אורית בראון-אגמי היא אשת תקשורת, שבמשך יותר מ-30 שנה כתבה בעיתונות, הפיקה תוכניות טלוויזיה ורדיו, פגשה ראשי ממשלות, שרים ונשיאים – אבל החוויה ששינתה את חייה התרחשה לפני שנתיים, הרחק ממוקדי הכוח: זה קרה בכפר קטן בפיליפינים, מול כמה עשרות ילדים נלהבים וצמאי ידע שהביטו בעיניים נוצצות באישה הזרה שעמדה מולם.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
"קמתי בבוקר", היא מספרת, "וכל ילדי הכפר חיכו שאלמד אותם אנגלית, אבל הדבר היותר חשוב שעשיתי איתם בסוף, היה ללמד אותם לשאוף גבוה, לחלום. נכון, יש שם מחסור גדול בציוד, אבל מה שהכי חסר להם זה אמביציה. דיברתי איתם על החיים, וכששאלתי מהם החלומות שלהם, היה להם קשה לדמיין שהם עושים משהו שונה מעבודות הכפיים של הוריהם. בעקבות השיחה איתי הם דיברו קצת אחרת".
כעבור שנה היא נסעה להודו ולימדה ילדים גם שם, וכשחזרה לארץ, הבינה שזה הייעוד שלה, והחלה ללמד בבית ספר ביפו, במסגרת עמותת "חינוך לפסגות". אז נכון שיפו רחוקה מהכפרים הקטנים במזרח, אבל מתברר שיש דמיון בין ילדים ישראלים באזורים מסוימים לילדי העולם השלישי, גם אם בארץ לומדים עם כל הציוד. "גם ביפו הילדים לא מעיזים לשאוף גבוה", אומרת בראון-אגמי. "אז ברור שהמצב באיים ובכפרים במזרח הרחוק הרבה יותר קשה, כי שם אין מחשבים, אין אינטרנט, וכולם משתמשים בשני ספרים מהוהים – אבל גם ביפו, כשרוב ההורים הם אנשי כפיים, החלומות מוגבלים. ואם פתאום באה עיתונאית ומלמדת אותם עיתונות, היא מביאה את העולם הגדול לכיתה".
בראון-אגמי חלמה להקים עמותת "מורים ללא גבולות", שילמדו ילדים בפריפריה בכל העולם, אבל בינתיים הגיעה הקורונה ושמה בצד את התכנונים האלה. בינתיים היא הגשימה חלום אחר והוציאה ספר ילדים על איכות הסביבה – "העולם, האדם וקורונה גם". הספר כבר תורגם לאנגלית וליפנית, ומתוכנן תרגום גם לערבית.
שבע בבוקר, דופקים בדלת
בראון-אגמי (60) הגיעה לפיליפינים בעקבות בנה, שטייל שם והציע לה להצטרף אליו לשבוע. היא נענתה להצעה וארזה, בין השאר, לוח מחיק וטושים, כי חשבה שאם היא כבר שם, תתנסה לא רק בטרקים אלא גם תלמד ילדים אנגלית. כשהגיעה לפיליפינים, בנה חלה, ונבצר ממנו להמשיך לטייל. בראון-אגמי עמדה בפני שתי אופציות: לחזור איתו לארץ או לטייל, לבדה, בגיל 58, בארץ לא מוכרת. "תמיד הייתי הילדה הטובה", היא אומרת. "לא עשיתי אף פעם את הטיול של אחרי צבא, וגם לא הייתי במזרח הרחוק, אז הפעם לא רציתי לוותר על ההזדמנות. שלחתי את הבן שלי לארץ וטסתי לאיים. לא ידעתי שזו תקופה עמוסה בתיירים, וכשהגעתי לסבו, שהוא אי תיירותי גדול, התברר שאין שום מקום פנוי בשבילי".
אחרי לא מעט טלפונים נמצא לה מקום באי קטן סמוך – קבילאו שמו. כשהיא נרשמה ללינה בבית הארחה מקומי, סיפרה כבדרך אגב לפקידת הקבלה שהיא רוצה ללמד אנגלית – והלכה לישון. "בשבע בבוקר אני שומעת שדופקים לי בדלת. ילדי האי שמעו שאני באה ללמד, ובאו ללמוד. הם הסתכלו עליי כמו על מלאך משמיים. דיברתי איתם על מגוון נושאים, החל מהחשיבות של צחצוח שיניים, הבדלים בין אנשים ועוד. זאת הייתה חוויה מכוננת".
שנה לאחר אותה נסיעה שוב נפלה בחלקה הזדמנות להגיע למזרח הרחוק: עובד זר הודי, שאותו לימדה בארץ, הזמין אותה לחתונתו בעיר ניזמבאד כאורחת כבוד.
כך נראה טקס טבילת רגליה של הכלה לפני החתונה:
"הזמנתי חדר במלון הכי טוב בעיר, וגם בו בקושי היה חשמל, ולא היה נייר טואלט", מספרת בראון-אגמי. "אחרי החתונה לקחו אותי לבית ספר מאוד עני, שבו כולם, כולל המורים, היו יחפים. בכיתה היו 100 ילדים שקיבלו אותי בשירה. נתתי להם שיעורי אנגלית ודיברתי על העתיד. הסברתי שבית הספר שלהם מכשיר אותם לעבודות כפיים, אבל למעשה, לא כולם חייבים להיות איכרים, מנקים או פועלים: אפשר גם לחלום על דברים אחרים".
אחרי שחזרה לארץ, החלה להתנדב בבית הספר החשמונאים ביפו, אבל כשהגיעה הקורונה, והילדים החלו ללמוד בזום, נוצרו קשיים רבים. "לרובם אין מחשב משלהם, והם חולקים מחשב משפחתי, כך שלפעמים יש מריבות בבית על המחשב, או שהם מתחברים מהטלפון. אני מעבירה להם מסר שאפשר להגיע גבוה מכל מקום ומכל מצב. אחד הילדים, לדוגמה, רצה לראיין את הכדורגלן גדי קינדה, אז השגתי את הטלפון שלו ושלחתי לו סרטון שבו הילד מציג את עצמו. הוא מיד הסכים להתראיין, שוחח איתו ועודד אותו, והיום הילד הזה יודע שהוא יכול לשאוף להיות כדורגלן מפורסם".
כשפרס חיפש מזכירה
את הקריירה שלה בתקשורת החלה בראון-אגמי כמפיקה בתוכנית של אלכס אנסקי בגלי צה"ל, "שבע אפס שבע", כשהייתה סטודנטית לפסיכולוגיה ולתיאטרון באוניברסיטה העברית. התוכנית הייתה מאוד פופולרית, והמפיקה הצעירה פגשה באולפן בכירים רבים. כששמעה ששמעון פרס מחפש מזכירה, הלכה לראיון עבודה והתקבלה. "החזקתי מעמד בדיוק שבועיים", היא מחייכת. "הייתי מזכירה נוראית. היומן שלו התמלא בקריקטורות, והשולחן היה מבולגן, אז אחרי שבועיים עברתי לעבוד כעוזרת אישית של אורי סביר, שבעצמו היה בלגניסט גדול, כך שהסתדרנו מצוין".
ב-1987 החלה לעבוד בסוכנות הידיעות Visnews. בהמשך כתבה וערכה במקומונים שונים, ערכה תוכנית בטלוויזיה בכבלים, שימשה כדוברת של מרכז פרס לשלום, הייתה כתבת כלכלית ב"הארץ", הקימה עם ורד ליבנה את עמותת אג'נדה, שביקשה לקדם סיקור של נושאים חברתיים בתקשורת, ולמדה קואוצ'ינג. תפקידה האחרון בעיתונות היה כתבת בריאות ב"מעריב"; אחריו היא הרגישה שמיצתה את התחום ופרשה לטובת מטרות אחרות. המטרה הראשונה שהציבה לעצמה – הקמת עמותה בינלאומית של מורים – עדיין לא הושגה, אבל היא לא מתייאשת. "יש בעולם המון ילדים שחסרה להם השכלה", אומרת בראון-אגמי, "ואם הם יקבלו אותה, גם הם יוכלו להיות רופאים, מדענים או מהנדסים. כרגע זה עדיין בגדר חלום, ודרושים משאבים".
כשמישהו מאמין בך
לבראון-אגמי שלושה בנים: אורן (33), איש הייטק; יואב (30), שעובד בתנועה לאיכות השלטון; ואיתי (25), שסיים לימודי עיצוב בשנקר. לפני שמונה שנים התגרשה מבעלה דני, מהנדס בתעשייה האווירית, עזבה את רעננה, שם גדלו הילדים, ועברה לתל אביב. "עם כל הקריירה שהייתה לי, באיזשהו מקום נשארתי אשתו-של, והיום אני פורחת לבדי. אני אדם מאוד עירוני, ובתל אביב אני לא מרגישה לבד לרגע. בית הקפה שמתחת לבית שלי הוא ממש מועדון קהילתי. אם אישה יושבת לבד בבית קפה ברעננה, כולם מסתכלים, אבל פה זה מקובל. בהתחלה גרתי בפלורנטין ובכרם בתימנים, ועכשיו התברגנתי ועברתי למרכז העיר".
לדבריה, זו הפעם הראשונה שהיא מתראיינת ומספרת על עצמה. "אני עיתונאית שאף פעם לא התראיינה", היא אומרת. "אני קצת מתביישת, וזה מרגיש מוזר להיות במרכז תשומת הלב אחרי כל השנים שבהן תמיד הייתי מאחורי הקלעים, אבל עוד לא מאוחר לכלום. תמיד הייתה לי המון חוצפה ששירתה אותי היטב במהלך הקריירה שלי. אני מאמינה שחלק גדול מהביטחון שלי נובע מהחינוך שקיבלתי מאבי, אברהם צבי בראון ז"ל, שהגיע לארץ כניצול שואה חסר כל, נעשה פרופסור לפילוסופיה וכתב הרבה ספרים. הוא קרא כל כתבה שכתבתי והאמין בי באהבה גדולה, וכשמישהו מאמין בך, זה כוח. זה גם מה שאני משדרת לילדים שאני מלמדת: אני מאמינה שהם יכולים להגיע לדברים גדולים".
מה גרם לאשתו של כוכב הטלוויזיה לנסוע להודו לבדה? הקליקו על התמונה:
