לפעמים, כשליאן סלע (14) מנהריה, מתעוררת בבוקר, היא אומרת לאמא שלה: "אני עדיין לא רוצה לחבר את השתלים, אני רוצה להישאר בעולם השקט". עולם השקט הזה מלווה את ליאן מגיל צעיר, אך רק השנה אובחנו המחלה ובעיית השמיעה שלה בצורה מדויקת, והיא עברה שני ניתוחי שתל שבלול (ראו ברחבה בהמשך) שמאפשרים לה לשמוע היטב ולממש את הפוטנציאל שלה. מתלמידה ממוצעת היא הפכה לתלמידה מצטיינת שלומדת במקביל ללימודים הרגילים גם לתואר ראשון באוניברסיטה וחולמת להיות רופאה. ממש כמו הרופאה המטפלת שלה, פרופ' מיכל לונץ - גם היא מושתלת.
כשהייתה תינוקת, ליאן סבלה מדלקות אוזניים חוזרות ונשנות. בגיל שנה עברה ניתוח כפתורים, שבו מוחדרות לאוזן צינוריות לניקוז נוזלים, אך המשיכה לסבול מדלקות. היא עברה שני ניתוחים נוספים והמצב החל להשתפר. "כשליאן הייתה בת 11 המליצו לנו לעשות לה בדיקת שמיעה", מספרת אמה, דקלה, יועצת מס. "אני ובעלי, שהוא איש צבא, לקחנו אותה לבדיקה, והתגלה שיש לה ירידת שמיעה של 40 דציבלים, ואז התחיל מסע של בירורים אינסופיים. היא עברה בדיקות שהעלו תוצאות סותרות, והייתה אפילו בדיקה אחת שבסיומה נאמר לנו שהיא שומעת מצוין".
זה בטח מתסכל.
"מאוד. לא הבנתי מה קורה. שאלתי את ליאן, את בטוחה שאת באמת לא שומעת טוב? כבר חשבתי שאולי היא עושה הצגות. אבל היא התעקשה שהיא באמת לא שומעת טוב. בסופו של דבר הגענו לבדיקה אובייקטיבית, שלא תלויה במה שהנבדק אומר אלא בגלי המוח, והיינו בשוק כשהתגלה שלליאן יש ירידת שמיעה של 60 דציבלים. בשלב הזה הגענו לפרופ' לונץ במרכז הרפואי א.ר.ם באסותא רמת החייל: לליאן כבר הייתה ירידת שמיעה של 100 דציבלים. מהגדרה של לקוית שמיעה היא עברה להגדרה של חירשת".
מה בעצם גרם לבעיה?
"כולסטאטומה, תהליך הרסני של האוזן. בסי.טי התגלה שאם היינו מחכים עוד טיפה, הכולסטאטומה הייתה עלולה להתפרץ למוח ולגרום לנזק גדול. לליאן הותאמו מכשירי שמיעה, המחלה ההרסנית טופלה, ולאחר מכן היא עברה את ניתוחי שתל השבלול".
איך האבחון והטיפול השפיעו עליכם?
"הבנו שליאן הייתה תלמידה ממוצעת רק בזכות היכולת שלה לפצות על בעיית השמיעה. פתאום היא התחילה לממש את הפוטנציאל שלה. היא תלמידה מעולה: בסוף כיתה ז' הייתה מצטיינת מחוז צפון, בממוצע של 99.9. היא משקיעה בלימודים ולא מוכנה לקבל שום הקלות".
הדור הבא
העובדה שפרופ' לונץ עצמה חירשת וחוותה על בשרה את מה שעובר על ליאן, קירבה בין השתיים. "אני רוצה להחליף אותה בעתיד", אומרת ליאן בשיחת טלפון שמתנהלת בעזרת מכשיר טלפון שמתחבר לשתלים שלה. "עד שהגענו אליה חשבתי שכולם שומעים כמו שאני שומעת. היום אני עדיין מסתכלת על השפתיים כדי לראות שלא פספסתי כלום, אבל עכשיו אני מבינה כמה לא שמעתי קודם".
את רוצה לעסוק ברפואה כדי לעזור לאנשים במצבך?
"אני רוצה להסביר לאנשים את המצב מתוך הניסיון האישי שלי, באופן ישיר ובלי להסתיר, ואני גם סקרנית ורוצה לחקור ולהבין למה זה קורה. החלום שלי הוא למצוא תרופה שתרפא את המחלה בלי צורך בניתוח".
מה צריך לשנות לדעתך ביחס של החברה לחירשים?
"אנשים צריכים להיות יותר סבלניים. מרגיז אותי לפעמים שאני מפספסת חלק ממשפט ושואלת 'מה אמרת'? ועונים לי 'לא משנה'. זה מעצבן. אנשים מתעצלים לחזור על דברים, וזה לא נעים. אנחנו, החירשים, אנשים כמו כל אחד אחר, לכל אחד יש את הבעיות שלו, ולא צריך להתייחס אחרת למישהו חירש או עם לקות אחרת. אני רואה במגבלה שלי קרש קפיצה. אני מאמינה שכל אחד יכול להגיע רחוק בעבודה קשה ומאומצת".
הסיפור של פרופ' לונץ
לונץ הייתה בת שש כאשר "אובחנה" לראשונה על ידי חברתה הטובה, מעיינה. "בהתחלה אמנם היא טענה שאני לא מנומסת ולא חברה טובה, אבל בסופו של דבר היא קבעה שאני פשוט קצת לא שומעת טוב", היא מספרת. מאחר שמעבר לאבחון הזה לא נעשה ללונץ אבחון מקצועי נוסף, היא המשיכה להתנהל כילדה שומעת, ולמדה להתגבר על הקשיים בעזרת האמביציה והיכולות הגבוהות שלה. "בכל פעם שהתעוררה בעיה, אמרתי לעצמי: את נהיית פחות חכמה, את חייבת ללמוד יותר. כך הבעיה המשיכה להיות חבויה", היא מספרת.
לונץ נולדה בכפר־סבא, לאם אחות ואב חקלאי ואיש פרסום. היא נולדה שומעת, ועד לקורס בצבא, שבו בחרו בה באקראי להדגמת בדיקת שמיעה, לא הבינה כלל שקשיים שליוו אותה לאורך ההתבגרות נבעו מליקוי השמיעה שלה. כשלונץ חזרה הביתה מהצבא וסיפרה לאמה על בדיקת השמיעה, זו התפלאה. "איך זה יכול להיות?", אמרה, "את היחידה בבית שמקשיבה לי".
לונץ ואמה פנו לרופא שאמר להן שאין מה לעשות, משום שהטכנולוגיה בתקופה ההיא לא הייתה מפותחת. "אל תלכי לדיסקוטקים", יעץ לה. "ממילא לא סבלתי דיסקוטקים, כנראה בגלל הרעש, כך שפשוט המשכתי בחיי", מספרת לונץ. היא למדה רפואה באוניברסיטת תל־אביב ונסעה ללימודי המשך בארצות־הברית. "במשך שנים ניסיתי להשתמש במכשירי שמיעה אבל הם לא ממש עזרו כי לא היו מכשירים טובים מספיק בתקופה ההיא. רק כאשר נכנסתי לעבודה כמנהלת מחלקה, התחלתי להשתמש באופן מסודר במכשירי שמיעה. לאחר שבע שנים עברתי ניתוח שבלול, ואז המצב התחיל להשתפר באמת".
לאורך השנים, בעיית השמיעה גרמה לך מבוכה? התביישת לספר?
"לא התביישתי לספר, אבל התביישתי להשתמש במכשירים בתקופה שהם לא הועילו. ברגע שהמכשירים התחילו לעזור לי, השתמשתי בהם בלי בעיה. אבל גם לי, כמו לכל לקויי השמיעה, היה תהליך של התגברות על הבושה. עצוב שאדם מרגיש צורך להסתיר את מה שהוא. אנחנו צריכים למזער את הסטיגמה של מכשירי השמיעה, כי זה מונע מאנשים להשתמש בהם. זה דבר קריטי, בעיקר אצל ילדים וצעירים שכל העתיד לפניהם".
הבחירה בתחום השמיעה קשורה לבעיה האישית שלך?
"לא באופן ישיר. שנים רבות בכלל לא הרגשתי 'לא שומעת'. זה כן השפיע על מה שלא בחרתי בו. ידעתי שקרדיולוגיה לא מתאימה לי כי יש איוושות שלא יכולתי לשמוע. בעצם הלכתי למקום שהרגשתי שהכי רוצה אותי. כך החלטתי. וזו עצה כללית לאדם צעיר שהולך לקריירה: ללכת תמיד למקום שאתה רצוי בו".
מה בנוגע למסכות? האם גם בחדר הניתוח וגם עכשיו, בתקופת הקורונה, המסכה יוצרת בעיה מיוחדת בשבילך, כשאי־אפשר להסתכל על הדובר?
"כירורגיה לא לומדים מדיבורים. זה קצת כמו ספורט. לומדים לנתח מצפייה ומהתנסות של אינסוף שעות. אז לא, אין בעיה מיוחדת עם המסכה. בחדר הניתוח צריך פוקוס, לא אמורים לדבר בכלל. כל הסיפורים על מוזיקה ועל שיחות אישיות מעל המנותח, זה קורה רק בסדרות כמו 'האנטומיה של גריי'".
לונץ נישאה וילדה שלושה ילדים. בעבודתה התמקדה בכירורגיה של האוזן ובסיס הגולגולת. לאחר שירידת השמיעה שלה החמירה, עוד בטרם נהפכה לחירשת מוחלטת, עברה השתלת שבלול. "במשך השנים הטכנולוגיה השתכללה", היא אומרת, "לכן כדאי מאוד לבצע את ההשתלה מוקדם ככל האפשר, בעיקר לילדים, כדי למנוע החרפה וסבל מיותר".
מתחרשים מבושה
============
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כ־12% מבני 20 ומעלה מתקשים בשמיעה במידה כלשהי, ושיעורם עולה עם הגיל: 4% מבני 20–44; 14% מבני 64-45; 27% מבני 65–74; וכמחצית מבני 75 ומעלה. "הבעיה היא שרבים מהאנשים האלה אינם מאובחנים ומטופלים", אומרת פרופ' לונץ. "מפאת חוסר מודעות, מבוכה ובושה, ילדים ומבוגרים החשים שוני ברמה ובטיב השמיעה שלהם אינם ניגשים לאבחון ולבדיקות, ובסופו של דבר אינם מטופלים כראוי, והשמיעה שלהם מידרדרת. כשהם כבר מגיעים לאבחון, המצב חמור יותר מכפי שהיה, והדבר פוגע בהתפתחות האישית והמקצועית שלהם.
"יש לי מטופל שאמר לי: 'את רוצה שאשתמש במכשיר שמיעה. הבעיה היא שאז אמנם אהיה פחות נכה, אבל איראה יותר נכה'". עניתי לו, 'נכון. אתה תיראה יותר נכה, אבל מי שזה מפריע לו לא צריך לעניין אותך'. אין כל סיבה ליחס שלילי ללקויי שמיעה. להפך, אנשים שומעים צריכים להיות סבלניים ולהקפיד שבני שיחם ישמעו את הנאמר, וזה לא תמיד קורה. אנשים חירשים ולקויי שמיעה יכולים להשתלב בחברה כמו אנשים רגילים. זה תלוי גם במודעות של הסביבה".
מהו שתל שבלול?
=============
זו השתלת אביזר אלקטרוני שמדמה את תהליך עיבוד האות השמיעתי למערכת שמיעה תקינה, ומעביר למוח אותות חשמליים שהם תרגום של דיבור שהמוח מפרש כצלילים. לשתל יש חלק פנימי המושתל בניתוח ואביזר חיצוני שבו מיקרופון הקולט את הדיבור, מעבד דיבור שהופך את המידע הקולי למידע חשמלי, ומשדר שמעביר את המידע החשמלי לחלק הפנימי שהוכנס בניתוח. לאחר הניתוח דרושה תקופת הסתגלות שבה המוח לומד לשמוע את הצלילים ולעבד אותם בעזרת המכשיר.
