כשנולד אליה, הבן של חני אברמוב, השאלה הקבועה של אנשים סביבה הייתה אם תרצה שגם הוא יהיה לוחם בצה"ל, כמוה. אברמוב הייתה מחייכת ולא עונה. למה לה להסתבך בתשובות שגם היא עצמה לא סגורה עליהן. אבל עכשיו, כשהוא כבר בן חמש, משתכשך בבריכת הפלסטיק בחצר וקופץ למים, יש לה תשובה. "בטח שעולות לי מחשבות מה יהיה איתו, אני יודעת שלא יהיה שלום, ושהילדים שלנו יצטרכו ללכת לצבא".
עצוב לומר זאת, אבל את כנראה צודקת.
"ואני אהיה כנה איתך, אני לא רוצה שהוא יהיה לוחם, למרות שזה בונה את האישיות וזה מחשל. אבל אם הוא ירצה, לא אוכל לומר לו 'לא' ולבקש ממנו לוותר על החלום שלו".
זו שעת צהריים בדירת הגן של חני אברמוב (39), שחזרה לפני שנה וחצי להתגורר בעיר ילדותה אור־עקיבא. לשתינו זו סגירת מעגל מרגשת: ראיינתי אותה לפני 15 שנה, ומאז לא נפגשנו.
בקיץ 2001 הייתה חני (חנה) אברמוב סמלת שנייה במג"ב, אחת מארבעה ילדים של מהנדס קונסטרוקציה בחברת החשמל ועקרת בית מנתניה, החיילת הכי מפורסמת בצה"ל. היא הייתה אחת הלוחמות הקרביות הראשונות של מג"ב, ופציעתה בפעילות מבצעית (שבועיים לאחר שהונחו כנפי טיס על מדיה של טייסת הקרב הראשונה של צה"ל, רוני צוקרמן) הובילה לדיון ציבורי בשאלה אם החברה הישראלית תוכל לעמוד, מנטלית, בשבי, בפציעה או חלילה במוות של נשים לוחמות.
אברמוב, בגרסתה בת ה־18, לא עסקה בשאלות כאלה. היא נולדה וגדלה באור־עקיבא, רקדה ושרה בלהקה מקומית, ובגיל 17 עברה עם משפחתה לנתניה. היא חלמה לשרת בלהקה צבאית אך זומנה לשירות במג"ב, התקבלה לטירונות הקרבית, אחת מ־67 בנות, והייתה בין 23 החיילות שסיימו בהצלחה את מסלול הלוחמות החדש של היחידה. "הרבה בנות פרשו במהלך הטירונות כי היה קשה", היא נזכרת. "את מתה לברוח וסובלת, אבל בגלל שהתחלתי משהו, היה לי חשוב לסיים אותו, בשביל עצמי. וכך היה".
ידעת מה יכלול התפקיד שלך?
"אנחנו, הלוחמות, לא היינו נכנסות לתוך השטחים, היינו רק על קו התפר. לא פחדתי לשרת שם".
חודש לפני פציעתה, כשהיא שנה וחצי בצה"ל, נבחרה באופן מקרי ומצמרר לייצג את לוחמות צה"ל בכתבה למגזין צרפתי. עיתונאית צרפתייה ליוותה אותה במשך כמה ימים בחייה. "צילמו אותי בשטח, עושה פזצט"א, עומדת עם הנשק, בודקת רכבים של יושבי השטחים, באו אליי הביתה לראות ארוחת שישי ואיך אני רוקדת במועדון עם חברות".
"הכדור יצא לי מהלחי"
ב־30 ביולי 2001 נפצעה קשה בפיגוע ירי. היא יצאה למשמרת בחמש אחר הצהריים, בג'יפ פתוח. במהלך סיור שגרתי, כמה קילומטרים ליד טול־כרם, כמה מחבלים (בהמשך פת"ח לקח על כך אחריות) נסעו אחריהם, ובשלב מסוים נעצרו והחלו לירות בלי הפסקה. "ראיתי את הרכב שלהם, אבל לא ראיתי משהו חריג. לוחית זיהוי צהובה, אוטו ישראלי, הכל רגיל. דיברתי עם הצוות שלי, וכשסובבתי שוב את הראש לעבר הרכב שלהם, ארבעתם כיוונו את הנשק שלהם אליי. הם יצאו מהרכב והתחילו לירות עליי בנשק אוטומטי".
יותר מ־60 כדורים נורו לעברם. שני החיילים שהיו איתה נפצעו קל. אברמוב ספגה את רוב האש, נפגעה ברגלה, בפלג גופה העליון ובפניה - שנזקקו ל־18 ניתוחים במרוצת השנים.
את זוכרת משהו מאותם רגעים?
"אני זוכרת שצעקתי למישהו מהצוות שלי, בחור דרוזי בשם וואחיד, 'יורים עלינו'. בזמן שאני מדברת, הם כבר התחילו לירות, ואני זוכרת את הכדור הראשון פוגע ברגל שלי. זה לא פגע בעצם, אבל הרגשתי שאני נשרפת. תוך מאית שנייה קיבלתי כדור נוסף בתוך הפה. הכדור הסתובב בתוך הפה, ויצא מהלחי. בזמן הזה הוא הרס את כל הפנים שלי. ברגל קיבלתי כדור של קלצ'ניקוב. בפה כדור של אם־16. איבדתי את ההכרה ושכבתי בשלולית דם.
"תוך כדי האירוע וואחיד קיבל כדור בכתף, הנשק נפל לו מהיד, והוא לחץ על הגז כדי לנסוע משם מהר. אני נפלתי על הכביש. את יודעת מה המזל שלי?"
מה?
"שלא לקחו אותי בשבי. אותי לא היה מי שיוציא משם. לי אין את ההורים של גלעד שליט שנלחמו עליו. היו משאירים אותי שם, ואבא שלי בטח היה אומר, 'הלכה הבת'".
איך ניצלתם?
"הרכב שלנו ברח לתוך יישוב יהודי. המפקד שלנו צעק בקשר, יורים עלינו. ואז התחילו לצאת רכבים שלנו, וחיפשו את החוליה שירתה עלינו אבל לא מצאו אותם. כל האירוע קרה לא רחוק מהכניסה לבסיס, והם ראו שאני זרוקה על הכביש. בחור בשם ינאי, שהיה חובש, הנשים אותי בשעה שאני נחנקת מהדם. בהמשך הייתה לנו כתבה משותפת. אני מקווה שהוא לא פוסט־טראומטי היום מהסיטואציה המזעזעת הזו, כי כל הפרצוף שלי היה זרוק על הרצפה, הרבה חלקים של הלסת, שיניים, לשון".
"מפקדים ושרים באו להצטלם איתי"
אברמוב הובהלה לניתוח בן שמונה וחצי שעות בבית החולים בילינסון. צוות רופאים בראשות פרופ' שלמה קלדרון עמד על רגליו במטרה לשקם את הלסת שלה. "כשיצאתי מהניתוח, פרופ' קלדרון יצא לאבא שלי ואמר לו, 'אל תדאג, יש לך ילדה חזקה והיא תקום, אבל עכשיו לכו הביתה כי היא לא תתעורר כמה ימים'. אחרי ארבע שעות כבר התעוררתי".
מה את זוכרת?
"לא הרבה, רק שהיו לי סיוטים בלילות ושכל המפקדים ושרי הממשלה באו להצטלם איתי. נאוה, אשתו לשעבר של אהוד ברק, שהייתה בחוג הידידים של בית החולים, דאגה לי מאוד.
רגע מרגש במיוחד נרשם כאשר מפקד מג"ב אז, יעקב גנות, העניק לה את סיכת הלוחם שלה בבית החולים. "עבדתי קשה בשביל הסיכה הזו", היא צוחקת ומדליקה סיגריה. "זיכרונות כאלה לא הולכים בלי סיגריה. מלפני הפציעה אני זוכרת את המחסומים ליד טול־כרם. את ארוחות הבוקר שלי הייתי נותנת לילדים המסכנים. רדפנו אחרי גנבים, אחרי שב"חים.
"מבית החולים אני זוכרת שראיתי את אבא שלי, אדם חזק שלעולם לא מראה חולשה, עם דמעות. הוא החזיק לי את היד. כתבתי לו על דף, 'אבא אל תדאג, היום אני נופלת, מחר אני אקום'. המשפט הזה צוטט בכותרות של כמה עיתונים. היום אני חושבת לעצמי, איך גם בבית החולים חשבתי על אבא שלי, שלא יכאב לו, ולא על עצמי".
אחרי שבוע בטיפול נמרץ החלה במסע רצוף מכאובים בדרך אל השיקום. בבית החולים היה לה חדר משלה, וכל בקשה שלה נענתה מיידית. "היו סביבי הרבה מבקרים, ושלחו לי הרבה מתנות ואוכל ממסעדות, זו הייתה תקופה שכל העולם דאג לי", היא אומרת. חודשים ארוכים העבירה ללא שיניים בצד אחד של פיה, ואכלה דרך פתח צר מפיה הנעול בברזלים. "היום, ברוך השם, אני פותחת את הפה, תרתי־משמע (צוחקת)".
כשיצאה מבית החולים, 23 ימים אחרי פציעתה, הגיעו מפקדיה לאסוף אותה עם ג'יפ של מג"ב. קצינה ליוותה אותה הביתה. "האנשים האלה נעלמו מחיי בשלב מסוים, אבל אלה החיים, ואני ממש לא כועסת".
חצי שנה לאחר מכן התקשרו מהשב"כ לספר לה שחוליית המחבלים שפגעה בה נתפסה וחוסלה.
"לסגור מעגל במשטרה"
כששבה לביתה כגיבורה, גילתה שנותרה כמעט לבדה במלחמתה בהתקפי החרדה שתקפו אותה ובמלחמה הנוספת - להחזיר לעצמה, ככל שתוכל, את הפנים של חני הקודמת. אף על פי שמשרד הביטחון הצמיד לה פסיכולוג ופסיכיאטר ומנתחים פלסטיים, ולמשך תקופה מסוימת אפילו נהג, בשני המקרים זו הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית. בנוסף, באותה תקופה חלתה אמה ונזקקה לתמיכתה. אבל אברמוב לא עשויה מחומר של מתייאשים.
תהליך השיקום האינטנסיבי נמשך שלוש שנים אחרי הפציעה - שלוש־ארבע פעמים בשבוע בבית החולים, כולל קלינאית תקשורת. עד היום היא מדברת עם צ' שורקת בגלל הפגיעה בלשון, אבל לא אכפת לה.
"בתקופה הכי קשה שלי אמר לי הפסיכיאטר שלי, '28 שנה אני במקצוע, ולא ראיתי מישהי כמוך'. הוא ראה איך אני, למרות הפציעה שלי, מטפלת באמא שלי ובאחים שלי, מחזיקה בית ממש כמו אמא, מנקה, מבשלת, דואגת לאחי הקטן שהתגייס אחריי והיה צריך לנקות ולגהץ לו את המדים. להגיד לך היום שאני לא עייפה? אני כן. אני עד היום מתמודדת".
מדי פעם גויסה לאירועי התרמת כספים בחו"ל, וגם נסעה עם נפגעות פיגועים ועם נכות צה"ל מטעם חב"ד. "אני הייתי הפצועה המפורסמת שיכולה לגייס כספים, ונסעתי לאן שצריך. היו עוד פצועים ופצועות, אבל אף אחת לא נראתה כמוני, אני פצועת פנים. הרבה אנשים זיהו אותי ברחוב, ומי שלא זיהה היה שואל, 'הפנים שלך כל כך יפות, מה קרה?'. הייתי עונה, 'תרשום חני אברמוב בגוגל'. כשהמיליארדר גור שאשא תרם מיליוני דולרים להקמת מבנה חדש בבילינסון, הוא ביקש שאני אהיה זו שאגיש לו את הפרחים".
שלוש שנים אחרי הפציעה החליטה להתגייס למשטרה. היא כתבה מכתב לנשיא המדינה דאז משה קצב, שהתגייס לעזור לה, ושובצה בתפקיד שוטרת תנועה ארצית בכפר־סבא. "רק פעם אחת נתתי דוח אזהרה", היא צוחקת. אחרי כמה חודשים בתפקיד הצילה נער בן 17 שפרכס ועמד לאבד הכרה. היא הייתה בסיור עם קולגה בשעה שהבחינה כי מכוניתו עומדת בשולי הכביש. היא הזיזה את לשונו, פתחה לו נתיב אוויר. בעיתונות כתבו על החיילת ממג"ב שהצילה חיים. "המפקדים שלי נזפו בי שלא הצטלמתי על מדים עם הילד בבית החולים", היא מחייכת, "אני בכלל שכחתי מזה".
למה עזבת את המשטרה?
"התגייסתי כדי לסגור מעגל, היות שאת מדי צה"ל 'קרעו' ממני החיים בנסיבות הידועות. כשראיתי את אמא שלי הולכת ונובלת, התקשיתי להמשיך. מיציתי. כשהגשתי את תעודת השוטר והתפטרתי, המפקד אמר, 'יפה שעה אחת קודם'. צודק. באמת לא התאים לי לרשום דוחות לאזרחים".
"היה לחץ להתמסד"
לאורך השנים היו לה אהבות גדולות ומערכות יחסים משמעותיות. "למרות הפציעה, גברים תמיד רצו אותי. אף אחד לא עמד בקסם שלי. בתחילת השיקום, משרד הביטחון הציב לי נהג שלקח אותי שלוש־ארבע פעמים בשבוע לטיפולים בבית החולים, לפני שהוצאתי רישיון. גבר מקסים. יום אחד שאלתי אותו, 'היית יוצא איתי? אני הטעם שלך?'. אני עד היום לא מאמינה שאני, עם האגו שלי, שאלתי דבר כזה. הוא ענה, 'לא'. טוב, הייתי חרצופה באותה התקופה, אסור לשכוח. אבל ה'לא' הזה כל כך נטמע בלב שלי, שהסתכלתי מעבר לחלון, ואמרתי לעצמי שעוד נראה. אחרי תקופה היינו יחד, במשך שש שנים.
"ב־2013 נסעתי לתאילנד עם חברה, ושם היה אחד שקרא פנים, ואמר לי באנגלית, 'את תכירי גבר גרוש עם שלושה ילדים שיהיה מבוסס כלכלית'. אמרתי לו, 'לך מפה, אתה רוצה להביא לי מישהו עם שלושה ילדים?', אבל זה מה שהיה".
בגיל 32 נישאה לאיש עסקים שהכירה דרך חברים, גרוש ואב לשלושה, כשהיא בחודש שלישי להיריון. מנישואיה אלה נולד בנה אליה. "הוא ידע לחזר אחריי, לפנק אותי ולקנות לי. עשה בשבילי הכל. היה לחץ מהסובבים שאתמסד ואביא ילד. הוא ידע להכיל אותי כי הוא יודע את האמת על חיי, כמה אמי בראש מעייניי וכמה אני עטופה בכאב בגלל מצבה".
ב־2017 התגרשו רשמית, לאחר מכן חזרו להיות יחד, ולפני חודש נפרדו סופית. היום הם בקשר טוב. "היינו יחד שבע שנים, וברור שעדיין נותר רגש", היא מודה. "הייתי מוכנה לחזור אליו אחרי הגירושים בתנאי שיעשה לי עוד ילד, כשאעבור לבית החדש שלי, אבל בסופו של דבר נפרדנו. אחרי החגים אני מתכננת ללכת לבנק הזרע כדי להביא לעולם עוד ילד, ואני מאחלת לעצמי זוגיות בריאה ומכילה".
לא מתחרטת על השירות הצבאי
בשנים האחרונות היא משמשת כאפוטרופוסית של אמה שנמצאת במצב סיעודי. "שבע שנים סעדתי אותה. רופא ממשרד הביטחון התקשר אליי ואמר, 'חנה, אני פורש, צאי לבוסטון, תעברי שם כמה חודשים ניתוחים שיחזירו אותך לעצמך', לא עשיתי את זה. כל הזמן הייתי צריכה לטפל באמא שלי. כשהייתי בת 31 שמתי אותה במקום מתאים, כי הבנתי שאני לא יכולה יותר לבד".
בשנים האחרונות היא לא עובדת. לפני שבע שנים, אחרי מאבק, אושרו לה מאה אחוזי נכות. "אני מתפרנסת יפה ממשרד הביטחון. שנים נלחמתי לקבל את מה שאני רוצה, הכרה בי כמי שלא יכולה להשתקם במאה אחוז. אמרה לי מזכירתו של אחד מראשי ארגון נכי צה"ל, 'את אישה יפה היום ולא ייתנו לך', אמרתי לה, 'אבל אף אחד לא יודע כמה אני מתמודדת עם החיים שלי, אז מה אם יש לי ידיים ורגליים, הנפש חופרת בתוכי בור כל יום'. לאט־לאט אני מקווה להוריד חלק מהשק הכבד שיושב עליי".
איך את מטפלת בעצמך היום?
"התחלתי לאחרונה שיחות עם פסיכולוגית חדשה, כמו שהתחלתי עם פילאטיס. בפגישה שלי איתה לפני יומיים היא בכתה. אנחנו נכנסות לרבדים מאוד עמוקים של החיים, כמה אכזבה יש לי מהמשפחה שלי. הרגשתי שהפקירו אותי. הכל הפך להיות על הכתפיים שלי, טיפולים, לרוץ בין ועדות ולהשיג את מה שצריך ומה שמגיע לי, לא הרגשתי שיש מי שירים אותי. הייתי הולכת לניתוחים לבד. ולפעמים לא רציתי להגיד לאף אחד שאני הולכת לניתוח. פשוט הייתי לוקחת את עצמי, מארגנת לאמא שלי מטפל דרך ביטוח לאומי, והולכת בשקט. לא רציתי להטריח ולבקש שום דבר מאף אחד. זה או שאני מטפלת בה או שכולם קורסים. לא יודעת מאיפה הכוחות. אלוהים עשה לי הרבה נסים".
מי עוד אכזב אותך?
"בבית החולים כל העולם ולהקתו היו סביבי. את מתחילה להרגיש לבד כשאת בבית. שם היה רגע ששאלתי את עצמי, איפה החברות שלי? איפה החברה הכי טובה שלי? מה, את מעדיפה לצאת למסיבות ולא להתקשר לשאול לשלומי? אניה, דודה שלי, אחות של אבא שלי, הייתה האדם הכי קרוב אליי באותה תקופה. איתה הייתי מדברת הרבה. הייתי מוצפת כאב. היא הייתה אומרת לי, 'חנה, האצבעות על כף היד לא שוות, את כזאת והחברה שלך כזאת'. והיא צדקה. חברות הילדות לא היו איתי במשברים הגדולים שלי שבאו אחר כך, אך לרובן סלחתי ואנחנו בקשר היום".
מתי הן חזרו לחייך?
"לפני שנה וחצי, כשחזרתי לאור־עקיבא, הקשר חזר להיות אינטנסיבי. הבית שלי פתוח, הן פותחות את הדלת האחורית ונכנסות. חברה טובה אמרה לי, 'הדבר הכי טוב שקרה לי זה שחזרת לגור פה'".
את מתחרטת על השירות הקרבי?
"לא. פעם אחת אמרתי בתקשורת, 'אני מצטערת ששירתי את המדינה'. התכוונתי שאם הייתי יודעת שאתמודד עם כל הביורוקרטיה והקשיים מול משרד הביטחון על מה שמגיע לי, לא הייתי נלחמת בשביל המדינה. אבל אני לא מצטערת על המסלול שעברתי. עדיף שהוא קרה בצבא. היום, כשהם כבר דואגים לי לכל, אני מבינה שמשרד הביטחון הוא גוף שיודע לטפל בנכים טוב יותר מביטוח לאומי".
"נוסעת למנתח ברמת־אביב"
אברמוב אולי לא יכולה להעלים לגמרי את הצלקת על פניה, אבל היא כבר אוהבת את עצמה שוב. "טוב, מה את רוצה", היא צוחקת, "אני אחרי 18 ניתוחים וקצת מילויים אצל ד"ר מוסקונה, שאני נוסעת עד רמת־אביב בשבילו. הוא ממלא לי את השקעים ומטפל בצלקת בחומצה היאלורונית".
כמה זמן לקח לך להסתכל במראה ולחזור לאהוב את מה שאת רואה?
"תני לי לחשב (מהרהרת). אני חושבת שאחרי שמונה שנים מהפציעה".
לא מעט זמן.
"כל הזמן עברתי ניתוחים. הפה שלי היה עקום, עד שפרופ' אייל גור לקח עצב מאזור אחר בגוף ויישר לי את הפה. היו הרבה טיפולים שסידרו משהו אחד ופגעו במשהו אחר. העין שלי, למשל. היא הייתה יותר למעלה".
היום, מלבד הצלקת על הלחי השמאלית, קשה להבחין שפעם הפנים שלך היו מרוסקות.
"זה הרבה בזכות הרופאים שלי. היה לי חור באמצע הפנים והשתילו לי עור, בנו לי לחי מחדש. כל העצבים נקרעו. בצד אחד של הפנים אני לא מרגישה כמעט כלום. פעם, כשהייתי שותה, הכל היה נוזל החוצה, ואוכל היה יוצא. פנים משותקות לכל דבר. עשיתי ניתוחים עד שזה הסתדר".
לא התייאשת.
"לא. רציתי כל הזמן לחזור לעצמי. אני לא אחזור לעולם למי שהייתי. תמיד יהיו על הפנים שלי צלקות. אני גם לא יכולה למחוק את הצלקות בלב. אבל מה שאני יכולה, אני עושה.
"לפני החתונה, למשל, רציתי לעשות השתלת עצם ללסת כדי שאוכל להפסיק את ההזרקות שממלאות לי את השקעים בפנים. חצי שנה לפני החתונה עשיתי את הניתוח, הזמינו לי שתל מחו"ל עם אישורים מיוחדים של משרד הביטחון, אבל הצלקות בפנים הורידו את השתל למטה והתעוותו לי הפנים. שלושה חודשים הייתי נפוחה והנפיחות לא יורדת. בחתונה לא נראיתי כמו שרציתי להיראות. אחרי הלידה הוצאתי את השתל. אצלי שום דבר לא הולך בקלות (מחייכת)".
עם סיפור חיים כזה, איך לא הגיעו אלייך מלהקי תוכניות ריאליטי?
"עברתי את האודישן הראשון ל'אח הגדול'. באודישן השני מישהו אמר לי, 'את כמו 20 דמויות'. אני עצבנית, אני רגישה, אני טובה, אני אמיתית, אני כנה. אבל אני לא עוברת מצלמה".
מה את מאחלת לעצמך לשנה החדשה?
"להתחיל לצאת ולחיות. אני מרגישה לבד, וכולם נשענים עליי. אני קמה בבוקר ואומרת, חנה, טיפה תאהבי את עצמך. אף אחד לא ירוץ לעזור לך כמו שאת עוזרת לכולם. אני בטיפול כדי לטפל בעצמי, להעיף את כל המשקל הכבד מהכתפיים. התרגלתי למקום הכואב הזה. לא רוצה להיות בו יותר".
