אחרי שהבינה שהחיים שלה הם סרט, רוזי כהן-טוטי כתבה עליהם הצגה, "גולה סנגם", שבה היא מספרת, בעברית מתובלת בפרסית, על כל הטלטלות והתפניות שעברה בחייה: על חוויית נטישה מצד אבא, אבל גם על אהבה עצומה שלו; על מחלת הטרשת הנפוצה שממנה היא סובלת, וגם על יוזמות וכוחות; על עוני מרוד וגירושים וגם על התחלות חדשות וטובות.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
"במשך שנתיים עברתי בין שלוש מדינות וחמישה בתי ספר שונים", היא מספרת. "כשהגענו לארץ מאיראן, ישנו במלון עולים – אבי, אחי ואני במיטה אחת – וכל פעם ניתקו לנו את החשמל והמים. כשאבא שלי סוף-סוף הצליח לקנות לנו דירה, הייתי מאושרת. זאת הייתה דירת 30 מ"ר, ישנה, מלוכלכת, מלאה בג'וקים. אי אפשר היה לפתוח את הארונות מרוב לכלוך, אבל בשבילנו זה היה ארמון".
כיום כהן-טוטי (37) היא אישה רבת פעלים, שנותנת הרצאות, פעילה בעמותת הבית לחולי טרשת נפוצה ומחזיקה חברת שילוח, אבל יותר מכל היא מטפלת זוגית. זה הדבר שהכי בוער בעצמותיה. "נכון שהטרשת היא חלק ממני", אומרת כהן-טוטי, "ויש ימים שבהם אני לא יכולה לקום מהמיטה מרוב כאבים, אבל הייעוד שלי בחיים הוא לעזור לזוגות. התגרשתי פעם אחת, וכמעט התגרשתי בשנית, מבעל שאני מאוד אוהבת. יכולתי להמשיך להתחתן ולהתגרש שוב ושוב אם לא הייתי מבינה שהבעיה היא לא בבן הזוג, אלא קשורה לטראומות ולכאבים שלי, ושבהם צריך לטפל".
ועכשיו היא מנסה להעביר את התובנה הזו לאחרים.
פתאום הכל התפרק
כהן-טוטי נושאת עימה זיכרונות נפלאים מילדותה באיראן: את עיר הולדתה, שיראז, היא מתארת כגדולה ויפה, ואת עצמה כילדת שמנת שגדלה בבית אמיד, מוקפת בבני משפחה. מכיוון שהייתה בת יחידה עד גיל שבע, התייחסו אליה כאל נסיכה ממש. "באיראן הכל ירוק, יפה ומלא מים, ויש מרחבים ענקיים", היא אומרת. "למדתי בבית ספר רגיל, חילוני, אבל לא הייתי היהודייה היחידה בו, ומעולם לא הרגשתי אנטישמיות. בימי שישי הייתי לומדת עברית בבית ספר יהודי ומבלה עם בני דודים וחברים שחלקם עדיין שם".
אלמלא חלתה אמה שוהרה ז"ל בסרטן, יכול להיות שגם היא עוד הייתה שם, אבל האם גססה, ואביה רצה לטוס לארצות הברית בתקווה שבעזרת הרפואה המתקדמת שם ניתן יהיה להציל את חייה. הוא הצליח להשיג דרכון לאם, לאחיה ולעצמו, ואת בתו הבכורה תכנן להשאיר באיראן, אצל בני משפחה. למזלה, הטיסה של משפחתה התבטלה, ולטיסה שאחריה כבר השיגו לה דרכון, אבל ההרגשה שלה נשארה קשה. "הבנתי את השיקולים של אבא שלי, אבל נוצר אצלי מאז פחד מנטישה שלא עוזב אותי. הגעתי לארצות הברית בלי לדעת מילה באנגלית; אבא התרוצץ בין בתי חולים, בתי כנסת וכנסיות כדי להשיג כספים, ולאף אחד לא היה זמן אליי. אף אחד גם לא אמר לי שאמא שלי עומדת למות. המוות וההיעלמות שלה הכניסו אותי להלם. היא הייתה אמא מדהימה והאישה הכי יפה בעולם. אחרי שהיא נפטרה, בגיל 29, אבא החליט שנעלה לישראל".
על אביה אלי ז"ל היא מדברת באהבה ובגעגועים. האלמן שהגיע לישראל עם שני ילדים קטנים ובלי כסף, עבד מבוקר עד לילה, ובמאמצים עליונים הצליח לקנות דירה בבת ים ולהקים חברת שילוח מצליחה. הוא היה איש מוכשר וחרוץ, אבל בכל מה שנוגע לאבהות, עשה טעויות רבות, כנראה. "הוא רצה מאוד להיות אבא טוב, אבל לא ידע איך עושים את זה", אומרת בתו. "אותי הוא שלח לבתי ספר חרדיים, שהיו רחוקים מהבית שלנו, וברמה נמוכה, רק משום שחשב ששם נהיה הכי בטוחים. הוא רצה לתת לנו כמה שיותר, אבל את המקרר מילא בבשר הכי זול שיש, ובגדים קיבלנו מתרומות. נשארתי הרבה לבד, או על תקן אמא לאחי הקטן, ולבית הספר נסעתי בשני אוטובוסים. פעם איש זקן ניסה לגעת בי באוטובוס, ומאז פחדתי מהנסיעות האלה, אבל לא סיפרתי לאבא".
לצבא לא התגייסה, בשל התנגדות אביה, והיא החלה לעבוד אצלו. העבודה לא עניינה אותה, אבל תחושת המחויבות אליו גברה על הכל. כשהכירה את בעלה הראשון, בגיל 19, מיהרה להתחתן, ובגיל 21 ילדה את בנה הבכור, רום (15). מערכת היחסים בין בני הזוג לא הייתה טובה, ואחרי שבע שנות נישואים והרבה שעות של ייעוץ זוגי הם התגרשו. כהן-טוטי מצאה את עצמה בגיל 27 כשהיא גרושה עם ילד ועם החלטה להתחיל לחיות את החיים מחדש, אבל לחיים היו תוכניות אחרות: שלושה שבועות אחרי הגירושים אביה החליק, קיבל מכה בראש ונכנס לתרדמת.
"החיים שלי התהפכו שוב", היא נזכרת. "אבא שלי היה עמוד השדרה שלי, החבר הכי טוב, הבוס, והפחד הכי גדול שלי היה לאבד אותו. פתאום הכל התפרק. מצאתי את עצמי קורסת נפשית, מפסיקה לאכול, כי אבא לא אוכל. במשך שנה וחצי ג'ינגלתי בין בית החולים, הילד שלי והעסק, עד שהחלטנו שאחי ימשיך בעסק המשפחתי, ואני פתחתי חברה משלי. אחרי שאבא נפטר, נכנסתי אליה בגדול: גייסתי עובדים, עבדתי 20 שעות ביום, כי רציתי להמשיך את המורשת שלו ולהרגיש אותו. עם זאת, חסרה לי זוגיות. רציתי להיות מאושרת ולהביא עוד אחים לרום. בדייט הראשון עם בעלי יוסי לא סיפרתי לו על עצמי, כי פחדתי שהוא יברח".
אבל הוא נשאר. כחצי שנה אחרי שהתחילו לצאת, גילתה שלקתה בטרשת נפוצה; היא הציעה לו שייפרד ממנה, אבל הוא לא הסכים לשמוע על כך. "הוא אמר: 'אם תשבי בכיסא גלגלים, אני אשב בכיסא לידך, ונתגלגל ביחד", היא נזכרת. "התחתנו, אבל אחרי החתונה הגיעו תקופות של חוסר תקשורת וריחוק. כבר דיברתי איתו על גירושים, ופתאום זה היכה בי: קלטתי שאני עושה שוב את אותה טעות, ועם אדם שאני כל כך אוהבת. התחלתי לבדוק למה אנשים אחרים מאושרים בזוגיות שלהם, ואני לא. התחלתי טיפול NLP, והבנתי שהבעיה שלי היא עם עצמי: שאני לא אוהבת את עצמי, שאין לי ביטחון, שאני כל הזמן פוחדת מנטישה. היום אני מטפלת בזוגות בשיטה שפיתחתי: אני מטפלת בכל אחד מבני הזוג בנפרד, מנקה משקעים, ואז בונה עם שניהם תמונת ניצחון משפחתית".
לשחרר את השקים
לפני שנה וחצי הוצע לה להעביר הרצאה קצרה בערב הרצאות שנערך בבית ציוני אמריקה בתל אביב, והתגובות הנלהבות עודדו אותה לכתוב את הצגת היחיד שלה, שביים זהר גריידי. ההצגה הועלתה מספר פעמים ונעצרה בגלל הקורונה, אבל לכהן-טוטי זה לא ממש מפריע. "הזוגות שבהם אני מטפלת, צריכים אותי יותר. אני מרגישה שיש לי היום כלים שיכולים לעזור לאחרים. כשהלכתי לטיפול זוגי עם בעלי הראשון, ישבנו מול היועץ חודשים שלמים ולא הצלחנו לתקשר. אנשים תמיד בטוחים שהבעיה היא בצד השני, אבל אין אשמים: כל אחד מגיע עם השק שלו מהבית, והוא צריך לטפל קודם כל בעצמו".
כהן-טוטי מרצה גם לזוגות של חולים כרוניים במסגרת הבית לחולי טרשת נפוצה. "זה לא משנה אם האדם חולה או בריא", היא אומרת. "בעיה בזוגיות תשפיע גם על הגוף, העבודה וההורות. רק כשמשחררים את השקים שהבאנו מהבית, אפשר להגיע לאושר".
היא גרה במושב דקל, הסמוך למפגש הגבולות ישראל-מצרים-עזה, ושאליו עברה עם בעלה ובנה לפני שלוש שנים. שם גם נולדה הבת המשותפת, דניאלה (שנתיים וחצי). למרות הקרבה לגבול, היא לא פוחדת. "המגורים פה זה אושר אמיתי", אומרת כהן-טוטי. "הכל ירוק מסביב ושקט, והמרחבים קצת מזכירים לי את שיראז. יש לנו חיי קהילה מדהימים, והילדים פורחים".
סיימה תואר בחשבונאות למרות טרשת, סחרחורות ובעיות זיכרון. הקליקו על התמונה:
