"הסתכלתי על הקדר ההודי והבנתי שזה בדיוק מה שאני רוצה לעשות"

מפגש עם קדר הודי במהלך הטיול הגדול גרם להדס שלום להבין שזהו ייעודה. נאמנה לתחושת הבטן שלה, היא נהפכה בעצמה לקדרית. לפני כשנתיים הקשיבה שוב לרחשי ליבה, סגרה את הסטודיו ואת החנות שלה ועברה לעיצוב ולייצור מהבית, כך שכשהגיע משבר הקורונה, היא הייתה מוכנה אליו. "אני אוהבת מעברים", היא אומרת. "מניסיוני, הם כרוכים בחבלי לידה, וחשוב שיהיו מעוגנים במספרים ובמציאות, אבל הבחירות שנקבל בתשוקה ובאומץ יצעידו אותנו קדימה".

מי את?

"הדס, בת 49, נשואה לתומר ואמא של נועם (22), גל (19), ליבי (14) וקורן (תשע), גרה ביישוב חריש שבצפון השרון".

ומה את עושה?

"אני קרמיקאית, בעלת המותג הדס שלום - תכשיטי פורצלן. בעבר הייתי בעלת סטודיו וחנות לעיצוב ולייצור של כלים וכיורים בעבודת קדרות".

תמונת ילדות. "מאז שאני ילדה, אני יודעת מה אני רוצה והולכת בעקבות הלב שלי"

שורשים, נופי ילדות – מה את זוכרת?

"נולדתי וגדלתי בקריית אונו, בת זקונים במשפחה של שלושה ילדים. אבי אברהם (אבי) היה מעצב חלונות ראווה, אחד הראשונים בארץ שעסקו בתחום הזה, וכילדה ביליתי הרבה בסטודיו שלו ועזרתי לו. אמי לאה עבדה כשוזרת בחנות פרחים ובהמשך בחנות לכלי בית, ובשעות הפנאי שלה עסקה בעיצוב פנים והייתה אלופה ביצירת יש מאין. אני זוכרת שהייתי הולכת לבית הספר כשהמטבח בצבע אחד, וחוזרת ומוצאת את החזיתות שלו מצופות בטפט חדש. היא הייתה לוקחת רהיט ישן, מצפה אותו בטפט, מרכיבה לו רגליים וידיות – והנה, רהיט חדש. בבית הייתה הקפדה רבה על הצד האסתטי: תמיד היו פרחים רעננים, והאוכל הוגש בצורה מעוצבת ומסוגננת.

"כשהייתי בת שמונה, עברנו לגור יחד עם סבתי, אמה של אמי, שהייתה דמות משמעותית עבורי. סבתא הייתה אישה אלגנטית: צמה בלונדינית הייתה כרוכה סביב ראשה, ואת השמלות שלה נהגה לתפור בעצמה. החדר שבו גרה היה ממלכה של מלאכות בית מסורתיות: היא תמיד תפרה, רקמה או סרגה, ואת כל העבודות האלה לימדה גם אותי".

הקדר מפושקר. "נמשכתי אליו כמו אל מגנט"

בצבא שירתה כמש"קית וקצינת חינוך. "בתקופה ההיא הכרתי את תומר, מתופף ומפקד להקה צבאית, ולימים בעלי ושותף לעשייה שלי", היא אומרת. "אחרי השחרור יצאנו יחד לטיול של שנה בהודו. תומר הוא בן להורים יוצאי הודו, ואת ילדותו ליוו סיפורים על המולדת הרחוקה, ביניהם סיפור של אביו על כלי חמר לאחסון מים שנקרא מַטְקָה וששומר על המים כשהם קרירים וטעימים. בתחילת הטיול הגענו לפושקר, ושם חיפשנו את קדר הכפר כדי שייצור עבורנו כלי כזה. זה היה עסק משפחתי: הקדר ובנו עבדו על האובניים, ואילו האם והבנות העבירו את הכלים המוכנים לייבוש בשמש ועיטרו אותם. מרגע שראיתי את הקדר בעבודתו, נמשכתי אליו כמו אל מגנט. ימים שלמים ישבתי בחצר שלו, הסתכלתי על בני המשפחה בעבודתם, ונבטה בי ההכרה שזה בדיוק מה שאני רוצה לעשות. לאורך כל הטיול רכשתי כלי קרמיקה בשווקים וציירתי עליהם, ובכל כפר שנקלענו אליו, חיפשתי את הקדר המקומי.

"כשחזרנו לארץ, התחלתי ללמוד אצל שולה מילר, אמנית קרמיקה ידועה ומורה בחסד, ונכבשתי. מאז, כבר 25 שנה, אני קרמיקאית. במשך השנים ילדתי ארבעה ילדים, ולכולם הייתי אמא צמודה וטוטאלית. במקביל, הקמתי סטודיו קטן שסיפק כלים לחנויות ולרשתות מובילות, ולימדתי תלמידים רבים. ב-2013 פתחתי סטודיו וחנות במתחם אמנים בפרדס חנה, שבו עיצבתי וייצרתי כלים שימושיים ופריטים משלימים לבית. עבדתי בשיתוף פעולה עם מעצבות פנים וייצרתי איתן קולקציות כלים מתחלפות, שנמכרו בארץ ובחו"ל. באותה תקופה ליוותה אותי קולקציה של חמר שחור עם לב זהב. מתוך צורך לחוש אותו על לוח ליבי, קרצתי מתוכו את לב הזהב והכנתי לעצמי שרשרת. חברה שראתה אותה, התלהבה וביקשה גם. הכנתי עשר שרשראות, וכולן נמכרו בתוך יום. הבנתי שיש כאן משהו חדש, וייצרתי שרשרות לב נוספות.

הסטודיו והחנות בפרדס חנה. "ביקשתי ליצור יותר בקלות, בקטן"

"לפני כשנתיים הרגשתי שבשלה השעה לשינוי. הייצור של הכלים הגדולים והעבודה הפיזית הכרוכה בו, הכבידו עליי. ביקשתי ליצור יותר בקלות, בקטן, וכשישבתי על המספרים של העסק, התברר לי שאחוז ניכר ורווחי מהמכירות שלי הגיע מהלבבות. הבנתי שהם כבר עומדים בזכות עצמם, ושהם העתיד של העשייה שלי. סגרתי את החנות ואת הסטודיו וחזרתי לעבוד מהבית בפרדס חנה. אחרי כחצי שנה עברנו לגור בחריש. הייתי בשיא של עשייה: ייצרתי עוד ועוד לבבות ומכרתי אותם לכ-20 חנויות ברחבי הארץ ובחנות האונליין שלי. ואז הגיע משבר הקורונה, והחנויות שמכרו את התכשיטים שלי נסגרו בזו אחר זו. ראיתי שאנחנו נכנסים לתקופה של חוסר ודאות, והחלטתי להוריד הילוך. הבנתי שקיבלתי זמן של חסד שבו אני יכולה לדייק לעצמי לאן מועדות פניי. בימים אלה אני חוזרת ללמד קדרות בפרדס חנה, ובמקביל יוצרת ערכות DIY לחידוש ולשדרוג של שרשראות קיימות".

הדס שלום. "הבנתי שקיבלתי זמן של חסד שבו אני יכולה לדייק לעצמי לאן מועדות פניי"(צילום: אלה פאוסט)

מה לקחת עמך מבסיס האם וממסע חייך להדס של היום?

"מאז שאני ילדה, אני יודעת מה אני רוצה, והולכת בעקבות הלב שלי. אני סומכת על תחושות הבטן שלי, וכבר יודעת שהן יובילו אותי למקומות טובים. מהבית שבו גדלתי הבאתי את הנטייה לעיסוק בעיצוב, באמנות וביצירה; גם את תבונת הכפיים הבאתי משם, וכן את היכולת היזמית ואת החיבור בין יצירה לעסק. היום אני בונה משהו שיש בו טביעת יד חד-פעמית, לומדת לדייק את העשייה שלי למקום מתגמל ורווחי, נפשית וכלכלית, ומלמדת את עצמי להכיל את ההצלחה".

מסר לאומה?

"כפי שאמר פעם סטיב ג'ובס, לפעמים הנקודות מתחברות לנו לקו רק בראייה לאחור. הבחירה שלי לוותר על הקיים ולעבור ליצור מהבית תכשיטים בלבד, הייתה אמנם מעוגנת במספרים, אבל בה בעת היה בה הימור עצום. זה הצליח, בזכות השילוב של מוצר נכון בזמן הנכון וחיבור עמוק שלי אליו. משבר הקורונה לימד אותנו שהחיים הם נטולי ודאות. זה מאוד מפחיד, אבל גם מאפשר לנו את החופש לנתץ פרדיגמות קיימות, לשאול שאלות ולעשות מעברים מותאמים למציאות החדשה". 

איזה שינוי עשתה עמית קספרס בעקבות הקורונה? הקליקו על התמונה:

"כלפי חוץ הכל היה מושלם, אבל רציתי דברים אחרים". הקליקו על התמונה (צילום: אלבום פרטי)