סיפורו של איציק גניש (45), שותף בבית מאפה בנתניה, נשוי ואב לשלושה, מתגורר בנתניה:
"גדלתי בנתניה כבן הזקונים במשפחה בת שבע נפשות. אחותי גילה הייתה גדולה ממני כמעט בעשור. היא הייתה בעלת נפש עדינה, נעימת הליכות, טובת לב, ותמיד שמחה לעזור לכל אחד. כילד היא דחפה אותי להשקיע בלימודים. אחרי שסיימה את לימודיה במגמת עיצוב אופנה בתיכון 'שרת' בנתניה, התגייסה ושירתה בחיל התחזוקה.
האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת
בסוף מרץ 1985, שבוע לפני פסח, השטיח של הסלון התלכלך ותלינו אותו על המעקה בגג שמעל הדירה. רצה הגורל והרוח העיפה את השטיח מהמעקה אל חוטי חשמל של מתח גבוה, במרחק שלושה־ארבעה מטרים מהמעקה.
אבא שלי הלך לאתר בנייה קרוב ולקח מוט ברזל ארוך כדי למשוך את השטיח. אני שיחקתי פינג־פונג עם חברים במקלט הצמוד לבית. אמא קראה לכולם לאכול וביקשה מגילה לעלות לגג כדי לקרוא לאבא. בינתיים אחי ראה מהחלון שאבא עומד לגעת עם מוט הברזל בחוטי החשמל וניסה לצעוק לו שזה מסוכן. גילה, שהגיעה לגג ברגליים יחפות, הספיקה לצעוק רק 'אסור', אבל זה היה מאוחר מדי. אבא חטף מכת חשמל. היא רצה מהר כדי להציל אותו ומשכה אותו אחורנית, אבל אז נסגר מעגל חשמלי והיא חטפה מכת חשמל חזקה.
בני המשפחה שהיו בבית ראו ניצוצות חשמל באוויר, שמעו את רעש נפילת מוט הברזל על הקרקע, והבינו שקרה משהו על הגג. גם אני, במקלט, קלטתי שמשהו קורה. רצנו לגג ומצאנו את שניהם שוכבים על הרצפה. הזעקנו מיד אמבולנס שלקח את שניהם לבית החולים. אותי פינו לבית של הדודים שלי. הייתי רק בן תשע וחצי.
אבא שלי חזר הביתה באותו הערב, מלא כוויות חשמל לאורך הידיים והחזה. גילה לא חזרה. כשהדודים שלי החזירו אותי הביתה, ראיתי מודעת אבל בכניסה, והבנתי שאחותי איננה. נכנסתי הביתה וראיתי המון אנשים בוכים, ביניהם אמא שלי, צורחת וממלמלת. בתמימות של ילד שאלתי, 'איך נוכל לחגוג את חג הפסח?'. למותר לציין שבאותה שנה לא חגגנו.
אבא שלי מעולם לא סיפר לנו מה בדיוק קרה שם. המוות של גילה ביגר אותי בצורה מהירה. הפכתי מילד לנער בוגר בהתנהלות שלי, בדברים שלקחתי על עצמי. הבית נקלע למשבר בלתי אפשרי. אבא האשים את עצמו, אמא הייתה מרוסקת וניסתה להתאבד. היא הפסיקה לאכול, הגיעה לתת־משקל, הפסיקה להתאפר ולצבוע את השיער, ועד יומה האחרון לבשה בגדים כהים. מערכת היחסים של הוריי עלתה על שרטון, הם נפרדו ואחר כך התגרשו. כל הביטחון שלי בעולם קרס.
לא הלכתי הרבה לבית הספר באותה תקופה, נשארתי הרבה עם אמא בבית, הרגשתי שאני צריך לשמור עליה. אף אחד לא ביקש ממני, אבל נתנו לי להבין שיש לי יכולת להרגיע אותה כשהיא בוכה או צועקת. אם הייתי שומע אמבולנס באמצע אימון כדורגל או כדורסל, הייתי רץ הביתה כדי לבדוק שהכל בסדר. הייתי קם באמצע הלילה כדי לבדוק שהיא נושמת. אני לא כועס שקיבלתי את התפקיד הזה, אני רק יכול לחשוב מה היה קורה אילו אבא היה לוקח מקל עץ ולא מתכת, והכל היה נראה אחרת.
עד גיל מאוחר הלכתי עם אבא שלי לבית הכנסת ביום הכיפורים. היה לו קול פעמונים, ותמיד ביקשו ממנו לשיר. כשהוא היה שר את תפילות החג, שכולן חרטה ובקשת סליחה, הקול שלו היה נשבר והוא היה בוכה. כולם ידעו כמה זה יושב לו על הנשמה. אמא נפטרה לפני 17 שנה, אבא לפני עשור. לא מפתיע ששניהם סבלו מבעיות לב, המוות של גילה שבר לכולנו את הלב.
מה שהציל אותי אחרי האסון היה הספורט. שיחקתי הרבה כדורגל וכדורסל, ולימים הפכתי לעיתונאי ספורט ב'הארץ' ואחר כך ליד ימינו של בעלי מכבי נתניה בכדורגל. מה שעשתה אחותי, שהקריבה את חייה כדי להציל את אבא, הוא חלק ממני. העזרה לזולת מושרשת בכולנו. כשהייתי בעמדות מפתח דאגתי קודם כל לעובדים שלי - ואחר כך לעצמי. היום יש לי ילדה בת תשע וחצי, הגיל שבו הייתי כשקרה המקרה. כשאני מסתכל עליה, המציאות שחוויתי אז נראית לי לא הגיונית.
שורה תחתונה: הכי קל להיות עם אנשים כשהכל טוב. האתגר האמיתי הוא להיות שם כשקשה. אל תתרחקו כשקשה למישהו שאתם אוהבים. נסו לעזור לו כדי להוציא אותו מהסיטואציה, נסו להציל אותו.
אם גם לכן (או לכם) יש חוויה מיוחדת שעברתן, אירוע שאתן מתות לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתן בבטן ועכשיו אתן מוכנות לספר עליו, הנה, יש לנו כאן עמוד בשבילכן. שלחו מייל: sipur@laisha.co.il ונחזור אליכן
