למה פירקנו את מבני ההאנגרים בנמל יפו ושיחזרנו קצת אחרת

מלאכת שימור המבנים ברשויות המקומיות היא תחום מורכב, וכולל מספר רב של פרמטרים להתייחסות. את חלקו אאיר כאן, לאור הדיון שעלה לאחרונה מהקשר שיקום מחסני הנמל ביפו.

במשך שנים ארוכות עמד נמל יפו בשיממונו, מוזנח ומט ליפול. הסיבה לכך היתה היותו בבעלות המדינה וללא אופק של התחדשות. לפני מספר שנים רכשה עיריית תל אביב-יפו את הבעלות על הנמל מהמדינה, על מנת לחדש את פניו ולהנגישו לציבור הרחב.

רוב מבני הנמל היוו סכנה. במרכזו של החניון הדרומי רחב הידיים עמד שלד פלדה גדול וריק, אשר בשנים הראשונות אולתר כחניה זמנית ולאחריו תוחם מפאת סכנת קריסה. בעוד המחסנים הצפוניים, שהיוו מוקדי פעילות של משתמשי הנמל השונים והיו במצב סביר, שוקמו והותאמו לתפקודם, שלד זה נידון לכליה. תוכניות העירייה היו להרסו, בהיותו מפגע מסכן חיים, ולהסתפק בתיעוד המבנה. המאבק הפנים-עירוני לשינוי ההחלטה היה ארוך, ונסב בעיקר סביב שאלת השימושים בנמל ומקור תקציבי לאופרציה גדולה בסדר גודל שכזה.

מרגע שגובש חזון הפעלת המחסן לטובת הציבור, כמרכז פעיל שישמור על אווירת הנמל, הים, והפלדה, התחלנו בתכנון השיקום. אדריכלים הכינו תוכניות מפורטות ונבחנו כלל הסוגיות הקשורות בשימור המבנה, בליווי מהנדס מומחה.

חוסר ודאות בתהליך

מבנה תעשייה מפלדה שונה במהותו ממבני השימור המוכרים, הבנויים חול לבנים טיט או בטון. מבנים תעשייתיים מורכבים לרוב ממבנים פריקים, הכוללים חלקים רבים כמו חלקי לגו, המחוברים ביניהם בטכניקות שונות: ברגים, מסמרות, הלחמות, כיפופים וכדומה. מהלך השימור מחייב את פירוק חלקיהם, שיקומם והרכבתם מחדש לכלל שלד כולל המהווה את מבנה ה"האנגר".

עבודה זו של פירוק ושיקום מחייבת בדיקה פרטנית של מהנדס לכל חלק וחלק ושיקום הישן, במידה ויש ביכולתו להוות חוליה במבנה ענק שגם יחזיק לאורך שנים. יישום השיקום נעשה בטכניקות מגוונות, כגון ניקוי החלודה ב"ניקוי חול", צביעתו, ציפויו בחומרים מעכבי בעירה או החלפתו בחלק חדש מפלדה, כפי שנהוג לתחזק מחסנים מסוג זה לאורך הדורות.

להבדיל מהקמת בניין חדש, תהליכי העבודה במבנים לשימור מורכבים מאוד, בעיקר בשל מידה גדולה של חוסר ודאות. מי ששיפץ פעם בית ישן מכיר את התהליך: אין אפשרות לדעת בוודאות מה יתגלה בתוך הקיר, ומה איכות התשתיות הנמצאות בו שנים ארוכות. יש לכך כמובן אספקטים כלכליים מרחיקי לכת, ולכן נעשה תמיד מאמץ גדול לתעד את המבנה לפני תחילת העבודות, כולל תיעוד ההסטוריה שלו, השימושים שנעשו בו, חיפוש צילומים, מסמכים וכיוצא כאלה. התיעוד כולל צילום החלקים המקוריים, מדידתם ושמירת כל המידע לדורות הבאים, כפי שנהוג לעשות באתרים ארכיאולוגיים לפני שהם מכוסים בחזרה בחול.

לעתים נחשפים בתהליך גילויים מפתיעים, ציורי קיר נסתרים, חפצים אותנטיים, פרטי בנייה יחודיים, כתובות ואפילו אוצרות זהב. אך פעמים רבות בשלב הזה מתגלים דווקא הליקויים. המבנה מתברר כחלש יותר מהצפוי ודורש חיזוק מעבר למה שתוכנן, כפי שהיה במחסנים 2,3. במקרים כאלה, נהוג במהלך הבנייה לעדכן את הדרגים המקצועיים המלווים את ביצוע העבודות, וכמו במקרה הנדון להחליט על שיחזור רובם המוחלט של החלקים שנמצאו על ידי המהנדס המומחה כבלתי שמישים באופן מוחלט.

בשלב זה, אילו הוחלט לשמור על השלד הישן במצבו הרעוע, הייתה נדרשת הקמת מערכת שנייה של שלד, לשם ייצובו ותמיכה בו. התוצאה בפועל הייתה שתי מערכות האנגר, האוחזות זו את זו כמערכת כפולה. אין לנו הכרות מעמיקה עם שימור מחסני נמל אחרים בארץ, אך אם אכן נעשה שימור כזה, יש לזכור שאין מבנה אחד דומה למשנהו. אופן הטיפול במבנים או קונסטרוקציות שונה ממבנה למבנה, ונקבע רק על פי מצבו הפיזי. 

האפשרות לקונסטרוקציה כפולה נפסלה, הן בשל עלויותיה והן בשל הפגיעה החמורה בקו הנקי של התכנון המקורי והמראה המוזר של מערכת מסוג כזה. יתרה מכך, חוק שימור מחסני הנמל מסמיך את מהנדס העיר לשמר או לשחזר חלקי מחסן על-פי שיקול הדעת המקצועי. במקרים כאלה אנחנו שואפים לשחזר קרוב ומדויק ככל הניתן למקור, כדי שחוויית הביקור תהיה קרובה למקור, גם אם בהקשר שונה של שימוש.

עבודת השיחזור מנסה לאמץ דיוק, המחקה את פעולות הבנייה כפי שנעשו במקור, עם התאמת המבנים לתקנים עדכניים של בטיחות וחוזק. זהו קונפליקט המצוי בליבה של כל פעולת שימור. בשלב זה מתקבלות החלטות הכרוכות לעתים בפשרות: הפרופילים הקיימים אינם תואמים במדויק את גדלי הפרופילים המיוצרים בישראל; טכנולוגיות הטבעת המסמרות (הטכנולוגיה שהייתה בשימוש במבנים כמו מגדל אייפל) הן בעלות עלויות אסטרונומיות; ועוד. שינויים כאלה במהלך הבנייה נדרשים להחלטות מורכבות, ולעתים לעדכון היתרי הבנייה בהתאם, כפי שנהוג כמעט בכל מבנה חדש -  ובתנאי, כמובן, שמדובר בשינויים שאינם חורגים מתחום הסמכות העירונית. לבנו קשה עם פשרות אלה, אך זו אחריותנו.

חשוב לגלות את שכבות העיר וסיפוריה

על מנת להבטיח את שמירת האותנטיות של רכיבים במבנה, קיימנו מפגשים בשטח, ובכללם מפגש עם חבר ועדת השימור העירונית, שבהם מיינו את הברזלים ובחרנו את הטובים והשלמים שבהם לצורך שמירתם במצבם המקורי ולשילובם במבנה תוך סימונם כחלקים מקוריים, על מנת שהציבור יוכל לחזות בחלקים אלה ולהבין את המכלול. יש חשיבות עצומה לגילוי שכבותיה השונות של העיר וסיפוריה. זהו, למעשה, הערך שבעבודת השימור, והוא מהווה חלק בלתי נפרד מחוויית העירוניות.

בארצות המפותחות מקובל שהמדינה משתתפת בעלויות שימור נכסיה. יש לכך מנגנונים שונים של סיוע. לצערנו, מדינת ישראל עדיין לא השכילה ליצור מנגנוני סיוע כספי לרשויות, ואף לא מנגנוני התאמת מיסוי כנדרש. אין מהנדסי שימור מוסמכים, אין אדריכלי שימור מוסמכים, יש פרצות חוק רבות, והמצב בישראל לצערנו בהתאם. רשויות ספורות בעלות יכולת כלכלית יוצרות מנגנונים כלכליים מקומיים המאפשרים למנף מפעלי שימור, אך רובם ככולם מבוססים על עקרונות השילוב שבין יזמות פרטית לתמריצים מסוגים שונים הכלולים בתוכניות. לפני שנים רבות כבר עמדו משרדי הממשלה, בדו״ח מיוחד, על הצורך בהקמת גוף ניהול שימור ארצי שידע לנהל ולקדם צרכים אלה.

ככל שמתרחב מפעל השימור בעיר, כך גם מתרבות העמדות והדעות, ואנחנו ניזונים ממידע רב המגיע מידע וניסיון של חוקרים ואנשי מקצוע, והוא יקר לנו מפז. הדיון בציבורי בסוגייה הוא בעל ערך רב לעיר, אך ככזה עליו להיעשות באופן הראוי, וללא השתלחויות מיותרות.

פרויקטים מסוג זה יתרמו להעמקת ההיכרות של העיר רבת-השכבות שלנו, המייצגת יותר מכל את האנשים שפעלו ופועלים בתוכה. זוהי האיכות העירונית והלאומית שאין שנייה לה. אותה עלינו לשמר בכל כוחנו.

• ד״ר אדריכל ירמי הופמן הוא ראש המחלקה לשימור מבנים בעיריית תל אביב-יפו