"יש ימים שאני שואל את יובל האם היום יום שלישי, והוא עונה שלא, זה שני. או רביעי. פעם אחת היה חמישי, אני זוכר.אני עדיין מכוון שעון מעורר, אבל עם פחות אמונה. מאז שהפסקתי להיות חיוני קשה לי לקום". מעט ישראלים לא יזדהו עם המונולוג של אלפי גלברד, שמתאר את תחושותיו בימי הסגר הראשון. "יש תחושה של תרמית באוויר", הוא ממשיך, "כמו לגלות שפיית השיניים לא קיימת או שראיון עבודה הוא הזמנה לתרמית פירמידה, אבל אני חושד שאני רימיתי את עצמי. המדינה הכריזה עלי כלא הכרחי ולאט לאט, עם רוטציית הלילות, אני מתחיל להסכים".
הנה המונולוג, עם האנימציה של שר זפרני:
עוד 21 טקסטים על ימי הקורונה משתתפים בתערוכה "מהבית", שנפתחה בימים אלה במרתף של "הוסטל אברהם" בתל אביב במסגרת אירועי שבוע האיור. בחלל קטן וממוגן היטב נתלו שלושה מסכים, שעליהם מוקרנים לסירוגין עבודות האנימציה על החיים בבית בצל המגפה שבחוץ.
דור אמיתי ויהונתן כהן, אוצרי התערוכה, הם מעצבים גרפיים שלמדו יחדיו ב"בצלאל". אמיתי חיה בתל אביב, כהן לומד לתואר שני ב"רויאל קולג' אוף ארט" בלונדון, ושניהם חוו טלטלה דומה בסגר, שעדיין לא נקרא "הסגר הראשון". לדבריהם, כל אדם בעולם חש את הסגר ואת הניתוק שנכפה עליו, ובבתים "מפוזרים אנשים שחיים את המציאות החדשה הזאת, ויש להם המון מה להגיד". הם החליטו לא להגיד את זה בעצמם, אלא להזמין יוצרים לתגובה קולקטיבית שתאפשר לעבד את הרגשות ולבטא אותם בתערוכה משותפת.
אמיתי וכהן אספו 22 טקסטים, או בהזמנה אישית או טקסטים שמצאו חן בעיניהם ברשתות החברתיות, והזמינו 22 עבודות אנימציה שמתבססות עליהם. היוצרים - הכותבים והאנימטורים - לא נפגשו, וההיכרות הראשונה ביניהם תהיה בתערוכה האינטימית.
"בלי הכנה מגיע רגע מוזר מאוד, שבו מגרד לי האף ואני חושב על המדינה. ארגון הבריאות העולמי ביקש שלא אגע בפנים, ועכשיו הוא ניצב ביני וביני, בתחום השקוף שבין אצבעותיי", כתב יובל פלוטקין. "ולא רק הוא, כי אם אגע בעיניים (כבר שעה אני בחוץ ולא רחצתי ידיים), אני עשוי להידבק. ומילא אני - אני אעמוד בזה, אבל אולי אדביק את ההורים, ואת השכנה הזקנה, ואת המוכרת בסופרמרקט, ואת ההורים שלה, ואת השכנה שלהם, וכן הלאה וכן הלאה. רגע מוזר מאוד - שאפילו סרטי האסונות לא ניבאו - שבו אחריות חסרת תקדים רובצת לכאורה על הריסים, הגבות, העפעפיים. איזו סכנה מקופלת לפתע על קצה הלשון".
הנה סרט האנימציה של תמר חן:
קובי פרידחי מתאר את חוויותיו של מרצה באקדמיה, מול הזום הנצחי וסטודנטים מרוחקים שמבקשים הקלות ואמפתיה: "למזלו, בסמסטר הנוכחי הסטודנטים פגשו במר פְרִידחַי כשהוא יושב בביתו, במכנסיים קצרים וכפכפים, בעוד הכרס מסתתרת היטב מתחת לשולחן. לרוע המזל, מר פרידחי לא ראה סטודנטים כלל אלא פסיפס ריבועים שחורים ודוממים".
הנה הסרטון המאויר של עופר וינטר:
מתי גלעד, חבר בלהקת "ג'יין בורדו", מספר על דבר גדול וטוב שהרוויח בזכות הקורונה: "גיליתי שאני אוהב מוזיקה, באמת. זה נשמע מצחיק כי זה מה שאני עושה, אבל בעצם לא עצרתי לחשוב על זה מגיל 15. הקורונה תפסה אותי באמצע סיבוב הופעות ארוך ואינטנסיבי שהיה אמור להמשיך לכל הקיץ. חזרתי ישר לבידוד, דירה בלי כלום בחדרה. פחדתי שאני אגלה שאחרי שבועיים בלי מוזיקה היא לא תחסר לי, חשש שיושב אצלי כבר הרבה זמן, שהתחביב הפך לעבודה, שאני על אדים כבר שנים.
אחרי יומיים ביקשתי שיביאו לי גיטרה".
הנה סרטון האנימציה של בר זוטרא:
לטובת מי שמעדיף לא להידחס בחלל קטנטן בימי הקורונה, או בכלל, יש לתערוכה גם מופע דיגיטלי שיעלה בתום התערוכה הפיזית (12.12). האוצרים שואפים לנדוד עם התערוכה במקומות נוספים, ואולי גם לערוך לה גרסה לונדונית. החיים בסגר הם שילוב נדיר של חוויה אישית וגלובלית, שעולם האמנות והתרבות בוודאי יעסוק בו בקדחתנות בשנים הקרובות, והנה סנונית ראשונה שמגיעה ממקלט קטן בתל אביב.
פרטים נוספים באתר התערוכה
