בימי התיכון התמודדה חנה זיו עם קשיים בלימודים, מה שהשפיע עליה במשך שנים רבות. באותה תקופה היא נמשכה לסיפורים דרמטיים ולעלילות מסעירות, שעליהן הרבתה לקרוא, ושלא פעם טוותה בעצמה בסיוע דמיונה העשיר. גם בבגרותה היא לא ויתרה על הרפתקאות שונות, ובלי חשש צללה גם לתחום של חינוך למיניות. "אני אוספת חוויות חדשות, ראשוניות, לא טריוויאליות", אומרת זיו, "משאירה את החששות ואת הפחדים בצד ומתמסרת לחוויה שחושפת בפניי עולמות עשירים שהם מעבר לחיי היום-יום. זוהי דרכי לחיות את החיים בעוצמה, ובמלואם".
מי את?
"חנה, בת 74, נשואה לפנחס (פיצי), אמא של מיכל (47) ואלונה (44), סבתא לחמישה, גרה בתל אביב".
ומה את עושה?
"אני מאמנת אישית, מנחת קבוצות ומחנכת למיניות בריאה במסגרת אגודת 'דלת פתוחה' לתכנון המשפחה. יש לי תואר ראשון בספרות ובהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית, ואני מוסמכת מכון אדלר ומכון מעגלים בהנחיה של קבוצות, זוגות ובודדים".
שורשים, נופי ילדות – מה את זוכרת?
"נולדתי באוסטריה אחרי השואה. הוריי, שאול ופרומה הפנר ז"ל, ילידי לודז' שבפולין, נישאו לפני המלחמה והיו הורים לילדה שלא שרדה את החיים בגטו. אמי הייתה ניצולת אושוויץ, אבי היה פרטיזן, ואחרי המלחמה הם נפגשו שוב והגיעו למחנה עקורים באוסטריה, שבו נולדתי ב-1946. ב-1948 עלינו לארץ והגענו למעברת פרדס חנה. אחר כך עברנו ליפו וגרנו בדירה אחת עם עוד ארבע משפחות. ב-1950 נולדה אחותי מלי. את תקופה המגורים המשותפים ביפו אני זוכרת ככיף גדול: הילדים היו משחקים יחד בבית ובמגרש המשחקים בשדרות ירושלים, ובכניסה היה הול גדול שבו אכלנו ארוחות משותפות. לימים עברנו לרמת גן, אבל הקשר הקרוב בין כל המשפחות נשמר לאורך השנים.
"החוויות הקשות שעברו הוריי בתקופת השואה לא שברו אותם: הם שפעו חום ואהבה, כלפינו וגם ביניהם. הייתה להם זוגיות נהדרת, עם המון כבוד הדדי, והם עשו הכל כדי לא לתת לחרדות לנהל אותם. מעולם לא רדפו אחריי, לא עם אוכל ולא עם סוודר. אמא, שהייתה עקרת בית, שתקה, כאילו גירשה את השואה ממנה. אבי עבד בבקרים כסבל בסולל בונה, ובערבים למד באולפן ורכש את השפה העברית. לימים הוא עבר לעבוד במשרד האוצר. אני הייתי ילדה עם עולם פנימי עשיר: היה לי דמיון מפותח, והקמתי יחד עם חבריי חבורה סודית שעקבה אחר התרחשויות מעניינות. השגרירות הרוסית שליד ביתנו הייתה מקור לא אכזב לטוויית עלילות דמיוניות ומסעירות על פרשיות ריגול, ואת הכל גם העליתי על הכתב. חלמתי להיות סופרת.
"תקופת התיכון הייתה קשה לי מאוד: שובצתי לכיתה ריאלית, עם תוכנית לימודים עמוסה. היום אני יודעת שסבלתי מהפרעת קשב חמורה, ופשוט לא הצלחתי להתרכז וללמוד. הייתי אמורה להישאר כיתה אחרי שנכשלתי במקצועות רבים, אבל החלטתי שאני לא מפסידה שנה: עברתי לתיכון אקסטרני וסיימתי עם בגרות מלאה – אבל את תחושת הכישלון נשאתי עימי. במשך שנים התביישתי לגלות לבעלי שרצו להשאיר אותי כיתה, וחששתי ממפגשים עם חבריי לכיתה לשעבר, שעלולים היו לחשוף אותי. רק בשלב מאוחר מאוד שיתפתי אותו בסוד שהעיק עליי כל כך, והוא קיבל אותי באהבה".
בצבא שירתה כמרכזנית באגף מבצעים בקריה, "קרוב לכל צמרת המטכ"ל", לדבריה, "ונחשפתי לאירועים ביטחוניים מסעירים וחשאיים. באותה תקופה אני ופנחס (פיצי), שאותו הכרתי בבית הספר, נהפכנו לזוג. בניגוד אליי, הוא היה תלמיד מצטיין, וזה קסם לי. מאז אנחנו יחד. עם סיום הלימודים שלי באוניברסיטה התחלתי ללמד בתיכון, אבל עד מהרה הבנתי שלא נועדתי להיות מורה.
"ב-1975 נסענו לקליפורניה, כי פיצי עשה דוקטורט ב-UCLA. זה לא היה מובן מאליו, מכיוון שנסענו עם ילדה בת שנתיים, כשאני בהיריון שני. מצבנו הכלכלי שם היה דחוק, גרנו בדירה קטנה, אבל הייתי מאושרת. מצאתי דרכים להעסיק את עצמי, והייתי מרותקת לחיים החדשים ולחברה החדשה. האמריקאים סקרנו אותי, וניצלתי כל הזדמנות כדי להכיר אותם ואת אורח חייהם. השהות שם גרמה לי לבחון לעומק את חיי. גיליתי שאני מעוניינת לחקור ולשדרג את החלק האינטימי של חיינו. לשמחתי, פיצי היה שותף נלהב, וביחד יצאנו לגלות מה נעים לנו ומענג אותנו. עם סיום הדוקטורט שלו פיצי השתלב בעבודה והצליח מאוד. מצבנו הכלכלי היה טוב, חרשנו את ארצות הברית לאורכה ולרוחבה, אבל ידענו שישראל היא הבית, ואחרי שמונה שנים חזרנו.
"אני ניהלתי כאן את מחלקת החינוך של מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, ובהמשך ניהלתי גלריה לאמנות והתנסיתי ביזמות בהייטק. אחרי שהבנות בגרו ונישאו, עברתי תקופה של חיפושי דרך. למדתי הנחיית קבוצות והחלטתי שאני רוצה לעסוק בחינוך למיניות, שבעיניי מהווה חלק בלתי נפרד מהחיים. כיום אני מאמנת ומחנכת למיניות בריאה, משמשת כיועצת זוגית ונותנת הרצאות סביב השאלה, איך ניתן לשמור על תשוקה ואינטימיות בזוגיות אחרי עשרות שנים. אני גם שותפה במיזם 'הגיל החדש' לבני 60 פלוס".
מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לחנה של היום?
"חוויית הכישלון שלי בתיכון השפיעה עליי מאוד וצבעה את חיי במשך שנים ארוכות בצבעים של בושה, הסתרה וחוסר ביטחון. קשרתי את חיי עם פיצי המוכשר, ובמשך שנים חייתי את החיים דרכו ובאמצעותו, לכאורה. בזכות האהבה והתמיכה שלו והבית היציב שבנינו יחד, יכולתי להרשות לעצמי לצאת למסע של חיפוש אחר הקול האישי שלי. אחרי שמצאתי אותו ואספתי כלים מקצועיים, בחרתי לעזור גם לאחרים למצוא את הקול המדויק שלהם, להסיר את המחסום מתחום שפחות מדברים עליו, ושמעורר מבוכה ובושה, ולאפשר לאנשים לחיות חיים מלאים. אני תמיד אומרת שאני רוצה למות בעודי חיה: להמשיך להיות כל הזמן בתנועה ולעשות דברים שממלאים אותי תשוקה".
מסר לאומה?
"יחסי מין לא נועדו רק למטרה של הולדת ילדים, אלא קודם כל להנאה, שמגיעה לכולנו, ושחבל לוותר עליה. גם אם אנחנו לא חווים עונג, זה לא חייב להישאר ככה. יש לנו את הזכות המלאה, ואולי אפילו החובה, לעשות כל שביכולתנו כדי לצבוע את החיים שלנו בתשוקה ובשמחה, ולנסות ככל האפשר לעשות אותם מרתקים ושלמים".
גם הילדה הזו סבלה מהפרעת קשב. מה עבר עליה מאז? הקליקו על התמונה:
