הסיפור של מיכל פורטמן, בת 38, מנהלת יחסי ציבור, בלוגרית ויוצרת תוכן. נשואה ואם לבת, גרה ברמת־גן:
"נולדתי באוקראינה בשם מרינה, בת יחידה להוריי. ב־26 באפריל 1986, כשהייתי בת ארבע, התרחשה תאונה בתחנת הכור הגרעיני בעיר צ'רנוביל, שנחשבת לתאונה הגרעינית החמורה ביותר בהיסטוריה. גרנו בעיר קורוסטן, במרחק שעתיים נסיעה מהכור. לא ידענו בכלל על הפיצוץ, כי הממשלה ניסתה להסתיר את מה שקרה.
חמישה ימים לאחר האסון, ב־1 במאי, התקיימה בעיר תהלוכה חגיגית לכבוד יום הפועלים. יצאתי עם המשפחה לחגיגות, ואחרי שעתיים התחיל לרדת גשם בצבע שחור. ואז נהיה בלגן גדול. התחילו התלחששויות שקרה משהו נורא, ואנשים צעקו. למקום הגיעו חיילים שהעלו ילדים ונשים לאוטובוסים ופינו אותם מהעיר. ברחנו הביתה.
אחרי כמה ימים שמענו שקרתה תאונה בכור הגרעיני ושהקרינה התפשטה בכל אוקראינה. ההורים שלי אטמו את החלונות והדלתות עם סמרטוטים כדי שלא ננשום את האוויר המזוהם. במשך חודשיים לא יצאנו מהבית, ורק סבא שלי, שגר איתנו, יצא החוצה מדי פעם כדי לקנות לנו אוכל. צוותים רפואיים לבושים בחליפות מגן הגיעו לבתים ועשו לאנשים בדיקות. עברנו את הבדיקות ונמצאנו בריאים. לאט־לאט החיים חזרו לשגרה.
ארבע שנים לאחר מכן, כשהייתי בת שמונה, טיילתי עם ההורים בעיר, ופתאום הרגשתי כאבי ראש נוראיים שאי־אפשר לתאר. פינו אותי לבית החולים, ושם אובחנה אצלי בעיה בסירקולציה בכלי הדם במוח. הרופאים חשדו שהסיבה לכך היא שנחשפתי לקרינה של צ׳רנוביל.
הייתי מאושפזת במשך שנה וחצי, שבמהלכן קיבלתי זריקות של ויטמינים שבע פעמים ביום. סבלתי מכאבי ראש חזקים, מהזיות ומסיוטים בלילה. אמא שלי הייתה צמודה אליי וישנה איתי בבית החולים. היו מאושפזים שם ילדים נוספים. אני זוכרת שבוקר אחד רציתי לשחק עם אחד הילדים, ואמא שלי אמרה שהוא כבר איננו, שהוא נפטר. ילדים רבים לא הצליחו לשרוד את הפגיעות שגרמה הקרינה. התקופה בבית החולים חישלה אותי והפכה אותי לילדה אחרת.
אחרי שנה וחצי שחררו אותי מבית החולים, אבל הייתי צריכה להמשיך בטיפולים. הרופאים המליצו להורים שלי לעלות לארץ, כי הרפואה בישראל יותר מתקדמת. התארגנו מהר, ותוך שבועיים עליתי עם אמא וסבתא לישראל. אבא שלי לא עלה איתנו ועד היום לא ביקר כאן. ההורים שלו שכנעו אותו לא לעלות. אמי החליטה לעלות לישראל בכל זאת, כי היא הייתה נחושה להציל אותי. הקשר עם אבא נותק וחודש רק בגיל 22.
כשעלינו לישראל התגוררנו בחולון. הייתי ילדה חלשה ורזה מאוד. כל הגוף שלי היה מכוסה בפצעים עם מוגלה והתעלפתי הרבה פעמים בבית הספר. המשכתי לקבל טיפול, ועם הזמן המצב שלי השתפר. למרות זאת, עד היום אני סובלת מבעיות בבלוטת התריס ונמצאת במעקב רפואי.
כשעליתי לארץ סיפרתי לילדים בכיתה על צ׳רנוביל, אבל אף אחד לא הקשיב לי ולא רצה לשמוע. רק בשנה האחרונה, אחרי ששודרה הסדרה 'צ׳רנוביל', חברות מבית הספר שלא הייתי איתן בקשר התחילו פתאום להתעניין ולרצות לשמוע מה עבר עליי אז. הסדרה הזאת החזירה אותי לעבר וגרמה לי התקפי חרדה, אבל אני שמחה שכיום יש לי אפשרות לשתף ולספר.
היום אני עוסקת בעולמות הלייף סטייל והאופנה. תמיד התחברתי לאופנה. כשעלינו לארץ לא היה לנו כסף, ונהגתי לאסוף בגדים מהזבל ולשפצר אותם. כל החברים שלי תמיד רצו להתלבש כמוני ושאבו ממני השראה.
לפני 11 שנה הקמתי את הבלוג 'מטריושקה' (בובה רוסית). עד הקורונה עבדתי כאשת יחסי ציבור ואני עומלת על תוכנית אוכל ביוטיוב. אנשים אומרים שאני חיה בסרט, שאני קונה הרבה בגדים וחיה את החיים הטובים, אבל זה נובע מהטראומה שעברתי. עכשיו אני מנסה לפצות על מה שהיה וליהנות מכל רגע.
שורה תחתונה: ידיד שלי תמיד אומר לי, 'מי יכול עלייך אם צ׳רנוביל לא יכל עלייך?'. אחרי שעוברים טראומה ומכשולים, לומדים להעריך דברים כמו לקום בבוקר.
