טוביה צפיר: "התקשרה אמא שהבת שלה בכתה: 'מה, סבא טוביה ימות?'"
והתשובה: חס וחלילה. מי שהיה הסלב הישראלי הראשון שחלה בקורונה, החלים מזמן. בחנוכה הקרוב יישאר בבית במקום להתרוצץ בין הבמות, אבל הוא דווקא לא מתלונן
גם בחג החנוכה הקרוב נדליק את הנרות בחנוכייה, נטגן סופגניות בשמן עמוק, נמלא אותן בריבות, בשוקולדים ובמיני מתוקים ונעלים עיניים מהקלוריות המיותרות. אבל בניגוד לשנים קודמות, הפעם האולמות יהיו ריקים – בלי ילדים נרגשים, שבאים לראות את הכוכבים האהובים עליהם; בלי שלל המופעים, מחזות הזמר וכמובן הפסטיגל המיתולוגי. טוביה צפיר, לדוגמה (או "סבא טוביה", כמו שהילדים קוראים לו), שאותו פגשתי השבוע, כבר שנים לא ראה את הבית בחנוכה. "בשנים האחרונות הופעתי בעיקר ב'מותק של פסטיגל'. גם בפסטיגל עצמו השתתפתי פעמיים או שלוש", הוא אומר. והשנה הוא בבית.
בילדותי יצא לי להופיע איתו בחנוכה במחזמר "הלב" – מרתון של חמש הצגות ביום במשך שמונה ימים - ואני זוכר איך התפעלתי מהמקצוענות שלו, מהדילוג מדמות לדמות ומחיקוי לחיקוי, ובעיקר מהאנרגיות הבלתי נגמרות. הרגשתי שבכל פעם שהוא רואה קהל, הוא נטען מחדש. ועדיין, עם כל הכבוד למקצוענות, כשנמצאים בטירוף כזה של הופעות, תמיד יש גם פספוסים וסיפורים מצחיקים. "לפני כמה שנים", הוא נזכר, "שיחקתי את הג'יני בהצגה 'אלאדין', והיה לי סיכום עם צביקה, מנהל הבמה, שבין ההצגות אני הולך לישון, והוא מעיר אותי כשאני צריך לעלות לבמה. ישנתי שנת ישרים, והגיע הקטע של הג'יני, וצועקים לי מהבמה: 'ג'יני, איפה אתה?', אבל אני שמעתי אותם צועקים מתוך החלום. פתאום צביקה הביא שעטה, ואני קמתי בבהלה. נראה לי שזאת הייתה התקפת הלב הראשונה שלי".
הקשיבו לו מדבב את הג'יני של אלאדין:
במארס האחרון היה לו הכבוד המפוקפק להיות אחד מחולי הקורונה הראשונים בארץ. "הייתי בעצם הסלב הראשון בארץ שנדבק בקורונה", הוא אומר, "חולה מספר 719. "נדבקתי במסיבת פורים, ב-6 במארס. היינו בערך 40 אנשים בסלון לא גדול מדי, ואני יודע על שישה שנדבקו שם. אחד היה מורדם ומונשם וכמעט נפטר, אבל יצא מזה. חגגנו שם יום הולדת לחברה שלנו; אני הופעתי ושרתי, ואנשים באו לידי. אז עוד לא ידעו איך לאכול את הסיפור של ההתקהלויות, ועוד לא הייתה חובת מסכות. זה היה ממש בהתחלה. אחרי ארבעה ימים התחילו אצלי תסמינים כמו של שפעת. עלה לי החום, ולא ידענו ממה זה. החום עלה עד כדי כך, שביטלתי את הופעות פורים שתוכננו לאותו יום. אמרתי לאשתי יעל: 'זה קורונה'. אני תמיד פסימי, ריאליסטי, והיא אופטימית נצחית.
"באותו זמן היה מאוד קשה להיבדק. שאלו אותי אם הייתי בחו"ל, ועניתי שלא, אז אמרו שאין לי סיבה להיבדק, אין לי קורונה. בסוף סידרו לנו בדיקה, אבל זה לא היה פשוט. באו אלינו הביתה בחליפות של אסטרונאוטים, כי היה לי חום, וכשהתברר שהתוצאה שלי חיובית, זה התפרסם בכל התקשורת, והייתה התנפלות עליי. רק מהטלפונים יכולתי למות. היו גם הרבה מעריצים ילדים שדאגו לשלומי. אמהות פנו אליי בחשש גדול. התקשרה אמא שסיפרה שהבת שלה בוכה: 'מה, סבא טוביה ימות?' אז עליתי לחדר העבודה שלי וצילמתי בסמארטפון סרטון מחויך ואופטימי כדי להרגיע את הציבור. למזלי, עברתי את זה בצורה קלה מהבחינה הזאת שזה לא הגיע לריאות. לא השתעלתי, לא הרגשתי קוצר נשימה. אבל החום טיפס ל-39 מעלות ולא ירד במשך כמה ימים. כל מה שנתנו לי היה אקמול. לא היה אז את הקוקטייל של טראמפ. אחרי עשרה ימים החום ירד, ויצאתי מזה".
אשתו יעל הייתה איתו כל הזמן. "יש בני זוג, שכשאחד מהם נמצא מאומת, השני עוזב את הבית. זה לא המקרה עם יעל ואיתי. יעל אמרה: 'מה פתאום שאני אתרחק ממנו? מישהו צריך לטפל בו'. הייתה לגמרי מסורה ונאמנה. היא הייתה בטוחה שתידבק, אבל לא נדבקה. ממש טפלון. היא נבדקה כל פעם שבאו לבדוק אותי, וכל הזמן יצאה עם תוצאה שלילית. כל השנים אמרתי לה שהיא טיפוס שלילי, והיא לא האמינה לי, אז הנה, קיבלנו הוכחה".
ואחרי 50 שנות נישואים הם התחתנו שוב. צפו:
בדצמבר הקרוב הוא יחגוג יום הולדת 75, אבל עד שהגיעה הקורונה, עבד בקצב של בני 30. "שיחקתי ב'גבעת חלפון' בהבימה, 180 הצגות בשנה; הופעתי לילדים עם 'סבא טוביה'; השתתפתי במופע מוזיקלי, 'צעירים לנצח', עם מירי אלוני; ובין לבין היו גם מופעי סטנד-אפ. מאז הקורונה עברתי מנסיעה של 120 קמ"ש ל-30 קמ"ש. זה שינוי משמעותי, אבל זה לא אומר שזה כל כך רע, או שזה מדכא אותי. אני סקרן מטבעי, ולא משעמם לי. גיליתי את נטפליקס, אבל אני לא מכור לסדרות. אני אוהב בעיקר דוקו. אני גם משחק ברידג' באפליקציה בסמארטפון, וזה הרבה יותר כיף מאשר לשחק עם אנשים אמיתיים: אתה לא צריך לנסוע למועדון בתל אביב ולחפש חניה במשך שעות, ואף אחד לא כועס עליך שאיחרת".
אתה שומר על קשר עם השחקנים בהבימה?
"יש לנו קבוצה פעילה מאוד בווטסאפ, ואני בקשר עם כולם. עכשיו, למשל, היה מקרה עם עמית פרקש, שהופיעה איתנו ב'גבעת חלפון'. אחרי ששמעתי מה קרה (משפחתה השכולה הותקפה על ידי תומכיו של נתניהו – ל"ל), כתבתי לה מילות עידוד. אני הייתי הראשון, ואחריי היה מבול של הודעות. כל החבר'ה חיבקו אותה, והיא מאוד התרגשה".
שחקנים שעבדו איתך משתפים אותך במצוקה שלהם?
"שיחקתי בהבימה עם שחקנים שרובם בערך בני 30, ויש הרבה שנקלעו למצב קשה מאוד. אני מודע למצב ומשתדל לעזור כשאני יכול. יש שחקן שעבד איתי, גרוש עם ילדים, וכשהתחיל המשבר, הוא פנה אליי לעזרה, אז ארגנו לו תמיכה דרך ארגון האמנים אשכולות. זה ממש הציל לו את החיים".
מבין כל החיקויים שביצעת, יש אחד שאתה מחובר אליו במיוחד?
"אין ספק שעשיתי קריירה מהחיקוי של אריק שרון. תקופה מסוימת שקלתי 100 קילו על 168 סנטימטר, אז נכנסתי לדמות של אריק בקלות. מכיוון שהוא היה דמות עם קווים כל כך חזקים ומזוהים – הקול והצחוק שלו – זה תפס את הקהל. גם אני אהבתי את החיקוי. מה שהיה יפה אצלו, לעומת פוליטיקאים אחרים, זה שהוא קיבל את החיקוי בהמון הומור. הוא אפילו פעם צלצל אליי: 'אני מדבר עם טוביה? תשמע, אתמול לילי ואני ישבנו בבית וראינו אותך בטלוויזיה, התגלגלנו על השטיח מרוב צחוק'".
אתה נמצא על המסך עוד מימי "ניקוי ראש" בשנות ה-70. איך הסאטירה הישראלית השתנתה מאז?
"ברגע שנכנסה הטלוויזיה המסחרית, הסאטירה נהייתה יותר בידור. מטבע הדברים, אתה רוצה רייטינג. תאגיד כאן קצת יותר חופשי – הוא יכול לעשות מערכונים חזקים ב'יהודים באים' ולהרגיז מדי פעם – ועדיין הוא לא יכול לעשות מה שאנחנו עשינו ב'ניקוי ראש'. פשוט לא היו לנו מעצורים. אבל גם אז היו חילוקי דעות פוליטיים קשים. כשהיית עושה איזושהי פרובוקציה, היו מבקרים אותך בחריפות, אולי אפילו מקללים אותך – אבל זה לא הגיע לרמת האלימות המילולית והאיומים שיש כרגע. אני מרגיש שצריך רק גפרור אחד בשביל מלחמת אזרחים, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את זה".
מסר אופטימי, לסיום?
"יעל אמרה לי אתמול: 'אתה תהיה עסוק עוד מעט, מתחילות להיות כל מיני הופעות'. התגעגעתי לשמוע את המשפט הזה".
יחסית למה שהוא עבר לפני מספר שנים, הקורונה היא ממש לא בעיה. הקליקו על התמונה:
