אייקון מאויר בשבוע: דנה ברגר תמיד תישאר הגרסה הישראלית לנערת רוק

דנה ברגר

סליחה, במי מדובר? דנה ברגר, זמרת, פזמונאית וקצת שחקנית, חוגגת 50. למשך תקופה לא קצרה היא נתפשה בעיניי ככוכבת הכי קוּלית בסצנת המוזיקה המקומית, עם הקול הנכון, המראה הנכון והשירים הנכונים. הרבה לפני ההופעה המצערת שלה ב"הישרדות", היתה לה קריירה שמיקמה אותה בהיכל התהילה של הרוק הישראלי, בטח בזה של הרוק הנשי הישראלי.

גם כשהיא שרה לבד, גם בשיתופי פעולה זוגיים וגם כשהיא יוצרת טביעת אצבע (וקול ובלונד) בהתאגדויות המוזיקליות הכי מגניבות שהיו כאן – כמו להקת בלאגן והפרויקט רב המשתתפים מטרופולין – יש משהו בקול, בגישה או באווירה שהיא מביאה איתה, שתמיד גורם לנו להאמין ברוקנרול.

מה שבאמת שתל אותה בערוגת גיבורי התרבות הישראלים לדורותיהם היא, כמובן, ההשתתפות בסדרת הנוער המיתולוגית "עניין של זמן", שאחראית למושאי התשוקה המקומיים של תחילת שנות ה-90, כמו אביב גפן ואיילת זורר. אחר כך היא גם הספיקה להיות האמא של "האי", ששימשה כמקבילה של שנות האלפיים לסדרה ההיא, לפחות בכל מה שקשור לפס ייצור של כוכבים נחשקים (עוז זהבי, יון תומרקין, ליאת בלו).

יש משהו בקול, בגישה או באווירה שהיא מביאה איתה, שתמיד גורם לנו להאמין ברוקנרול(צילום: אוהד רומנו)

למה אייקון? דנה ברגר היתה בכל המקומות הנכונים, ברגע הקצר הזה שהיתה לנו פה סצנת רוק. היה לה את המראה המתאים והקול הקולע, והיא הסתובבה עם כל אלה שרצינו להיות הם. היא היתה שם, באותן תחנות דרך משמעותיות בדיסקוגרפיה של הישראליות שנוצרה אחרי "אנו באנו ארצה" והמלחמות הצודקות: בפינגווין, ברוקסן, באופרת הרוק "סאמארה", בצוותא ובפסטיבלי המוזיקה של רוק בים האדום.

היא לא היתה רק "חמימות חולפת", היא קול ששזור בהיסטוריה של הרוק הישראלי ושל דור הסלבס שלא נולדו בין עמודי האינסטגרם והטיק טוק. ברגר היא קלישאת נערת הרוק בגרסת הכחול-לבן שלה – יוצאת עם הסולן, מתחתנת עם המתופף, עושה מוזיקה ובלגנים.

בישראל כמו בישראל, זה לרוב לא נגמר לשמחתנו בגיל 27. לטוב ולרע, יש לנו את השיטות המרוככות שלנו להתבגר ולהתברגן. אבל בשדה הקטנטן הזה שבו גדלות בארץ נערות רוק, דנה ברגר היא הכלנית הכי שווה.

מה שבאמת שתל אותה בערוגת גיבורי התרבות הישראלים לדורותיהם היא, כמובן, ההשתתפות בסדרת הנוער המיתולוגית "עניין של זמן", שאחראית למושאי התשוקה המקומיים של תחילת שנות ה-90(צילום: בן לם)

"עד הקצה", האלבום השלישי שלה משנת 2000, הוא עד היום אחד האהובים עליי במוזיקה הישראלית. המראה שלה, עם הגיטרה ביד והשיער הבלונדיני שנראה לא-מפה והאף השבור והאייליינר השחור, הוא מבחינתי ספר הכללים הלא כתוב של איך רוקרית אמורה להיראות.

הזוגיות שלה עם ירמי קפלן היתה השראה לשיר "נפלת חזק" שכתב חמי רודנר. נכון, המילים שלו אולי לא ממש נחשבות למחמאה, אבל להיות השראה לשיר – איך שלא מסתכלים על זה (ותשאלו את "אנג'י" או את "מאיה") – זה קלף מנצח בדרך לאייקוניות.

למה לא? במילים פשוטות, "הישרדות" 2015. את רוב זמן המסך שלה בהבל הבלים ההוא היא מילאה בחיוכים נוגים, ניסיונות לא להיקלע למצבים מביכים-ממש (שהצליחו חלקית) וטיפוח יריבות עם רון שובל. שלא לדבר על שיר הנושא עם המילים "זה לחיות או למות", שהיא חיברה וכמעט הרס לי את הזיכרונות הטובים ממשנתה המוזיקלית.

ובכל זאת: אין כמעט נסיכות רוקנרול כחול-לבן. דנה ברגר לקחה על כתפיה את התפקיד כפוי הטובה הזה (שלרוב גם מתבגר בחוסר חן) ועושה אותו מצוין במשך שנים לא מעטות, עם שירים חסונים ופגיעים גם יחד, קול שנוגע והבנה סגנונית ואופנתית ששומרת עליה מכל הטעויות שרוקריות מתבגרות נוהגות לעשות.

שומרת על רוח נעורים(צילום: רפי דלויה, אמיר מאירי, תומריקו, דנה קופל)

מה זה אייקון אחד בשבוע?

עולם הזוהר זוכה ממני בדרך כלל להתייחסות ביקורתית וחשדנית (וגם אני רואה בעצמי לפעמים את המבוגר הממורמר), אך אני חייב להודות שיש בו צדדים שמרגשים אותי בכל פעם מחדש. היוזמה "אייקון אחד בשבוע" משלבת שלוש אהבות גדולות שלי – איור, אופנה וסקרנות, או אפילו אובססיביות, לחייהם של מפורסמים.

בכל שבוע אבחר דמות אחת שמבחינתי ראויה לתואר המחייב "אייקון אופנה", מקומי או בינלאומי, שאותה אאייר ואשתף כאן. אתם מאוד מוזמנים להציע הצעות משלכם לאייקונים לאיור, או להתווכח עם הבחירות שלי.