לאנשים ברחוב הישראלי לא תמיד קל לעכל את המראה של הילה (שם המשפחה שמור במערכת) וילדיה כשהם יוצאים לטייל בחוץ. הבכור בן השלוש הולך לידה, והשלישייה (בני שנתיים) נושאים על גבם תיקים בצורת פיל, אריה ונמר, שרצועה ארוכה נמתחת בינם ובין ידה של אמם. אנחנו רגילים למראה של ילדים קשורים בעגלות כאילו ככה הם יצאו מהרחם, אבל ילד מחובר ברצועה להורה, נוהל שמקובל בארצות־הברית ובאירופה, עדיין אינו מראה שכיח כאן בארץ, ומעורר לא פעם הרמת גבה. "האמת שיש הרבה אנשים שמתלהבים", מספרת הילה, "אך לא פעם אני מרגישה ששופטים אותי בלי לחשוב. הייתה גברת שקראה לילדים שלי 'כלבים'. אני יכולה להבין שהרצועה מעלה קונוטציה כזאת, אבל זה מרגיז.
"לגדל ארבעה ילדים קטנים ביחד זה לא פשוט", מספרת הילה, אחות מאשקלון. “לצאת איתם החוצה זה כבר ממש מאתגר. בהתחלה הייתי יוצאת החוצה עם עגלה ומנשא לקטנים, והבכור היה הולך לידי או יושב על העגלה של הקטנים. זה מורכב ולא נוח, והילדים לא חופשיים. מתישהו נזכרתי שכשהייתי בטיול בדרום־אמריקה ראיתי הורים מסתובבים עם ילדים מחוברים אליהם ברצועה, החלטתי לנסות, והבנתי שזה פתרון מעולה. כמה ילד יכול לשבת? הוא רוצה לזוז, לחוות, לגעת, לרוץ. במקום שהילד יהיה תקוע בעגלה עצבני, עם הרצועה הוא חופשי ומשוחרר. כיף לו".
לא חששת מהתגובות?
"תיארתי לעצמי שאנשים יעקמו את האף, אבל זה לא משנה לי. הילדים גדלו והם רוצים להתרוצץ ולזוז. אני לא יכולה לאפשר לארבעה ילדים קטנים כאלה לרוץ חופשי, אז מה עדיף? לכלוא אותם בבית או לקשור אותם בעגלה? התיקים האלה חמודים מאוד, ואני רגועה כי הם קרובים אליי ומוגנים. הם לא יכולים לרוץ לכביש או להיעלם. היו בעבר סיטואציות שאחד ברח לי ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. איך אני ארדוף אחריו כשלידי יש עוד שלושה?".
יש גם תגובות טובות?
"בטח. יש אנשים שאומרים לי שזה גאוני, שנתתי להם רעיון. יש הורים שצילמו אותנו כדי לחפש את המוצר ברשת. הכי מצחיק היה כשאמא אחת עיקמה מולי את הפרצוף כשהיא ראתה אותי ברחוב, ושנייה אחרי זה הילד ברח לה ונעמד באמצע הכביש. את הצרחות שלה שמעו בכל השכונה".
איך הגבת?
"אני לא כועסת, כי אנשים עם ילד אחד או עם ילדים בגילים שונים לא מבינים את האתגר ואת הקושי. כשהיה לי רק ילד אחד הוא הסתובב חופשי ואני הייתי צמודה אליו. יכולתי לאפשר את זה. אבל כשיש לך ארבעה ואת צריכה כל הזמן לראות שהם לא בורחים או מכניסים דברים לפה - זה בלתי אפשרי. אין דרך לתת להם חופש בלי לסכן אותם. להורים עם ילד אחד קל. הם הולכים אחד על אחד או שניים על אחד, ואז נוח לשפוט. זו בורות. צריך להבין שזה אביזר בטיחות, זה הכל".
"הילד שלי מוגן"
גם נטלי לוי, פדיקוריסטית מבני־ברק, השתמשה דרך שגרה בצמיד ביטחון שחיבר את ידה לידו של בנה כשהיה קטן. יהודה בן השמונה הוא אוטיסט, וגם כיום, כשלוי יוצאת איתו למקומות הומים, היא עונדת את הצמיד לשניהם. "דווקא הצמיד הזה נותן לי ביטחון ועצמאות", היא אומרת.
לוי התחילה להשתמש בצמיד הביטחון כשבנה היה בן שלוש בערך, אחרי ששמעה על הרעיון בקבוצת הורים לילדים אוטיסטים. "עברתי חוויה מקצרת חיים", היא מספרת. "יהודה נעלם לי בחנות בגדים לשלוש דקות שנראו לי כמו נצח. הוא הסתתר מתחת לערימת בגדים. הייתי בהיסטריה, ולא הייתי מוכנה לחוות את זה שוב. מספיק שלשנייה העיניים שלך לא על הילד - בעיקר כשמדובר בילד עם צרכים מיוחדים - והוא עלול להיעלם. אחרי שנרגעתי החלטתי שאני לא יוצאת איתו יותר החוצה בלי הצמיד".
אנשים מבקרים אותך לפעמים? מעירים?
"יש אנשים שאומרים שזה מזכיר להם קשירה של כלב, ואני תמיד צוחקת ואומרת שאם כבר, אני הכלבה של הילד. הוא גורר אותי ולא אני אותו. יש גם אמירות בסגנון 'תעזבי את הטלפון ותתמקדי בילד'. זה כל כך לא נכון. לפעמים צריך להציץ בטלפון לרגע, לראות מתי מגיע אוטובוס, לדוגמה. ובכל מקרה צריך לפעמים להוציא את הארנק, להוציא טישו, אפילו סתם ליהנות מחופש מסוים לצדו. לפעמים משהו תופס את תשומת לבו, משהו מלהיב אותו, הוא הרי לא תמיד מודע לסכנות. ומה עם לצאת לסידורים? אני חייבת לקחת אותו איתי כי אני אם חד־הורית. אני לא יכולה להזמין בייביסיטר כל שני וחמישי. בתוך האילוץ הזה אני צריכה להתנהל בביטחון.
"לא נולדתי עם ארגז כלים להורות, ולפעמים צריך לייצר את הכלים כדי להגן על הילדים שלנו. הצמיד הוא כלי כזה. אני תמיד הלכתי בגאווה עם הצמיד, כי אני יודעת שאני שומרת על הילד שלי, הוא מוגן. לא יקרה לו שום דבר רע כל עוד אני יכולה לשלוט על הדברים. האמת היא שמי ששופט אותי לא מעניין אותי. למי שמתעניין - אני אשמח להסביר שהצמיד הוא הצלת חיים מבחינתי".
בחירה מורכבת
===========
סיון שרגאי, פסיכולוגית קלינית וחינוכית מומחית: "בחירה הורית של הליכה ברצועה המחוברת לילד נובעת מניסיון לתת מענה לצורך התפתחותי ולמצבים משפחתיים ייחודים שלא הצליחו להיפתר בדרך אחרת. סוגיה זו מורכבת לנוכח המחיר הרגשי והחברתי שהילד עצמו עלול לחוות, וכן הוריו בשל ביקורת הורית מתמשכת מצד החברה.
"הורות כרוכה בהשקעה רגשית ובחשיבה הורית מתמשכת על הילד ועל צרכיו מלידתו ועד בגרותו. השקעה וחשיבה זו מתעצמות לאין שיעור בהורות לילדים עם צרכים מיוחדים ובמצבים משפחתיים ייחודיים. החלטות הוריות במצבים אלה הן בחירות מורכבות וכואבות שבהן מופעלת מערכת שיקולים הנוגעת לטיב הקשיים, לאופיו של הילד וליכולת ההתמודדות של ההורה עם הסיטואציה. התבוננות שיפוטית אינה מביאה בחשבון את מציאות החיים של הילד והוריו ומותירה בסופו של דבר את ההורים בתחושות קשות.
"סביר שבחירה לשמור על ביטחון הילד באופן זה אינה מתקבלת כלאחר יד אלא לאחר חשיבה והתייעצות. כמובן, חשוב שהחלטה זו תכלול בסופו של דבר תיווך תואם לילד והתנהלות הורית מכבדת, ותיעשה באופן נקודתי ומינימלי ככל האפשר".
