אודליה ורבר (68), סורגת אמנותית ובעלת העסק "קקטוסליה", גרושה ואם לשלושה, בזוגיות, מתגוררת ברעננה:
"נולדתי בתל־אביב. כשהייתי בת שנתיים הוריי התגרשו, אמא שלי לקחה את אחותי ואבא שלי לקח אותי. כשהייתי בת תשע אבי התחתן עם אישה צעירה, שקיבלה אותי כעסקת חבילה. נולדו להם שלושה ילדים והייתה הפרדה בינינו בבית.
כשהייתי בת 12, באה אליי חברה ושיחקנו תופסת. תוך כדי משחק וריצה בין החדרים, אחת מאיתנו סגרה דלת הזזה מזכוכית שהייתה שם והיא נשברה. היה רעש נורא ולא ראיתי כלום. הייתי מלאה בדם ושתי העיניים שלי היו סגורות, אבל נשארתי בפוקוס. קראתי לאבא שלי, והוא מיד הבין שקרה לי משהו בעין שמאל. כשהגענו לבית החולים, אמרו לנו שהעין אבודה וצריך להוציא אותה לגמרי. אבא לא הסכים, אז רק תפרו אותה. נשארה עין חצי־פתוחה, אבל איבדתי את הראייה בה.
הייתי חודש בבית החולים ומומחים שאבא הביא לא מצאו פתרון. רק אחרי חצי שנה חזרתי לבית הספר, עם תחבושת על העין. ראיתי רק שני ממדים בעין הרואה, הכל נראה לי שטוח, לא ראיתי למרחקים. הושיבו אותי בשורה הראשונה בכיתה, ראיתי את הלוח וזה הספיק. בהליכה לבית הספר כל הזמן נתקלתי בדברים, נתקלתי בקירות והייתי מלאה חּבורות. אף אחד לא עזר לי בזה. הייתי צריכה להתמודד לבד.
בבית, הפסקתי להיות הילדה היפה והפכתי לילדה פגומה. אבא אמר שאף אחד לא ירצה להתחתן איתי. בכל פעם שהוא אמר את זה, עניתי: 'מספיקה עין אחת בשביל לראות', אבל האמת שרק בסביבות גיל 18 התחלתי לפתח ראייה תלת־ממדית בעין הרואה.
לקראת סיום התיכון, כל החברים שלי כבר קיבלו תאריכי גיוס. כשסוף־סוף קיבלתי זימון ללשכת הגיוס, נתנו לי שם ביד פטור משירות צבאי. סירבתי לקבל אותו, אז שלחו לי אותו בדואר רשום. הייתי במצב נורא. בזמנו לא היה דבר כזה לא להתגייס, ואני, שאבא שלי קיבל את חמשת האותות במלחמות ישראל, לא אתגייס? החלטתי לכתוב מכתב למשה דיין, שהיה אז שר הביטחון. כתבתי לו שאני רוצה להתגייס לצבא, שאין שום סיבה הגיונית שלא אתגייס, ואם הוא יכול להיות שר הביטחון עם עין אחת, אז אני יכולה להתגייס לצבא עם עין אחת.
אחרי כמה חודשים הגיע בדואר צו גיוס. הייתי ברקיע השביעי. אני משוכנעת במאה אחוז שדיין קיבל את המכתב שלי, אחרת לא היו מגייסים אותי. אין שום סיבה אחרת לזה שפתאום הגיע צו גיוס. משה דיין היווה עבורי מודל בהתמודדות שלי. חשבתי לעצמי שאם הוא הגיע לאן שהגיע בזכות כוח הרצון, גם אני יכולה להשיג את המטרות שלי. אם הייתי יכולה לדבר איתו היום, הייתי אומרת לו תודה על שאפשר לי לתרום את חלקי למדינה ולהיות חלק מהֶחברה.
התגייסתי בתאריך המיועד והייתי מאושרת. בטירונות הצלחתי לעשות הכל כמו כולם – ובמטווחים היה לי קל יותר, כי לא הייתי צריכה לעצום עין אחת כמו כולן. שירתי כפקידה בפיקוד המרכז. אף פעם לא ביקשתי הנחות, תמיד רציתי להיות כמו כולם.
כשהייתי בת 20 התקנתי עדשה מלאכותית בעין שנפגעה. כיום אין לי שום מגבלות בתפקוד היומיומי. אני נוהגת, מבשלת, תופרת וסורגת. הדבר היחיד הוא שלפעמים אני מתנגשת בדברים שנמצאים בצד שמאל, שהם לא בשדה הראייה שלי.
אחרי שהתגרשתי הייתי חייבת לצאת לעבוד ולא היה לי מקצוע, אז הפכתי למנהלת משרד. הלכתי ללמוד מנהל מערכות בריאות ובגיל 50 הוצאתי תואר ראשון. בגיל 62 יצאתי לפנסיה ולא היה לי מושג מה אעשה.
אחרי שאמי נפטרה, כשפינינו את הבית שלה, לקחתי אדנית עם קקטוסים שהיו תחביב משותף של שתינו. אחרי כמה חודשים אצלי, הם נבלו. נגרם לי צער עמוק, בגלל שזה היה זיכרון חי מאמא. כשסיפרתי לבתי היא אמרה: 'אז תסרגי קקטוס!' ציירתי קקטוס לפי תמונה, התחלתי לסרוג, המצאתי פטנטים כדי להתגבר על מגבלת הראייה ואחרי חצי שנה היה לי מוצר מוגמר. לפני ארבע שנים וחצי התחלתי למכור אותם בירידים ובאינטרנט ואני נהנית מהאתגרים ומהמחמאות.
שורה תחתונה: מאז שאיבדתי עין לא נתתי לשום דבר לעמוד בדרכי, והצלחתי להפוך תחביב לעסק מצליח".
