מאז שעברה לגור בהולנד, רחלי לביא-דגן הרגישה שהחיים מחייכים אליה: היא גילתה את עולם הווינטג' המקומי והחלה להנחות סיורי בוטיק בהולנד הכפרית; המיזם שלה צבר תאוצה, סימן פריצת דרך עבורה והלהיב אותה - אבל בעקבות משבר הקורונה הכל נעצר. "תחום התיירות נפגע קשה מאוד, ואין לדעת מתי הוא יתאושש", היא אומרת. "אבל אני לא מוותרת. אני מבינה שזו לא אשמתי וגם לא בשליטה שלי. את הזמן הפנוי אני מנצלת ללמידה ולחיזוק המותג שלי. בעתיד, כשיגידו 'טיול בהולנד', אני רוצה שיחשבו עליי".
מי את?
"רחלי, בת 50, נשואה לעדי ואמא של גל (24) ויניב (20), גרה בעיר ניימכן שבהולנד".
ומה את עושה?
"אני מחלקת את זמני בין עבודה עם קשישים בעיר מגוריי לבין 'רק עתיק' – מותג של סיורי וינטג', ייעוץ ותכנון טיולים באזורים הכפריים של הולנד. יש לי תואר ראשון בכלכלה מאוניברסיטת תל אביב ותואר בחינוך מיוחד מסמינר הקיבוצים".
שורשים, נופי ילדות – מה את זוכרת?
"נולדתי בגבעתיים, בת שנייה במשפחה של ארבעה ילדים. אבי פנחס הוא בן למייסדי כפר אתא – לימים, קריית אתא – שעלו מפולין, והיה בעל חברת מעליות, ואמי מירה, ילידת תל אביב, הייתה מחנכת ומורה לתנ"ך בתיכון. הבית היה חם, אבל עם גבולות ברורים. כיבדנו את הסמכות ההורית וידענו היטב מה מותר ומה אסור. עבודה ולימודים היו ערך חשוב מאוד, וידענו שמצפים מאיתנו להשקיע מאמץ ולהצליח בלימודים. הייתי ילדה מופנמת וביישנית, אבל תמיד היו לי חברים. אהבתי לשחק בחוץ: לרוץ, לטפס על עצים, לרכוב על אופניים ולהצטרף למשחקים של הבנים.
"ילדותי ונעוריי היו רצופי מעברים. בתחילת כיתה ד' עברנו לרעננה, שם עברתי לא פחות משלושה בתי ספר. למזלי, זה עבר בקלות יחסית: הייתי אדם שלא מציב דרישות לסביבה, ולכן קל היה לעכל ולהכיל אותי. מגיל צעיר אהבתי את השונה ואת האחר. בחטיבת הביניים התנדבתי במשחקייה של ילדים עם צרכים מיוחדים, שמילאו את חיי בהמון אהבה.
"כשהייתי בכיתה י', עברנו לרמת השרון, יישוב לא גדול, שהילדים בו הכירו זה את זה מילדות. נעשיתי שם עוד יותר סגורה ומופנמת; לא כולם רצו לחדור את הבועה הזאת, אבל לאט-לאט הצלחתי ליצור קשרים חדשים".
בצבא שירתה כמש"קית וכקצינת הוראה בחיל החינוך. "העברתי שיעורי עברית לחיילים טעוני טיפוח ועסקתי בפיתוח של תכני לימוד", היא אומרת. "הצלחתי להכיר את האנשים שמעבר להגדרות וליצור עימם קשר חם ופתוח". אחרי השחרור התחילה ללמוד כלכלה, "לא חלום חיי", היא מדגישה, "אבל מקצוע פרקטי, שחשבתי שיתאים לי. בסוף הלימודים התקבלתי לעבודה בבנק. בתקופה הזו הכרתי את עדי, יליד קיבוץ שער העמקים. ב-1995 נישאנו ועברנו לגור ברמת גן. שנה לאחר מכן נולדה בתנו הבכורה, גל, וב-2000 הצטרף למשפחה יניב.
"כאמא הקדשתי את זמני לילדיי ועבדתי באופן חלקי כמזכירה של פסיכולוג תעסוקתי וכעוזרת לחוקר במט"ח. כשהילדים גדלו קצת, הגשמתי חלום ולמדתי חינוך מיוחד במטרה לחזור לעסוק בקידום אוכלוסיות מיוחדות, אבל ב-2004 עדי קיבל הצעת עבודה בהולנד, והחלטנו להיענות לה. עדי עבר מיד, ואני נשארתי בארץ עם הילדים בהמתנה לאישור שהייה בהולנד. שנה שלמה הייתי בארץ לבד, וזה היה מאתגר. עדי הוא טיפוס חברותי, ותמיד היה לי קל להתחבא מאחוריו, לתת לו להיות 'שר החוץ'. פתאום נדרשתי להסתדר בכוחות עצמי, וגיליתי שזה דווקא נחמד. הבנתי שאני מסוגלת להיות גם בזכות עצמי.
"חצי השנה הראשונה בהולנד עברה עליי בהתרוממות רוח. לצד התמיכה בילדים, שהסתגלו לשפה החדשה וללימודים בבית הספר, נהניתי לגלות דברים חדשים. לא היה לי קל ללמוד הולנדית, אבל הבנתי שהשפה היא חלק מהתרבות ומפתח לקליטה במקום חדש. החלטתי להפסיק לדבר אנגלית ולדבר רק הולנדית, וזה עבד. אחר כך נדרשתי לעניין התעסוקה. התארים האקדמיים והניסיון המקצועי שלי לא מוכרים בהולנד, ולכן הוגבלתי לעבודה שלא דורשת כאלה. החלטתי לחזור לאהבתי הישנה – אנשים – וכבר עשר שנים אני עובדת בארגון שנותן עזרה סיעודית לקשישים. אני מבקרת בביתם, מסייעת להם בתחזוקה ובפעולות יומיומיות, אבל בעיקר מהווה עבורם אוזן קשבת. הם שמחים מאוד כשאני מגיעה, ומלאי הכרת תודה. הם אוהבים לספר לי על חייהם, ואני אוהבת לשמוע על מה שהיה כאן פעם. המפגש עימם הוא עוד נדבך בהכרת התרבות המקומית והעם ההולנדי. כישראלית, מצאתי אצלם סנטימנטים לעם היהודי ולגורלו, ולא נתקלתי בתגובות אנטישמיות.
"ב-2016 חיפשתי מדף למטבח שלי, נכנסתי לחנות למוצרי וינטג' – ועולם חדש נפתח בפניי. התחלתי ללמוד את התחום הזה ולבקר בחנויות שונות, וכשחברות ובנות משפחה היו באות לבקר, הייתי לוקחת גם אותן. כך נולד המיזם שלי, שכולל סיורים בכפרים הסמוכים לאמסטרדם ובחנויות וינטג' מקומיות. העליתי אתר, בלוג ודף פייסבוק, שבהם שיתפתי את הקוראים בשפע הידע שצברתי בתחום, ואנשים התחילו להירשם ולהגיע לסיורים. בהמשך הקמתי בפייסבוק את קהילת 'הולנד - לטייל מחוץ למסלול' והתחלתי לעזור לישראלים בתכנון טיולים בהולנד מחוץ למסלול התיירותי הידוע. הפעילות הזו אתגרה אותי, גרמה לי לצאת בהצלחה מאזור הנוחות שלי, מילאה אותי שמחה והביאה למפגשים נהדרים עם אנשים מלאי סקרנות ועניין.
"שנת 2020 תוכננה להיות שנה של פריצה ושל יציאה לעצמאות כלכלית, רק שאז הגיע משבר הקורונה. ישראל נסגרה מיד, והביטולים זרמו בקצב מסחרר. למזלי, יש לי את העבודה הקבועה שלי, המהווה כעת בסיס שמאפשר לי להתכנס פנימה ולחשוב איך אני ממשיכה הלאה. אני מנצלת את הזמן הזה כדי לחזק את קהילת הפייסבוק שלי, לפתח את המותג וליצור מיזמים חדשים, ביניהם כאלה המיועדים לישראלים החיים בהולנד".
מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לרחלי של היום?
"המעברים התכופים שידעתי בילדותי, סייעו לי כשעברנו לארץ אחרת וביקשנו להשתלב בה. נעזרתי גם בשני הערכים המובילים שעליהם גדלתי – עבודה ולימודים. מגיל צעיר הייתי עובדת מדי קיץ בעסק של אבא שלי, ללא תשלום, כי עבודה היא ערך בפני עצמו, וזה מתחבר לי מאוד לתרבות ההולנדית, שבה כל עבודה מכבדת את בעליה – גם העבודה שלי, שאותה בחרתי מתוך האילוצים שלי כמהגרת. התפיסה כאן היא שלא כל אחד יכול או צריך להיות פרופסור באוניברסיטה: פועלי ייצור, בנאים ורצפים חיוניים לחברה לא פחות מרופאים, משום שבלעדיהם אין לה קיום. לצד זאת, הלימודים הם מנוע עצמאי להתפתחות אישית, כפי שקרה לי בעסק שלי, שאותו יצרתי במו ידיי".
מסר לאומה?
"העולם, כפי שהכרנו אותו, חדל להתקיים, ולא נראה שזה ישתנה בקרוב. זה מפחיד מאוד, אבל אפשר גם לבחור לראות בכך הזדמנות לצאת מאזור הנוחות שלנו, ליזום וליצור דברים לא שגרתיים, שיכולים לדחוף אותנו קדימה. יכולת התנועה הפיזית שלנו הוצרה מאוד, אבל אנחנו עדיין יכולים להמשיך לנוע בעזרת משאבי הנפש. דווקא ההתכנסות פנימה היא הזדמנות לאתר את התכונות ואת היכולות המובילות שלנו, לרתום אותן כדי להסתגל למצב החדש, ואפילו להפיק ממנו תועלת, אישית וכלכלית".
"ידעתי שאני לא רוצה את החיים שהיו לי אז. רציתי שינוי". הקליקו על התמונה:
