אחרי שחוותה בילדותה אלימות ופגיעה מינית, תמר גרוסקופ מטפלת בנפגעות אחרות כרפלקסולוגית וכמלווה הוליסטית ומנסה לעזור להן להחזיר לעצמן את המיניות ואת איכות חייהן. היא עצמה נאנסה פעמים רבות בילדותה, וידוע לה היטב עד כמה קשה לקורבנות לנהל אחר כך חיים מיניים מלאים ומספקים. "אחרי הפגיעה המינית יש נטייה להתנתק מהגוף", מסבירה גרוסקופ, "וכשהאישה מנותקת, היא לא מחוברת למיניות שלה. אם זה קרה למישהי בגיל שבע, כמו לי, היא תקועה במיניות של ילדה בת שבע, ואין לה צרכים של אישה. כתוצאה מכך, רבות מהנשים הללו לא מסוגלות לייצר קשר מיני. המטרה שלי היא להחזיר לנשים האלה את החיבור לגוף ואת התשוקה המינית".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
בארבע השנים האחרונות גרוסקופ מטפלת בנשים עם מגוון בעיות; רבות מהן מגיעות עם כאבים לא מוסברים, כשהן כלל לא מודעות לכך שנפגעו מינית בעבר. הזיכרונות וההכרה עולים במהלך הטיפול. "אנחנו מדברות, לפעמים אני מספרת על העבר שלי, ואצל חלק מהמטופלות עולה פתאום סיפור של פגיעה מינית", מתארת גרוסקופ. "פתאום יוצא בכי, והן עצמן מופתעות. חלקן היו בהכחשה, בהתנתקות או שהן פשוט לא זכרו".
גרוסקופ (60) עצמה מדברת על הסיפור שלה בפתיחות. היא לא מתביישת, לא מתכחשת, אבל מסרבת לחשוף את זהותו של האיש שפגע בה: היא רק מסכימה לספר שמדובר בקרוב משפחה שכבר הלך לעולמו. הסיבה שהיא נמנעת מלחשוף את זהותו, איננה רצון לשמור על כבודו, אלא לשמור על כבודם של שאר בני משפחתה, ובעיקר של שני ילדיה (בת 28, מהנדסת, ובן 26, סטודנט להנדסה). "הם עלולים להיפגע רק משום שלאמא שלהם יש רצון לצאת עם זה החוצה, ואני רוצה לחסוך את זה מהם", היא אומרת. "כל השנים עשיתי הכל כדי שהאימהות שלי לא תושפע מהמקום שבו הייתי. את כל הכסף שהיה לי, השקעתי בטיפולים רגשיים. מעולם לא הרמתי על הילדים שלי קול או יד, ולא התנהלתי כתוצאה מהחוויות שעברתי. אני מאוד גאה בהם ובאימהות שלי".
הכירו אותה:
כחולה בכל הגוף
היא נולדה בירושלים, ילדה שלישית במשפחה דלת אמצעים של עשרה ילדים, ובגיל שלוש נשלחה לגור במנזר צרפתי בעיר. "טיפלו בי שם יפה, רחצו אותי והלבישו אותי בשמלה יפה, אבל אני זוכרת גם הרבה בדידות. הרגשתי נטישה וחוסר שייכות. ידעתי שאני יהודייה, והייתי צועקת שאני לא רוצה את הברית החדשה".
כשהייתה בת שש, השתפר המצב הכלכלי של משפחתה, והיא חזרה הביתה. בשלב זה החלו שש שנים של התעללות ופגיעה בה. "האיש הזה היה לוקח אותי לכל מיני מקומות, קונה לי ממתקים ובגדים ופוגע בי", היא מספרת. "אני הייתי עוצרת את הנשימה במצבים האלה, עושה את עצמי מתה ומתנתקת מהגוף שלי. הייתי כל כך מנותקת מעצמי, שהקמתי ממש מחיצה, ואני לא זוכרת פרטים, רק שזה קרה עשרות פעמים. כשגדלתי קצת, הוא התחיל גם להרביץ לי. זה הגיע לרמות שהייתי כחולה בכל הגוף. סיפרתי לאמא שלי, אבל היא פחדה ממנו, ולא היה לי למי לפנות. יום אחד אמא שלי הסכימה שאפנה לדודה שלי שהבינה עניין, והוחלט להרחיק אותו ממני".
כשהייתה בת 12, הצטרפה לקיבוץ סאסא שבצפון עם קבוצת ילדי חוץ, שלכל אחד מהם היה סיפור קשה משלו. את השנים שם היא זוכרת לטובה, ועד היום יש לה קשר עם משפחתה המאמצת. "הייתה לי משפחה נהדרת, הסתדרתי טוב והשלמתי את כל הדברים שלא הייתי חשופה להם בבית, כמו בריכה, טיולים, ריקודים – והכי חשוב, לימודים. בבית החסרתי המון ימי לימוד כי האיש ההוא היה לוקח אותי לימים שלמים, וכשהגעתי לקיבוץ, בקושי ידעתי לקרוא ולכתוב. מאז יש לי רעב גדול ללימודים, ואני כל הזמן לומדת. אני חייבת להוכיח לעצמי שאני חכמה, שאני יכולה".
אחרי התיכון שירתה בצבא כמורה חיילת, ואחרי השחרור למדה חינוך במכללת דוד ילין בירושלים והחלה לעבוד כגננת.
איך השפיעו האירועים שעברת בילדותך על היחסים שלך עם גברים?
"עד גיל 18 לא הייתי בקשר עם בנים. הייתי יחסית שמנה, ואם מישהו היה מתקרב אליי יותר מדי, הייתי מרחיקה אותו ממני, לפעמים אפילו עם סטירה. אחרי גיל 18 היו לי חברים שכולם היו רזים, לא מאיימים או גבריים מדי. תמיד ריציתי והענקתי. עם החבר האחרון לפני בעלי הייתי חמש שנים, עד שבעזרת טיפול פסיכולוגי הבנתי שזה קשר נוראי שמבוסס על שנאה עצמית: אני נותנת הכל ולא מקבלת כלום. באותו רגע עזבתי אותו. בנוסף, לא הייתי מחוברת לנושא המין. הייתה לי רתיעה ממגע. מי שנפגעת מינית, כל מערכת השרירים שלה מכווצת, אז כשהיו נוגעים בי, הייתי קופצת מכאבים, כי הכל היה חסום וכואב. גם עם בעלי לקח זמן עד שהשתחררתי. הוא היה מאוד סבלני ומבין. עברתי הרבה טיפולים. לא רציתי לוותר על מין, ועם השנים למדתי להקשיב לגוף שלי, לחכות ולראות מתי זה בא. בסוף זה חזר אליי. לא שהיום אני אדם מיני במיוחד, אבל ביחס למה שהייתי קודם, אני מרוצה. נעשיתי אישה יותר גמישה וקלילה, ועד היום אני מקבלת עיסוי פעם בשבוע".
למה לא התמקדת בטיפול סקסולוגי?
"פעם אחת הלכתי לסקסולוגית, אבל לא התחברתי אליה. ניסיתי המון טיפולים ושיטות, אבל צריך להבין שמיניות אינה בהכרח חרמנות. מתחת לנושא המיני יושבים מיליון דברים – אובדן, חוסר ביטחון, כאב, אשמה, צער. כשהלכתי לטיפול מיני, הדבר האחרון שדיברתי עליו היה מין. הריגוש המיני קורה כשמרגישים אהבה, ובשביל זה צריך לפתוח את הלב".
לחבר אותך לעצמך
ב-2007, אחרי 28 שנים שבהן עבדה כגננת ובמקביל עברה מגוון טיפולים, הכשרות, סדנאות וקורסים, פתחה גרוסקופ בירושלים קליניקה בשם "קסם התמר". "המטרה שלי היא לעזור לנשים שעברו את הטראומה הזאת, אבל לא ממקום של קורבן. צריך להחזיר נשימה, להסכים להרגיש, להתחבר מחדש לגוף. יש לי ארגז כלים מלא, וטיפול אחד לא דומה לשני. הרבה זיכרונות מיניים יושבים בבטן, וגיליתי שלפעמים מספיק לי לגעת בבטן של המטופלת: משם עולה הזיכרון המיני, ועיסוי נכון יכול לחבר אותך לעצמך".
למה לקח לך כל כך הרבה שנים לעשות את השינוי המקצועי?
"כל השנים למדתי - רפלקסולוגיה, קואוצ'ינג, הילינג, מגוון שיטות עיסוי – אבל רק כשהצלחתי להחזיר לעצמי את העוררות, וכשהרגשתי שיש לי מה לתת, החלטתי שזה הייעוד שלי – לטפל בנשים אחרות".
לפני מספר חודשים נפרדה מבעלה, איש מחשבים, ועברה מירושלים לבת ים, שם פתחה קליניקה נוספת. היא אישה שמרבה לצחוק, לא נותנת לעצמה לשקוע בכעס או ברחמים עצמיים; היא גם לא מאפשרת לקשיים להפריע לה – גם לא לקורונה, שצמצמה מאוד את הפעילות בקליניקות שלה. "אני לא נותנת לפחד לנהל אותי", אומרת גרוסקופ. "אני מעיזה, בונה את החיים שלי, שמה את עצמי במקום הראשון. אני גם רוצה זוגיות חדשה ונכונה, אבל קודם אהיה עם עצמי ואוהב את עצמי, ואז גם היא תגיע. אחרי 60 שנה שבמהלכן עברתי מגיהינום לגן עדן, אני יודעת שהכל אפשרי".
כלת פרס אקו"ם מספרת לראשונה: "בילדותי עברתי תקיפה מינית". הקליקו על התמונה:
