גם אם מישהו היה אומר לרותי רודנר (52), אשת תוכן ותסריטאית (וגם אשתו של גיא פינס) שמשהו טוב עוד ייוולד מדיכאונות ההיריון שמהם סבלה, היא הייתה מתייסרת פחות. הפחד מפני אובדן הזהות והזמן החופשי, החשש מהתרסקות הקריירה המזהירה שלה כדמות מפתח בחברות בהן עבדה והחרדה מאימהות בינונית, הפכו את חודשי ההריון שלה לסיוט. אבל אחרי שנחלצה מהדיכאון, הצליחה לתרגם את סט הפחדים המרהיב הזה לארגז כלים מפותח ששימש אותה בהצלחה בחזיתות השונות. לאחרונה לקחה את זה צעד נוסף והקימה את מיזם "25 שעות ביממה", שמטרתו ליווי וייעוץ לאנשים כדי שיצליחו למקסם את יכולותיהם ואת סדר היום שלהם באמצעות אותם כלים ממש.
רודנר כבר אמא עם ותק וניסיון. אנה הבכורה בת 18 ועומדת לפני גיוסה לצבא, דויד בן 13 ולילי חגגה השבוע יום הולדת עשר.
אז איך התגברת על החרדה מפני השינויים והצלחת להיות גם מנהלת אמביציוזית, גם אמא טובה וגם בת זוג נוכחת? איך מצליחים הכל?
"את מכדררת את הכדורים שאת רגילה אליהם ואז פתאום, בבום, נכנס עוד כדור. האימהות הייתה פיצ'ר נוסף שנפתח בתוכנה והיה נחוץ ללמוד איך לגלגל את הכדור הזה ואת הכדורים האחרים. משלב מאוד מוקדם בהורות, כדי לחזור למסלול שהייתי בו, הבאתי את עצמי לשולחן השרטוט של החיים שלי. אבא שלי אדריכל, אז הוויזואליה הזו של מישהו שרוכן על שולחן, משחק עם הקווים, חזקה אצלי. כמוהו, ניסחתי לעצמי איזה קיר אני צריכה להזיז, איזה חדר מגדילים ואיזה מקטינים. גם הייתי צריכה להחליט מה מוציאים החוצה. זו אדריכלות חיים. הבנה שכדי להתנהל במקום שבו אני רוצה להמשיך את העבודה שלי וגם להיות אמא מסורה ואוהבת, במקום שבו לגיא אין אפשרות להזיז את הקירות בסיטואציה שהוא נמצא בה, הייתי צריכה לעשות ניהול סדרי עדיפויות.
"אם בתחילת ההיריון הרגשתי בצלילה, אז בהורות היה רגע של גילוי מסוגלות. הבנתי שאני יודעת את הגם וגם וגם. הפעם הרגשתי כבר כמו אקרובטית שמצליחה לתפוס בידיים את המקבילים וגם לעשות סלטה. באותה תקופה יצא רב המכר האמריקאי 'אין לי מושג איך היא עושה את זה'. אני זוכרת את החוצפה והיומרה שלי כשקראתי את הספר ואמרתי 'אני אראה לך איך'. מצחיק לחשוב על זה היום, כי אז הייתה לי רק ילדה אחת, כאילו קאם און".
מה הוצאת מהחיים כי אין לך זמן בשבילו?
"עזבתי את הרכיבה על אופני הרים. רכבתי כל שבת משש בבוקר עד אחת בצהריים ואז הייתי מגיעה הביתה ונשפכת. זה היה תחביב שואב. הייתי נוסעת למרתונים בחו"ל וגם השתתפתי בתחרויות. גיא היה עם אנה בשבת בבוקר וזה היה נחמד שיש להם בוקר משלהם. אבל כשדויד נולד והבנתי שאני מפסידה באופן קבוע את הזמן המשפחתי הזה, ויתרתי בצער על האופניים".
והיה עוד משהו שרודנר הבינה ברגעי ההורות ההתחלתיים שניתב אותה בסופו של דבר לחבוש את הכובע המקצועי החדש כיועצת. "הייתי עם אנה על הרצפה, היא הייתה בת אולי שנתיים, והמצאנו משחק, שהיה רק אחד מאלפי הדברים שיצאו ממני בהורות. ואז פתאום הסתכלתי מבחוץ על הסיטואציה, כמו זום אאוט ממצלמה חיצונית שמתעדת את האינטראקציה שלי עם אנה, ואמרתי לעצמי שזה הבנאדם שאני רוצה להיות, זו האישה שאני רוצה להביא לכל מקום בחיים שלי. זה היה רגע מכונן, כי זה קיפסל בשבילי איזה מקום של רכות וכוח ואינטואיציה. עבדתי אז ב'קשת' (כמנהלת פיתוח, ת"ב) ובעבודה לא הייתי הבנאדם הזה והבנתי שאת זה אני רוצה לשנות. זו הייתה ההתחלה, במישור הרגשי, שהובילה אותי לבסוף למיזם הזה".
עזרת גם לגיא "לעבור מנקודה לנקודה", כדי שישלב בהצלחה את הקריירה עם האבהות?
"עשיתי לו שינויים אדריכליים קטנים, כי הוא גרוע בלעשות את זה בעצמו. הוא צוחק ש'25 שעות' נעשה כקונטרה אליו, שניסחתי את כל התוקפנות שלי כלפיו עם זה שהוא הפוך ממני ביכולת לתכנן ולנהל זמן. הוא אומר 'זה הכל נגדי'. כשאנה הייתה קטנה, אמרתי לו שאני מבקשת שהוא לא ישדר יותר לייב בחמישי כדי שיום בשבוע הוא יהיה איתנו מהצהריים. הורות היא לאסוף את הילדים מהגן ולהיות איתם. זה הדיאלוג הקטן של החיים. הוא אמר לי 'את צודקת' ולא עשה כלום. אז אחרי חודשים של את צודקת את צודקת, פשוט עשיתי מייל למפיקה ולעורכת שלו וביקשתי שידאגו לזה שבחמישי תהיה תוכנית מוקלטת וכך היה. גיא שמח, הוא צריך את ההנדוס הזה שלי. מאותו מייל אי שם, ביום חמישי הוא בבית. הוא זה שלוקח את לילי לחוג ריקוד".
לפני עשר שנים רודנר הפנתה גב לפוזיציית הניהול המרשימה שלה, והתחילה מחדש כתסריטאית. הסדרה שכתבה, "נופלות על הרגליים" בכיכובן של מילי אביטל ושני כהן, נמכרה ל־CBS. "כשהייתי אמא צעירה רציתי להיות בציון 10-9 באימהות, אבל הייתי רק 6. עבדתי בעבודה תובענית שלקחה לא רק את הזמן שלי, אלא גם את תשומת הלב שלי. אז בסוף לא הייתה ברירה אלא לעזוב ולהפוך ליוצרת עצמאית".
את יודעת שזו פריווילגיה שאין לכולם, לעזוב עבודה לטובת הורות מספקת.
"הגעתי לאימהות מאוחר, אחרי כמעט 15 שנות קריירה שבה השקעתי את כל זמני ומרצי כדי להתקדם. התחלתי מכלום, עוזבת קיבוץ עם אפס תמיכה כלכלית. קיימתי את עצמי לבד, החל מהאוכל שאכלתי ועד התואר שלמדתי, כדי להרוויח את האפשרות לעשות בגיל 40 וקצת בחירות קריירה שבשיאן ההחלטה לשנות את קצב המרוץ. כשעזבתי, יכולתי לפתוח קרן השתלמות שצברתי בשנות עבודה קשות ולפתח קריירה ככותבת וכיועצת תוכן. על אף שגיא הוא המפרנס העיקרי בבית עכשיו, תמיד היה לי חשוב להיות חלק מכלכלת הבית. השנים האחרונות כתסריטאית שבהן הכנסתי בשמונה שנים כמו בשנה אחת בתפקידי כסמנכ"לית תוכן מאוד תסכלו אותי. '25 שעות ביממה' צמח גם משם: אני לא בנויה להיות 'מוחזקת'".
להחזיק 27 שנים יחד זה נס גלוי באזורים שמהם אתם מגיעים. איך גיא אומר, "גל פרידות בביצה".
"אני מסתכלת על הבנאדם שהחיים זימנו לי אי שם בצעירותי ואני לא יכולה לדמיין מישהו שהייתי רוצה יותר לחיות איתו. ידענו לקחת את ההזדמנות הזו ומשם לעבוד קשה. אני לא מתביישת לספר שפעמיים היינו בתקופות של ייעוץ זוגי. אחד היה מוצלח. בסיבוב השני אמרנו לעצמנו שאם אנחנו ממשיכים בטיפול אוי ואבוי לנו".
- הראיון המלא עם רותי רודנר מתפרסם בגליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים
