליד הדלת".
אחרי שלוש שנים בכלא בסיביר הגיע לישראל גם האב. הוא עבד בתעשייה האווירית ואחר כך היה חשמלאי עצמאי עד שנפטר ב-2006. "הוא יצא מהמאסר עם המון בעיות רפואיות, כולל בעיות ברגל שהחמירו במשך השנים ואילצו אותו להיעזר בכיסא גלגלים. הוא סיפר לאמא ולחברים על הדברים שעבר בכלא – התעללויות, צעדות ארוכות בשלג ובקור, התמודדות עם כאבים ורעב בחברת רוצחים ופושעים. מכיוון שהיה חשמלאי, לקחו אותו לעבודות חשמל והיו נותנים לו קצת יותר אוכל, וכך הוא שרד. אני הייתי מאוד קשורה אליו, ומכיוון שהוא נעלם לי והלך לכלא, אני יכולה להבין מטופלים עם חרדות נטישה".
הגעתי למחשבות אובדניות
בארץ הייתה פורמן תלמידה מצטיינת, ובגיל עשר התחילה ללמוד בכיתת העשרה של מכון ויצמן. התחום האהוב עליה היה פיזיקה קוונטית, מה שעורר הסתייגויות מצד הוריה. "זה לא נחשב מדע, אלא יותר פילוסופיה, והיה זלזול בתחום הזה", היא מסבירה. "הוריי דאגו לעתיד שלי, והיו לי איתם הרבה מלחמות, גם סביב הזוגיות שבחרתי בנעוריי". בדיעבד התברר שלפחות בנושא האחרון הם צדקו: כשהודיעה פורמן למי שהיה החבר שלה, שהיא נפרדת ממנו, הוא הכה אותה, והיא אושפזה בבית חולים. אחרי שהשתחררה, נסעה לניו יורק, שם למדה הנדסה ביו-רפואית.
אחרי שסיימה ללמוד וחזרה לארץ, עבדה באיכילוב ואחר כך בתפקידי פיתוח ושיווק בשוק הפרטי. בגיל 26 התחתנה עם מהנדס שהיה מבוגר ממנה בעשור, ונולדו להם שני בנים, מיכאל (24) ויהונתן (22). שנים אחדות לאחר מכן עברה המשפחה לגרמניה בעקבות העבודה של האב, ופורמן התקשתה למצוא שם את מקומה. "בארץ היו לי הורים וחברים, ושם לא היה לי אף אחד", היא נזכרת. "הגעתי למצב נפשי קשה ולמחשבות אובדניות. אחרי ארבע שנים חזרתי עם הילדים לארץ. בעלי חזר אחרי שנה".
הזוגיות שלהם, היא אומרת, כבר הייתה רעועה, ולכן היא לא חשבה להרחיב את המשפחה, אבל לקראת גיל 40 נכנסה להיריון לא מתוכנן. "באותה תקופה גילו לי גידול ברחם, ובזמן שהרופאים התלבטו איך לטפל בו, התבקשתי להפסיק עם אמצעי המניעה ונכנסתי להיריון. התעקשתי להמשיך אותו. שנה אחרי שילדתי את בתי, הורידו לי את הרחם, ואחרי שנה התגרשתי והתחלתי להתמודד עם החיים באופן עצמאי".
הכל בזכות הבת
שנתיים אחרי הגירושים, כשפורמן כבר החלה להתרגל לעצמאות, חלתה בתה נטע (כיום בת 12) בטרשת נפוצה. במשך חודשים ארוכים היא התרוצצה איתה בין בתי חולים ורופאים מבולבלים שפשוט לא ידעו מה לעשות. היא הייתה מיואשת וסבלה מעודף משקל עד שהפסיכולוגית בבית החולים הכריחה אותה ללכת לטיפול, לראשונה בחייה. בעקבות זאת החלה ללמוד שיטות טיפול אלטרנטיביות ולטפל בבתה ובעצמה. תחומי הטיפול שבהם התמקצעה הם רבים, וביניהם ריברסינג, תרפיית ממדים ושטיפה אנרגטית של נאדר בוטו. בהתחלה טיפלה רק בבתה, בעצמה ובחברים, ולפני שנה וחצי פתחה קליניקה.
"השיטה שלי משולבת ומותאמת למטופל", היא אומרת. "יש אנשים שלא יתחברו לריברסינג, למשל, כי קשה להם לנשום. השיטות שלמדתי מאפשרות לי להגיע לכולם. אני גם משלבת ביניהן".
ואם לטיפול באנשים, חלום ילדות שלה, הגיעה בזכות בתה, הרי שגם את הזוגיות החדשה שלה היא חבה לה. את ג'קי אזולאי, אמן עץ, הכירה דרך חולה מהמחלקה שבה טופלה הבת. "הרבה שנים לא יכולתי להתפנות ולחשוב על זוגיות", אומרת פורמן, "ורק כשנטע התחילה להרגיש יותר טוב, ומצבה התייצב, נפתחתי לנושא".
