בנעוריה חלמה עמית קספרס לעזוב את הקיבוץ שלמרגלות הכרמל, שבו היא גדלה. בבגרותה חוותה את העולם הגדול וגם את החלום הישראלי האולטימטיבי, ואז הגיע משבר הקורונה וטרף את הקלפים: יחד עם משפחתה היא עזבה הכל ועברה למושב בדרום. "במצבי חירום, אם אתה חלק מקהילה, ויש לך עם מי לחלוק ועל מי לסמוך, זה אוצר ששווה זהב", היא אומרת. "זו הייתה הבחירה שלי, ואני מרגישה שיש לי עכשיו שליחות להעביר את המסר הזה הלאה. האנושות חייבת להבין שבזה טמונים איכות החיים והכוח האמיתי שלנו".
מי את?
"עמית, בת 39, נשואה לדני ואמא של ריף. גרה במושב יבול בחבל שלום שבנגב הדרום-מערבי".
ומה את עושה?
"בעבר עבדתי כמאפרת בערוץ עשר, ובשנים האחרונות הייתי רכזת נוער בסיכון במועצה האזורית דרום השרון, וניהלתי פרויקט למניעת אלימות מטעם עיריית הרצליה. יש לי תואר ראשון בקרימינולוגיה ממכללת בית ברל, ואני בוגרת קורס טיפול באמנות לאוכלוסיות מיוחדות וקורס ניהול משק קהילה במגזר הכפרי".
שורשים, נופי ילדות – מה את זוכרת?
"נולדתי וגדלתי בקיבוץ יגור, בת בכורה במשפחה של שלוש בנות. אבי נולד בברוקלין, חלם על עלייה והגשים את החלום. בארץ הוא הגיע לאולפן ביגור, שם פגש במשחק כדורסל את אמי, ילידת דרום אפריקה, שהגיעה לקיבוץ עם משפחתה בילדותה. אחרי נישואיהם הם בנו את ביתם בקיבוץ. אבי לימוד טניס בחיפה, ואמי עבדה תחילה במערכת החינוך ביגור, ולימים הייתה מנהלת בכירה במפעל הפיס. גדלתי בקיבוץ של פעם: בית ילדים, לינה משותפת ובילוי עם החברים מהכיתה רוב שעות היממה. ולמרות העובדה ששהיתי עם הוריי רק שעות אחדות ביום, הייתה להם השפעה משמעותית על תפיסת העולם שלי. אבי חשב שהקיבוץ הוא מקום אידיאלי לגדל בו ילדים, ועם זאת, היו לו געגועים לאמריקה – למוזיקה של אלביס פרסלי והרולינג סטונס, למשחקים של האן-בי-אי. מכיוון ששני הוריי עבדו מחוץ לקיבוץ, תמיד הייתה לי הצצה החוצה. גם ידעתי שאני רוצה לצאת מהקיבוץ. עבורי זה היה מדד להצלחה.
"הייתי ילדה מורדת ומנהיגה, רומנטיקנית ובעלת דמיון עשיר. הלימודים פחות עניינו אותי, ואורוות הסוסים שבקיבוץ הייתה המפלט שלי. אחרי הרכיבה והטיפול בסוסים הייתי יושבת למרגלות הכרמל, מביטה בסוסים, מדמיינת שאני במונטנה וחולמת להיות 'הלוחשת לסוסים', כמו בסרט".
בצבא שירתה בחיל הים, כמדריכה של חיילים ממשפחות מצוקה, "וזו הייתה תקופה משמעותית, שבה יצאתי לעולם והכרתי את האוכלוסייה הישראלית על גווניה השונים", היא אומרת. אחרי השחרור נסעה לארצות הברית, שם עברה קורס איפור מקצועי, וכשחזרה לישראל, השתלבה כמאפרת בערוץ עשר. "עבדתי שם חמש שנים, שבמהלכן נחשפתי לבכירי השלטון, לסופרים ולידוענים. השיחות איתם בחדר האיפור היו מרתקות. המפגש עם מיקי חיימוביץ', לדוגמה, שהייתה אז מגישת המהדורה המרכזית בערוץ, השפיע עליי מאוד. בשבילי היא דוגמה ומופת לכוח נשי, אישה פורצת דרך ומיוחדת במינה. הקשר בינינו נשמר, וגם היום היא נותנת לי ביטחון ומהווה עבורי השראה אדירה.
"בהמשך, בעקבות קשר שהיה והסתיים, עבדתי לגור בקיבוץ חולית שבנגב המערבי, קרוב למושב שבו אני חיה היום. אחר כך הכרתי את דני, בעלי לעתיד, נישאתי לו ועברתי לגור איתו בהרצליה. ב-2014 נולדה בתנו ריף. אחרי שהשלמתי תואר בקרימינולוגיה, התחלתי לעבוד עם נוער בסיכון, ובכך סגרתי מעגל עם השירות הצבאי שלי. כלפי חוץ הכל היה מושלם: הייתה לי משפחה משלי ועבודה שאהבתי, גרנו בבית יפה, נסענו ברכבים חדישים, טיילנו בחו"ל, הפלגנו בים ולכאורה חיינו את החלום הישראלי. אבל לאט-לאט הרגשתי שהחלק החיצוני והחומרי משתלט על החיים שלי. הרגשתי שאני עסוקה יותר מדי במה שאני קונה ובמה שאני לובשת, והכל כדי ליישר קו עם החברה שבה חייתי. זה לא התיישב עם מי שאני ועם הפשטות שליוותה את חיי בילדותי. הבנתי שעבור הבת שלי אני מבקשת דברים אחרים. התחלנו לחשוב על מעבר לפריפריה, ואז הגיע משבר הקורונה וחידד לנו את הדברים.
"בגל הראשון לא יצאנו מהבית חודש וחצי, והרגשנו בדידות וניתוק מהסביבה. החלטנו לעזוב, לוותר על המרוץ שגזל מאיתנו אנרגיות מיותרות. הבנו שאנחנו רוצים לחיות בקהילה מגובשת, שבה אנשים ערבים זה לזה ומנהלים את החיים שלהם ביחד. בעקבות זאת עברנו למשק חקלאי במושב יבול שבאזור עוטף עזה. מצאנו כאן קהילה תומכת שהדלתות בה פתוחות, והתקבלנו בלב חם ובנפש חפצה. בזכות התושבים הייתה הקליטה שלנו קלה ומהירה. בגל השני של הקורונה כבר חווינו תחושה של מרחבים אינסופיים. יש כאן שדות של צברים, שלצידם הבת שלי ואני רוכבות על אופניים. יש גם חוות סוסים שבה אני יכולה לחזור לאהבה הישנה שלי ולהקנות אותה לריף. יש עגבניות שרי טריות שאנחנו קוטפות יחד. גם קיבלתי כמה הצעות עבודה, ועכשיו אני בוחנת אותן".
מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לעמית של היום?
"בנעוריי חלמתי לעזוב את הקיבוץ, אבל גם כשיצאתי ממנו, לקחתי איתי את הערך הכי חשוב שעליו גדלתי – אחד בשביל כולם, וכולם בשביל אחד – ואת האמונה שקהילה מאוחדת שווה יותר מסך חלקיה. משבר הקורונה הביא אותי להבנה שפרטים לא יכולים לשרוד לבד. בחרנו לעזוב את המוכר והידוע כדי לחיות בקהילה, שיש לה יכולת ליצור חזון משותף ולתת לו ביטוי בחיי היום-יום. הבית החדש שלנו אמנם נמצא באזור הנתון לאיום ביטחוני מתמיד, אבל בזכות החוסן הקהילתי והאנשים שעוטפים אותנו, אנחנו מרגישים בו בטוחים מאוד".
מסר לאומה?
"כוחנו באחדותנו. זו לא קלישאה, אלא מוסר ההשכל של הקורונה. המשבר הזה, שהכריח אותנו להסתגר, משקף לרבים מאיתנו מציאות שבה איש-איש לנפשו, מה שמוביל לתחושות קשות של חרדה ובדידות. אני מאמינה שזה לא חייב להיות ככה. יש לנו יכולת להצטרף לקהילות קיימות או להקים קהילות חדשות שיהלמו את הצרכים שלנו, ובכך להעדיף את החיבור על פני מה שמפריד. החוויות המשותפות, כמו גם המרחב הבטוח לביטוי עצמי, הם מקור לכוח אדיר, שבזכותו נוכל לא רק לנצח את הנגיף, אלא גם לחיות כאן ביחד בטוב".
שלומית יפת-ביאליק ויתרה על משרד עורכי דין לטובת אורח חיים שונה לגמרי. הקליקו על התמונה:
