בספטמבר האחרון ביקשה לילך אלגרבלי מחבריה בפייסבוק לקרוא פרק תהילים עבור אחותה הגדולה. שבוע אחר שבוע העלתה פסוקים. כאשר האחות נפטרה, ראש הממשלה בנימין נתניהו, שרים, חברי כנסת ואנשי אקדמיה, הספידו אותה ברשתות החברתיות. רק אז כתבה לילך את פרטיה: ד"ר גבריאלה ברזין, יועצת ראש הממשלה לענייני תפוצות, חוקרת פילוסופיה יהודית ואסלאם, וגם מרצה באוניברסיטה העברית בירושלים ובמרכז הבינתחומי. היא מתה מסרטן ב־20 באוקטובר, בגיל 53, והותירה בעל ושלוש בנות.
״אחותי שברה את תקרת הזכוכית ואת גבולות הפריפריה כשהתקבלה לדוקטורט באוניברסיטת הרווארד על מלגה מלאה״, אומרת אלגרבלי. ״גדלנו בקריית־ים של שנות ה־80, וזו לא הייתה קריית־ים הנוכחית. כולם הכירו את כולם, היה תיכון אחד, רמזור אחד. בתקופה ההיא לא היה משהו שידחף אותך להבין לאן את יכולה להגיע. אחותי הגיעה לזה מתוך עצמה. לא היו דמויות בקריית־ים שיכלו לעורר בה השראה ללכת בנתיב הזה. היא רצתה להגשים את החלום הציוני של ההורים שלי, בלי שהם ביקשו ממנה. הוריי הרגישו שאם נרכוש השכלה, נוכל להצליח, והיה לה חשוב להיות הסוף הטוב של העלייה הקשה של ההורים שלי. אצלי, לעומת זאת, זה היה רצון אגואיסטי להגשים את עצמי״.
ילדה מבריקה
לילך אלגרבלי (46) היא מעצבת אופנה שהתפרסמה כשהייתה הבעלים של "לילה מיסט", מותג בגדים בתפירה עילית שהיה חביב על אנשי אופנה וסלבס. לפני חמש שנים, אחרי שנפרדה עסקית מהשותף שלה, שגם היה בן זוגה לתקופה מסוימת והוא אבי בתה זוהרה (8), הקימה מותג הנושא את שמה, ומציע אופנה מסחרית במחירים נגישים יותר. הפרידה ההיא, שהייתה סוערת וסקרנה את עולם האופנה, נראית לה היום כמו מכה קלה בכנף לעומת האובדן הטרגי עם מות אחותה. הכל יחסי בחיים, גם הפרידות.
היא מתגוררת בדירה יפה במרכז תל־אביב. אין לה זוגיות והיא גם לא במרדף אחריה. בניגוד לאחותה, אלגרבלי מעולם לא עברה באקדמיה, אלא חיפשה את דרכה בעולמות אחרים לגמרי. "אני, יותר מכל האחים שלי, רציתי לצאת מהפריפריה ועזבתי אותה מהר. ידעתי שאעסוק באופנה, זה מה שרציתי, וההורים שלי טיפחו את זה אצלי. כשראו שתי דקות מתצוגת אופנה של דיור בערוץ 1 היו קוראים לי מהר לבוא לראות. חיכיתי לרגע שאגיע לצבא ואמצא את הדרך שלי החוצה. אנחנו, בני העולים, חווינו את השלכות העלייה של הורינו. להגיע ארצה עבורם היה מסע מאוד קשה. כשנסענו ב־2011 למרוקו הבנתי את קשיי ההתאקלמות והייתי סלחנית כלפי דברים שחוויתי בבית. לא היה לנו השפע שיש היום לילדים שלנו. אמא שלי, למרות שבשלב מסוים לא היה חסר כלום בבית, חינכה לצניעות, יש לך נעליים? תעבירי לאחותך.
"בתקופות שהייתי בתל־אביב והתרחקתי מהבית, גבי הייתה כותבת לי, 'אני נוסעת להורים, בואי תהיי איתנו'. היא תמיד הייתה מקרבת ביני לאחרים בעדינות. אני לא יודעת אם כבר בילדותנו היא הבינה את המסלול שלה, כמוני. עליי קריית־ים סגרה מנטלית, חלמתי על ערים גדולות ועל לגעת בחלום. אני סערת רוח, היא הייתה מים זורמים".
גבריאלה ברזין הייתה האחות הבכורה מבין ארבעה (לילך היא השלישית) במשפחת אלגרבלי. האב, יוסף, עלה עם עליית הנוער ב־1950 מפאס, מרוקו, והיה ימאי ב״צים״. האם, מימי, עלתה ב־1966 ממרקש (״היא באה ממצב כלכלי טוב למצב כלכלי נמוך ושם היה המשבר שלה״), וכשילדיה בגרו עבדה בדואר ישראל. בני המשפחה גרו על הים, ״ובגלל שאבא שלי עבד כימאי היו לנו כל השוקולדים מחו״ל בבית. ראינו אותו פעם בשלושה שבועות, ואמא הקפידה שאנחנו, האחים, נהיה יחד ונאכל יחד צהריים״.
בית משפחת אלגרבלי היה בית מסורתי ליברלי. ״לא גדלנו בבית מרוקאי שמרני במובנים שאנשים חושבים״, נזכרת אלגרבלי, ״בשנות ה־80 כבר דיברו אצלנו בבית על הומוסקסואליות, אם אתה מקבל אדם כזה במשפחה, ואבא שלי, שהסתובב בעולם, אמר שאין דבר שצריך למנוע את האבהות שלך וצריך לתת גיבוי לכל מה שהילד בוחר. זה היה לא נתפס לאותה תקופה. גם כדיילת, יצא שהכרתי בחורים לא יהודים. אחי היה מזועזע, ואבא אמר, ׳העיקר שאת יהודייה והילדים שלך יהיו יהודים׳. הוריי קיבלו את השונה והשיח היה פתוח ואידיאולוגי. כולנו ימנים, אבל בערב שישי הוריי עודדו את השיח כשהצטרפו חברים והיו עוד דעות".
גבריאלה, אומרת אלגרבלי, תמיד הייתה קצת אחרת. כבר מילדות סומנה כילדה מבריקה עם תשוקה לידע וסקרנות אינסופית שגם ההורים לא הבינו. מכיתה ד׳, למרות שלמדה בבית ספר חילוני, הלכה לבני עקיבא, וגם הייתה מדריכה למרות שאף אחד מהחברים שלה לא היה שם. ״בבקרים אמא הייתה מעירה את כולנו לבית הספר, ולגבי הייתה סוגרת את התריס ואומרת, ׳תישני עוד קצת, את לומדת יותר מדי׳. גבי תמיד הייתה חרשנית. זו הייתה הבדיחה בבית. היא הייתה מזמינה ערכה של מדענים, ופתאום קיבלנו הודעה בדואר, שזה הגיע מארצות־הברית".
מה זיכרון הילדות המשמעותי שלך ממנה?
"חלקנו חדר והייתה לנו ספרייה גדולה על על הקיר. ולגבי תמיד היו ספרים עד התקרה, היא הייתה צורכת כמויות של תוכן. בגיל 15 היא נרשמה באופן עצמאי לחוג נוער למשפטים באוניברסיטת חיפה. אני לא יודעת איפה קראה על זה, אולי בכתב עת לנוער״.
מה ששינה את חייה הייתה תוכנית ״חץ וקשת״ בשיתוף הגדנ״ע, שהצטרפה אליה בכיתה י׳. במסגרת התוכנית נפגשה עם נוער יהודי־אמריקאי שביקר בישראל. אז החלה להבין את חשיבות שמירת הקשר בין ישראל לתפוצות, ועד מותה שמרה על קשר עם החברים שהכירה שם כנערה. "באותה תקופה היא התחילה לקרוא את כתבי הרצל, מתוך התעניינות בחזון הציוני. בכיתה י״א התחפשה לארץ ישראל השלמה, שמה כובע טמבל וכשהיא חזרה סיפרה שכמה ילדים ירקו לה על התחפושת. זה לא עניין אותה״.
בתיכון למדה במקיף רודמן במגמה ביולוגית, ובצבא שירתה כקצינה בחיל החינוך. במהלך השירות הצבאי הכירה את בעלה, איציק ברזין, היום פרופ׳ לביו־טכנולוגיה, שנבחר ב־2008, בגיל 40, לאחד ממאה האנשים המשפיעים בעולם של מגזין ״טיים״ על פיתוח הפקת דלק מאצות ים. אז הוא היה חייל שצעיר ממנה בחצי שנה, שגדל בבית של עולים מרוסיה.
מלגות ופרסים
המרוץ של גבריאלה ברזין לאקדמיה ולחיים ציבוריים החל מיד אחרי הצבא. היא עזבה את ישראל ונסעה לבד לפריז למשך חצי שנה. ״אמא שלי הייתה מדברת איתה צרפתית כשהייתה קטנה וגבי רצתה להעמיק את הידע שלה״, מספרת אלגרבלי, ״אמא שלי אמרה שיש לה משפחה ענקית בפריז ושהם לא בקשר, ואחותי מצאה אותם וטיפחה איתם כל השנים קשרים חמים״.
בגיל 22 נישאה לברזין. הם התקבלו לאוניברסיטת בן־גוריון – איציק ללימודי הנדסה וביו־טכנולוגיה וגבריאלה לחוג לפילוסופיה ומחשבת ישראל, שבו סיימה גם תואר שני בהצטיינות. חלק מהזמן התגוררו במעונות הסטודנטים, עבדו בניקיון ובעבודות סטודנטיאליות אחרות.
בשנת 2001 נסעו לארצות־הברית. איציק התקבל לדוקטורט בביו־טכנולוגיה במוסד MIT היוקרתי וגבריאלה התקבלה לדוקטורט בהרווארד במחלקה לשפות ולתרבויות של המזרח הקרוב. מתוך 350 מועמדים, מספרת אלגרבלי, רק שישה התקבלו על מלגה מלאה, 50 אלף דולר לשנה, והיא ביניהם. הם שבו ארצה ב־2010 ושנה אחר כך קיבלה מלגה לפוסט דוקטורט באוניברסיטה העברית. ב־2012 זכתה בפרס ע״ש שלמה פינס לחוקר מצטיין, אחד מרשימת פרסים ומלגות ארוכה שקיבלה לאורך השנים.
״גבי החליטה להכשיר את עצמה בידע סביב יהדות, פילוסופיה והגות כדי להגיע אל הטופ של הטופ״, אומרת אלגרבלי, ״הרווחה הכלכלית הגיעה מבן זוגה, אבל אותה זה לא עניין. היא רצתה רק לחקור״.
כמה הצלחתן להישאר קרובות כשהיא הייתה בבוסטון ואת בתל־אביב?
"ביום שהתחלתי את קורס הדיילות שלי באל־על, ליוויתי אותם לשדה תעופה עם המדים ואמרתי, ׳עוד חודש אני באה׳. הייתי כמו הזנב של אחותי, כל הזמן הלכתי מקצה לקצה בעולם אחריה. הייתי נוחתת אצלה כל חודש. משדה התעופה עולה על אוטובוס של ארבע שעות לבוסטון. הייתי מבלה איתם שלושה ימים וחוזרת״.
מה ידעו הורייך על העשייה שלה?
"כשהיא סיימה את התואר בהרווארד, הבאתי את אמא שלי איתי לטקס. זה אירוע אמריקאי, 3,000 בוגרים, וכל אחד צריך לעלות בשעה מסוימת ללחוץ את היד של הדיקאן ואני זוכרת אותה עולה עם הכובע והגלימה. זו ילדה שזכתה לעשות כיבוד אב ואם.
"אבא שלי לא הבין מעולם מאיפה היא קיבלה את ההשראה לחיים שהיא רצתה, מאיפה באה הסקרנות ללמוד כל כך הרבה. כשהיא הלכה ללמוד פילוסופיה ולמדה שבע שפות, חלקן עתיקות, כדי שתוכל לקרוא תכנים מימי הביניים, כולנו היינו מסתלבטים עליה, ׳את בכלל מכירה את התאריך הזה, העשירי לחודש, שבו המשכורת נכנסת? היא רק רצתה ללמוד״.
במרוצת השנים נולדו שלוש בנותיהם של בני הזוג ברזין, שהתיישבו בשכונת בקעה בירושלים כששבו ארצה. איציק הקים חברות ביו־טכנולוגיה. גבי החלה ללמד באוניברסיטה העברית. בתם הבכורה, ד״ר דניאלה ברזין (29), היא רופאה מתמחה בבית החולים בילינסון, הודיה (25) סטודנטית לתזונה במכללת תל־חי, ומיכל (15) תלמידת תיכון פלך הדתי־ליברלי בירושלים.
המרוץ לפריימריז
בוקר אחד הודיעה ברזין למשפחתה כי החליטה לרוץ בפריימריז של הליכוד ב־2019. היא רצתה להתמודד על המקום שמשוריין לאישה במקום 31, ובמשך חודשים רבים רצה מאירוע לאירוע. "יום אחד הייתה בצפון ואחד בדרום", נזכרת אלגרבלי, "ב־11 בלילה תמיד קיבלתי ממנה טלפון אחרי שחרשה את כל הארץ, והייתה בדרך הביתה".
איך הגיבו במשפחה?
״הדעות בבית על המהלך היו חלוקות״, נזכרת אלגרבלי, ״אבא שלי בן 86 ואמי בת 74, מבחינתם העובדה שאחותי הגיעה להישגים אקדמיים והקימה משפחה לתפארת, זה מספיק, את הנחת שלהם הם קיבלו ממנה. אחי, משה אלגרבלי, שהוא איש עסקים ממולח ואוטוריטה בקריות, חשש לה בעניין הפוליטיקה. הגיבוי היה אמביוולנטי, אבל גם אם חשבנו שהיא לא צריכה לעשות את זה, הלכנו איתה".
למה לדעתך היא נמשכה לפוליטיקה?
"גבי רצתה להשפיע על עם ישראל, לעסוק בשליחות ציבורית. היא חשבה שהדרך הכי נכונה להשפיע באופן שאולי גם ישפיע על מדיניות בארץ ולחוקק זה דרך הפוליטיקה. היא לא דיברה על פוליטיקה בצעירותה, אבל כיוונה לשם בעדינות ובצניעות".
בסופו של דבר החליטה לא לרוץ.
ביולי 2019, כשפתחה לילך אלגברלי חנות בקניון רמת אביב, סיפרה לה אמה שאחותה גבי לא הרגישה טוב כל סוף השבוע. היו לה כאבים בשן, וחום גופה עלה וסירב לרדת גם לאחר שקיבלה אנטיביוטיקה. ״דניאלה, בתה הבכורה, שהיא גם רופאה מתמחה, אמרה, ׳בואי נלך למוקד של קופת החולים׳, ואחותי, בגלל שהייתה שומרת שבת, אמרה, ׳נחכה למחר, זה לא כזה נורא׳. הבת שלה התעקשה, עשו לה בדיקות דם, ומשם הופנתה לבית חולים שערי צדק וקיבלה את הבשורה, 'יש לך לוקמיה'. זו אישה שלא עישנה, אכלה רק אורגני, הקפידה על מנוחה ושעות שינה, לא היה לה מיקרוגל, תמיד אמרה לי, ׳קני פרחים הביתה׳. הכירה את לימודי הרמב״ם ואת הקשר בין גוף לנפש, ידעה שצריך להיות באופטימיות. המוטו שלה בווטסאפ היה ׳בשמחות׳. איך חלתה בזה? לאלוהים הפתרונים״.
באוקטובר שעבר, אחרי טיפולי כימותרפיה, עברה ברזין השתלת השתלת מח עצם. ״היא החלימה לאט לאט, הגוף נמצא נקי מתאים סרטניים, השיער התחיל לצמוח״, נזכרת אלגרבלי.
ברזין, שנפגשה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו שנתיים קודם לכן לשיחה על משנתה הציונית, קיבלה באותה התקופה הודעה על תחילת עבודתה כיועצת לענייני תפוצות יהודיות וקשרי חוץ. במהלך התקופה שבה הספיקה לכהן בתפקיד, מספרת אחותה, פעלה בכמה מישורים לקידום קשרי ישראל עם יהודים בעולם. ״זה מנחם אותנו שלפחות בחודשים לפני מותה היא הייתה מאושרת עד השמיים כי הגיעה לתפקיד שעוסק בקשרי ישראל עם הגולה, יצרה קשר עם הקהילה היהודית באמירויות, ביקשה מרב הכותל לתווך בקונפליקט בין נשות הכותל. היא לקחה את התפקיד ברצינות״.
ב־30 בספטמבר הסתבך מצבה הבריאותי של ברזין, היא אושפזה ונפטרה מזיהום. ״שתי הסבתות שלנו חיו עד גיל 100", דומעת אלגרבלי, "חיינו בתחושה שנמות זקנים״.
לאחר מותה כתב עליה נתניהו: "התרשמתי מעומק אישיותה ומרוחב דעתה. מעטים האנשים שפגשתי במהלך השנים, שהותירו בי רושם כה עז בזכות עוצמת מחויבותם לעמנו והיקף ידיעותיהם את תולדותינו. גבריאלה הביאה לפגישתנו את ספרו של שטפן צווייג, ‘העולם של אתמול', והפנתה את תשומת לבי לתיאוריו של צווייג את פגישותיו הבלתי נשכחות עם בנימין זאב הרצל. מעת לעת היא הציגה לי מחקרים מאלפים על יהדות ספרד והמזרח. הכל נעשה בחן וברגישות המיוחדים לה... אהבת הארץ ולהט ציוני כיוונו את דרכה. היא האירה פנים לכל אדם, והקרינה חום אנושי. התעקשותה למלא את שליחותה על הצד הטוב ביותר, בתקופת מחלתה הקשה, הרשימה את כל סובביה".
לשבעה שהתקיימה בחודש שעבר בבית ההורים בקריית־ים הגיעו פוליטיקאים, אנשי אקדמיה, וגם טלפון מראש הממשלה. ״בתקופה שהיא הייתה בבית חולים ביבי גילה דאגה מטורפת לאחותי בצורה שחיממה את הלב. משרד ראש הממשלה נתן לנו תמיכה רחבה. ראש הממשלה ביקש לדבר עם ההורים שלי. עשר הדקות שיחה שהיה לו עם הוריי, כמה נחמה הייתה להם, הם הבינו שאנשים ראו את הילדה המהממת שלהם״.
דתייה וחילוני
פרופ׳ איציק ברזין, האלמן של גבריאלה, מספר על הזוגיות המופלאה שהיתה להם.
בעצם הכרתם בצבא וצמחתם יחד.
"אחד מסודות הקסם בזוגיות זה לתת לשותף שלך לפרוש כנפיים. אני האיציק הכי טוב בעולם בזכותה. לא תאמיני, אבל הייתי יכול להיות כלומניק, זה היה לי בקלפים, והמצער הוא שהייתי סבבה עם זה. לא הייתי מרגיש שהחיים שלי מבוזבזים. הקשר עם גבריאלה הוציא את הכי טוב שיש בי. יש בך כל מיני זרעים, השאלה היא מה ינבוט ומה יהיה דומיננטי".
מה היה בזוגיות שלכם שהנביט את ההצלחות שלכם?
"זו שאלת מיליון הדולר. אנחנו רוצים להיות בעלי ערך אצל בני הזוג שלנו. סולם הערכים שלה היה ברור, השכלה הייתה דבר בעל ערך וגם משפחה. לי לא היה ברור שאני רוצה ללמוד באוניברסיטה, וכשהיא החליטה ללמוד, יכולתי להצטרף למסע או לא, ובחרתי שכן.
"היינו זוג מעורב בכל הפרמטרים של החיים. גבריאלה הייתה אישה דתייה ואני חילוני. יש רשימה ארוכה של דברים שהיינו שונים בהם, אך הליבה הייתה דומה. תמיד בין גבר לאישה יש פער, צריך לבנות גשר משני הצדדים, ובהרבה אהבה, לא משנה אם אתם שניכם מאותו הכפר. את הפירות אנחנו רואים בבנות שלנו".
כמה היא דיברה איתך על המקום שבו גדלה וממנו צמחה לדוקטורט בהרווארד?
"כמה נשים את מכירה שמסיימות דוקטורט בהרווארד עם שני ילדים קטנים, כשהן לא באו מבתי ספר פרטיים ומערכת שהכינה אותן לרגע הזה כל החיים? התשובה היא: קרוב לאפס. קל וחומר לנשים מהפריפריה. סבתא של גבריאלה לא ידעה קרוא וכתוב. זה קרה כי ארגז הכלים שהן קיבלו במשפחה היה מסירות וחינוך לעבודה קשה. גם לילך וגם גבריאלה באו עם כישרון מטורף, אבל כישרון זה כלום בלי מחויבות ועבודה קשה ואמונה בעצמך שאתה יכול. ברור שיש שדון קטן, שאומר לך, מה את, מהפריפריה, איך תצליחי? אבל כנראה היו בה עוד כוחות".
נבחרת לאחד מהאנשים המשפיעים בעולם של מגזין ״טיים״.
"גם זה הרבה בזכות האישה המדהימה שהייתה לצדי. מה שבאמת מדהים זה לא ההכרה של 'טיים' ולא הדוקטורט שלה, אלא שהצלחנו לשמור על משפחה חמה. זה הנס האמיתי".
מה אתה זוכר מתקופת המחלה שלה?
"כשהיא הייתה בחדר בידוד בבית החולים שערי צדק באתי אליה אחרי השקיעה, ובזמן השקיעה מתנדבים תקעו לכבודה בשופר מעבר לדלתות. היא אמרה שהיא ראתה את השמש שוקעת, שמעה את קול השופר והרגישה קרובה לאלוהים. שאלתי, ׳ומה אמרת לו?׳ היא ענתה, ׳תודה׳. אמרתי: ׳מכל הדברים בעולם, זה מה שבחרת להגיד?׳ גבריאלה אמרה, ׳אני מוקפת בחסד, בצוות רפואי מקסים ובמשפחה שמחבקת, ואני רוצה לבחור לראות את הטוב שיש׳. גם בשעה שקברנו אותה אמרנו, נזכור את הטוב שהיה. אף פעם לא ממש דיברנו על המוות, אבל המשפט שלה נתקע לי בראש".
