למרות הטראומה המשפחתית, נוי הדס (29) הקימה רשת פירות וירקות

כשנוי הייתה בת 15 אביה, סוחר ירקות, נשדד והוכה קשות וכלכלת הבית התרסקה. בגיל 21 החליטה להיכנס לעסקי החקלאות, וכיום היא חולשת על 7 סניפים ומעסיקה את אבא

נוי הדס. "אבא מקבל ממני תלוש משכורת, ומבחינתי זו סגירת מעגל. כל בוקר הוא מתקשר אליי, ואומר לי 'כמה אני גאה בך'" (צילום: אביגיל עוזי)
נוי הדס. "אבא מקבל ממני תלוש משכורת, ומבחינתי זו סגירת מעגל. כל בוקר הוא מתקשר אליי, ואומר לי 'כמה אני גאה בך'" (צילום: אביגיל עוזי)

"ערב אחד ישבנו בסלון מול הטלוויזיה", נזכרת נוי הדס, "אני, אמי והאחיות הצעירות שלי, ופתאום על המסך הופיע רכב, שכולו מחורר מכדורים של יריות. בתחתית המסך הופיע המשפט: פצוע ירי בפתח־תקווה. התמונה הזו לא תצא לי לעולם מהראש. אנחנו מסתכלות אחת על השנייה ויודעות, זה האוטו של אבא שלנו, ולפי איך שהרכב היה נראה, היינו בטוחות שהוא מת".

"במקרה צפינו בערוץ הטלוויזיה כשהופיע על המסך רכב מחורר מכדורים. ידענו שזה האוטו של אבא כי הייתה לו מדבקה מאחור שזיהינו אותה. לפי איך שהרכב נראה היינו בטוחות שהוא מת"

 

כך באופן מקרי גיליתן, דרך ידיעה שהופיע בשידור טלוויזיה, שאבא שלך נורה?

"כן. גם לגמרי במקרה הערוץ הזה היה פתוח. באולפן הטלוויזיה אמנם טשטשו את מספר הרכב, אבל ידענו שזה האוטו כי הייתה לו מדבקה מאחור שזיהינו אותה. ידענו גם שאבא נמצא בפתח־תקווה".

 

מה קרה אחר כך?

לא עברה דקה, ומישהו התקשר לאמא ואמר שהיא חייבת להגיע דחוף לבית החולים. נשארתי, ילדה בת 15.5, לבד בלילה עם שלישיית האחיות הצעירות שלי ואחי בן השנתיים, ואפילו שלחתי אותם למחרת לבית הספר ולגן. הרגשתי שאני הולכת להתפוצץ מדאגה. ניסיתי להרגיע את עצמי. לא הבנתי איך הכל יכול להתפוצץ לנו ככה בפרצוף".

 

הפציעה של אבא

בכל פעם שנוי הדס (29) מסתובבת באחד משבעת סניפי רשת הפירות והירקות שלה, "נוי השדה", היא גאה שהצליחה לצאת מהשבר המשפחתי ההוא מחוזקת. "אבא שלי, טל, היה עמוד התווך בבית. האיש שמביא את הפרנסה הביתה. חיינו ברמת חיים גבוהה", היא נזכרת. "אבא היה מוכר סחורה בשוק הסיטונאי, ופעם בשבוע היה גובה את התשלום והולך עם הכסף לבנק. התוקפים, שעד היום לא נתפסו, כנראה הכירו אותו ואת המסלול שלו. הם ניגשו אליו ברמזור ואיימו עליו באקדח שייתן להם את הכסף. הוא סירב והם התחילו לירות. לפניו עמדו אופנוענים שחסמו את הכביש כדי שלא יוכל לברוח. הכל קרה בשניות. אבא יצא מהרכב והם נאבקו בו, ריסקו לו את הלסת עם אגרופן וירו לעברו, אבל לא פגעו. ואז לקחו את הרכב שלו, נטשו אותו אחרי כמה קילומטרים וברחו עם כ־70 אלף שקל שהיו בתיק.

"אבא נשאר על הכביש מדמם, פצוע במצב בינוני. מיד הגיע אמבולנס שפינה אותו לבית החולים. את רואה דברים כאלה רק בסרטים. זה לא נתפס".

"אבא היה מוכר סחורה בשוק הסיטונאי, ופעם בשבוע היה גובה את התשלום והולך עם הכסף לבנק. התוקפים כנראה את המסלול שלו. הם ניגשו אליו ברמזור ואיימו עליו באקדח שייתן להם את הכסף. הוא סירב והם התחילו לירות"

 

אחרי שבוע וחצי של אשפוז, שוחרר טל הדס לביתו. "כשחזר הוא התקשה לדבר ולאכול, ולקח לו זמן להשתקם. מהמקום הזה הקשר ביני ובין אבא מאוד התחזק, ומגיל צעיר הבנתי שהכל יכול להשתנות ברגע".

 

על משפחת הדס עברה שנה קשה. "אבא היה עסק של איש אחד", מסבירה נוי. "צריך להבין שפירות וירקות לא יכולים להישאר שבוע וחצי במלאי, הלקוחות שלך מוצאים בזמן הזה ספק אחר".

 

איך התמודדתם?

"אנחנו משפחה חזקה מאוד. אמי, גלית, התגייסה כמו לביאה ועשתה כל מה שצריך כדי שאנחנו הילדים לא ניפגע מזה, ושהדבר יעבור הכי טוב שאפשר. קיבלנו גם עזרה מחקלאים אחרים. היו כאלה ששלחו לנו אוכל וגם מכתבים שנכתבו לנו, הילדים, ובהם סיפרו כמה אבא שלנו מדהים".

 

ואיך היה המצב הכלכלי?

"לא טוב. אכלנו את החסכונות שהיו לנו עד שאבא חזר לעצמו. במקום לשאול למה זה קרה לנו, הערכתי את זה שאבא נשאר בחיים וזה נתן לי מוטיבציה להצליח. היום אני חושבת, וואו, היית בת 15 וחצי כשחוויתי את זה, לא פשוט, זה אירוע שנצרב בי. הייתי תלמידת תיכון, יש בגרויות ולחצים ואהבות ראשונות, ואת כל מה שקרה הסתרתי. התביישתי בזה. חוויתי משהו קשה בבית ולא שיתפתי את המורים ואת החברים. היום אני יודעת שהיה חשוב לשתף. הייתי צריכה לעמוד מול הכיתה ולספר מה קרה. בשכונה היו שמועות קשות ודברים לא נעימים שנאמרו, שאבא שלי הסתבך במשהו, ושום דבר מזה לא היה נכון.

"אחרי שזה קרה, ראיתי את אמא, שקודם הקדישה את חייה לטיפול בילדים שלה, יוצאת לעבוד. כבר אז הבנתי שהפרנסה לא צריכה להיות תלויה רק בגבר"

"אחרי שזה קרה, ראיתי את אמא, שקודם הקדישה את חייה לטיפול בילדים שלה, יוצאת לעבוד. לאמא יש תואר ראשון בחינוך ותואר שני בהנדסת תעשייה וניהול והיא התחילה לעבוד בהוראה. כבר אז הבנתי שהפרנסה לא צריכה להיות תלויה רק בגבר. כשאבא שוחרר הוא התקשה להתמודד עם הסיטואציה. היה לו פחות רצון לעבוד, רצה להיות יותר בבית. בזכות אמא שנתנה הכל, החיים בסוף חזרו למסלולם".

 

ואת?

"באותה תקופה נהייתי סוג של אמא נוספת בבית. היו לי אחים קטנים וראיתי שאמא עוזרת לאבא עכשיו. היא כל הזמן הייתה איתו וליוותה אותו לכל מקום בשנה הראשונה, כי ידעה שזה עושה לו טוב. לי היה חשוב שהבית יתנהל כרגיל, שהאירוע לא ישאיר חותם באחיות ובאחי. התנהלתי בקור רוח, לא העזתי לבכות ליד אף אחד. היה לי חשוב להראות להורים שאני חזקה כדי שזה לא יפגע בהם ולערב כמה שפחות את הילדים הקטנים בבית. האחיות שלי לא זוכרות את האירוע הזה כטראומטי, סימן שהצלחנו בזה".

 

"במקום לשאול למה זה קרה לנו, הערכתי את זה שאבא נשאר בחיים וזה נתן לי מוטיבציה להצליח" (צילום: אביגיל עוזי)
    "במקום לשאול למה זה קרה לנו, הערכתי את זה שאבא נשאר בחיים וזה נתן לי מוטיבציה להצליח"(צילום: אביגיל עוזי)

     

    המטעים של סבא

    הזיקה לחקלאות התחילה בילדות. אביה, עסק בשיווק סחורה חקלאית של חותנו, איציק גבעתי, אבא של אמה, שעלה ארצה מפולין, בן לניצולי שואה, והקים משק חקלאי בשאר־ישוב על גבול לבנון. זיכרון הילדות המשמעותי שלה הוא הנסיעות בסופי השבוע לביתם של סבא וסבתא בצפון. "מגיל צעיר הלכתי לבד בין המטעים, נסעתי ביניהם על טרקטורון ורכבתי על סוסים בלי אוכף", היא מחייכת. "תמיד מלווה אותי הזיכרון של הרגע הזה שבו אני קוטפת את הפרי מהעץ וטועמת אותו. כשהייתי הולכת לסופרמרקטים תמיד אמרתי לאמא, למה האפרסק על המדף לא נראה כמו האפרסק על העץ? למה הוא מונח שם רקוב ומוזנח עם זבובים מעליו?".

     

    בגיל 21 החליטה נוי להקים עסק קטן משלה, וגילתה שחלומות לחוד ומציאות לחוד. "ידעתי תמיד שאני רוצה לעשות שינוי בתחום החקלאות בארץ, כי גדלתי במשפחת חקלאים וראיתי את הקשיים. רציתי לפתוח מקום שיהיה בית, שתוכלי למצוא בו אפרסק עם ריח של קטיף, מקום שיש בו אספרגוס לבן ועגבניות שרי בכל מיני צבעים לצד מוצרים בסיסיים שצריכים לקבל מקום של כבוד".

    "לא סיפרתי לאף אחד. ידעתי שזה לא יתקבל יפה בבית. אבא שלי מכיר טוב את השוק ויודע שזה לא מקום בשביל מישהי צעירה וחסרת ניסיון. ובאמת הגעתי לשוק וכולם שאלו אותי: 'מה את עושה פה, מי את בכלל"

     

    איך התחלת?

    "מאחר שסבא שלי לא מגדל הכל פניתי לכל מיני חקלאים. בתמימותי רציתי לקנות מהם ישירות ולא דרך שוק סיטונאי, ולשלם להם במחיר הוגן. אף חקלאי לא רצה להיפגש איתי אפילו. אני מדברת איתך על תקופה שחקלאים פחדו ממש, שלא ישלמו להם, שנוכלים יעקצו אותם. אז נורא נעלבתי, היום אני מבינה.

    "אמרתי אוקיי, החקלאים לא רוצים לדבר איתי. אין לי ברירה, אני חייבת להתחיל ממשהו. התחלתי במקום שהיה מוכר לי - השוק הסיטונאי של פתח־תקווה, שבו אבא שלי עבד כל השנים. זה מקום נורא להגיע אליו לבד כבחורה צעירה. זה שוק שעובד רק בלילה מחצות עד שש בבוקר, והם לא מוכרים ללקוחות פרטיים".

     

    סיפרת להורים?

    "לא סיפרתי לאף אחד. ידעתי שזה לא יתקבל יפה בבית. אבא שלי מכיר טוב את השוק ויודע שזה לא מקום בשביל מישהי צעירה וחסרת ניסיון. ובאמת הגעתי לשוק וכולם שאלו אותי: 'מה את עושה פה, מי את בכלל?'. כשאמרתי שאני הבת של אבא, שאלו, 'רגע, הוא צריך להגיע?' אף אחד לא רצה למכור לי סחורה באותו ערב. היום אני מבינה אותם. באתי עם כסף מזומן ופנקס צ'קים אישי שלי. בסוף היה סוחר שהסכים למכור לי את התוצרת שלו".

     

    זה היה באוגוסט 2011. נוי החלה למכור את הסחורה שלה לסופרמרקטים קטנים שכונתיים. "אמרתי להם, 'אני אפתח לכם מחלקת פירות וירקות, אתמחר, אביא לכם סחורה, ואתם תשלמו לי עמלה'. מתוך 100 סוּפרים שפניתי אליהם, ארבעה הסכימו. ככה זה התחיל. פתחתי קו חלוקה שלא היה רווחי בשום אופן. היה לי אוטו קטן ומצ'וקמק, ונסעתי הלוך ושוב לאותו מקום. הדלק עלה יותר".

     

    שנה לאחר מכן, קהל הלקוחות שלה גדל, קו החלוקה הפך לרווחי, והיא פתחה חנות ראשונה ביהוד. 2,500 שקל שכר דירה לחנות ששטחה 70 מ"ר. "זו חנות חמודה וקטנה והכי כלכלית שיש, שעושה מחזורים מדהימים. כשאני מבקרת בה אני נזכרת ברגעי ההתחלה".

     

    נוי במרכז, עם שלישיית אחיותיה והאח הצעיר. "היה לי חשוב שהאירוע לא ישאיר בהם חותם" (צילום: מתוך האינסטגרם של noyhadas@)
      נוי במרכז, עם שלישיית אחיותיה והאח הצעיר. "היה לי חשוב שהאירוע לא ישאיר בהם חותם"(צילום: מתוך האינסטגרם של noyhadas@)

       

      היית גם סטודנטית באותם ימים.

      "עשיתי תואר ראשון בקרימינולוגיה וסוציולוגיה במכללת אריאל, אבל לא הגעתי לשיעורים. באותה תקופה הייתי בלי שינה ובלי אוכל. בלילה בשוק הסיטונאי, בבוקר נוסעת לחלק תוצרת לסופרים ומשם לחנות ביהוד, שבה הייתי הקופאית כי לא יכולתי להרשות לעצמי עובד שיעמוד בקופה".

       

      מתי התחלת להצליח?

      "השנה הראשונה לא הייתה רווחית, אבל גם לא הפסדתי כסף והצלחתי לקנות משאית. אנשים ראו אותי בחנות ביהוד, ראו מישהי רצינית שיש לה לב ורוצה לתמוך בחקלאות. הם באו לקנות עגבנייה, ואני סיפרתי להם מאיזה משק היא ואיך גידלו אותה".

       

      פריצת הדרך אירעה בקיץ 2013, כשהחלה למכור בשוקי איכרים במרכזים מסחריים קטנים, ובהם השוק של מיכל אנסקי. "באחד הימים מיכל ורועי חמד, שהיה אז בעלה ושותפה העסקי, הסתובבו בשוק האיכרים בגבעתיים ונתקלו בדוכן שלי. מיכל נתנה לי כל מיני טיפים איך להציג את התוצרת. באותה תקופה הם הקימו את שוק צפון והציעו לי לשכור דוכן גדול במקום. שוק צפון זה כבר לא חנות קטנה ביהוד, זו שכירות גבוהה, ערבויות, הייתי צריכה לגשת למנהל הבנק ולהתחייב לסכומים שעלולים היו לסכן אותי. אבל לא פחדתי. ידעתי שאם אני נכנסת למשהו, אתן את כולי ואצליח.

      "היה לי חשבון עוסק מורשה ורציתי חשבון חברה עם מסגרת אשראי והלוואות. זה התגלה כמשימה בלתי אפשרית. הלכתי ל־30 פגישות בסניפי בנק שונים".

       

      את צוחקת.

      "ממש לא לצערי. בכל פגישה אני מספרת את הסיפור ואת החזון, ובכל פגישה אומרים לי, 'את מקסימה, אבל אנחנו לא פותחים לך כלום, אין לך בית לשעבוד, אין ערבים ואין ביטחונות. את צעירה וחמודה מאוד, אבל אין לך מה לתת לנו בחזרה, את בתחום מסוכן'".

       

      ואז היא הגיעה למנהל בנק בהוד־השרון. "סיפרתי את הסיפור והוא האמין בי מהרגע הראשון. הוא לא ראה מולו אישה צעירה, בלונדינית, אלא אדם עם חזון ברור. הראיתי לו את הדוחות של העסק ואת התוכנית העסקית שלי לעשר השנים הבאות. הוא אמר לי, 'אני הולך איתך'. קיבלתי הלוואה גדולה, אשראי וביטחון שהרשת יכולה להתרחב".

      "באותה תקופה הייתי בלי שינה ובלי אוכל. בלילה בשוק הסיטונאי, בבוקר מחלקת תוצרת לסופרים ומשם לחנות ביהוד, שבה הייתי הקופאית כי לא יכולתי להרשות לעצמי עובד שיעמוד בקופה"

       

      לפני כחמש שנים נפתח הסניף בשוק צפון, דוכן ענק ששטחו 120 מ"ר, המציע עשרות סוגים של פירות וירקות צבעוניים: עגבניות תמר של משק רייס מהערבה, שזיף, אבטיח ונקטרינה של משק בן־דור מיסוד המעלה וזרי פרחים שגדלים בכפר ויתקין. "לכל פרי וירק יש שם את הסיפור שלו", היא אומרת, "ואחרי הסניף הזה לא היה אפשר לעצור אותי", היא מחייכת.

       

      למה?

      "שוק צפון הוא סניף מדהים, אבל עוד לא הגשמתי את החלום כי רציתי סניף ענק, שכבר היה לי בראש איך אני מעצבת אותו, הכל מנגרות עץ ומרצפות שחור־לבן ובמרכז קרח עם פירות וירקות חתוכים. ידעתי שהחנות הבאה תיראה כמו החזון שלי, זה המאני טיים שלי, יש לי בנק מאחוריי, והסניפים שלי מצליחים. בשלב ההוא חקלאים התחילו לעבוד איתי והתחלתי לקבל כבוד".

       

      בשנת 2016 התממש החזון עם פתיחתה של החנות בגבעת־שמואל בהשקעה של חצי מיליון שקל. לפני כחודש נפתח סניף במודיעין. כאמור, רשת נוי השדה מונה כיום שבעה סניפים (שלושה נמצאים בהקמה), מעסיקה 200 עובדים ומגלגלת מחזור של 80 מיליון שקל בשנה.

       

      ההצעה לבעל

      את בעלה, איתי צדרבאום (29), הכירה דרך חבר משותף שהיה איתו בקורס טיס. איתי לא סיים את הקורס, למד אחרי השחרור ראיית חשבון וכלכלה באוניברסיטה העברית ותכנן לפתוח משרד עצמאי, אבל בסוף מצא את עצמו שותף בעסק של אשתו.

       

      "הוא אדם מסודר שבא מבית של אנשים משכילים שמחשיבים את האקדמיה. אם הוא לא היה נשוי לי, כבר היה לו היום תואר שלישי. שיניתי את מסלול חייו. זה היה קשה. ההורים שלו ידעו שאם הבן שלהם לא יהיה טייס, הוא יהיה רואה החשבון הכי מצליח בארץ. אלה היו הציפיות שלהם ממנו. הרגשתי שהם לא כל כך גאים בקריירה שלי. היום זה אחרת, אבל לא אשקר, הייתי צריכה לקבל את ההכרה שלהם. לכן כשהכנסתי את איתי לעסק הייתי צריכה לדעת שהוא שלם עם הצעד במיליון אחוז, כי לא רציתי לבזבז לו חמש שנים ואז שיחליט שזה לא זה".

      "אם איתי לא היה נשוי לי, כבר היה לו תואר שלישי. שיניתי את מסלול חייו. הרגשתי שהוריו  לא כל כך גאים בקריירה שלי. היום זה אחרת, אבל לא אשקר, הייתי צריכה לקבל את ההכרה שלהם"

       

      איך הוא קיבל את ההחלטה?

      "יום אחד ישבנו ואמרתי לו: 'אנחנו צוות מנצח ויש לנו פה ספינה, היא שטה והיא תשוט הכי רחוק שיש, איתך היא פשוט תשוט יותר מהר ויותר רחוק. מצד שני, אני יודעת שגם אם תשוט בספינה מקבילה לבד, תשוט מהר ורחוק. השאלה אם אתה רוצה לקפוץ על הספינה שלי או שכל אחד ימשיך בספינה שלו. הוא בדיוק התקבל לסטאז' בראיית חשבון והחליט לא לעשות אותו. נסענו קדימה ולא הבטנו לאחור".

       

      ואיך המשפחה שלו קיבלה את זה?

      "בהתחלה זה לא היה פשוט להסביר להם שהוא לא ממשיך בדרך שהם רצו בשבילו. היום הם הכי גאים בנו בעולם, ואמא של איתי אומרת כל הזמן שבחיים לא אכלה פירות כאלה אפילו בדרום אפריקה, שבה היא נולדה".

       

      עם בעלה איתי והילדים דילן וקיילי. "אני מקווה שהם ימשיכו את העסק הזה יום אחד"  (צילום: מתוך האינסטגרם של noyhadas@)
        עם בעלה איתי והילדים דילן וקיילי. "אני מקווה שהם ימשיכו את העסק הזה יום אחד" (צילום: מתוך האינסטגרם של noyhadas@)

         

        לפני ארבע שנים רכשה נוי 60 דונם באבן־יהודה וביקשה מאביה שיגדל עבורה תותי שדה. "הוא מגדל את התותים במשך שמונה חודשים בשנה, וגם עוזר לי ליצור קשרים, בא לבדוק תוצרת. אבא מקבל ממני תלוש משכורת, ומבחינתי זו סגירת מעגל. כל בוקר הוא מתקשר אליי, ואומר לי 'כמה אני גאה בך'. זו ממש שיחת טלפון יומית".

         

        למה דווקא תותים?

        "כשגיליתי שאני לא מצליחה להשיג את כמויות התותים שאני צריכה לרשת, פניתי לאבא. הוא מגדל עבורי את התות הכי מושלם, ללא ריסוס, בעזרת הדברה ביולוגית. אנחנו מפזרים נמלים קטנטנות שהונדסו גנטית לפגוע במזיקים של התות. נתתי לאבא שלי המון כוח, וזה משמח אותי".

         

        לנשים קשה יותר בעסקי חקלאות?

        "הרשת שלי נראית היום כמו שהיא נראית, כי מנהלת אותה אישה ורואים את זה בכל פרט. לא מכרתי לזכיינים ולא לקחתי משקיעים. הכל אני. יש משהו באישה שלא משחרר את הילדים שלה ועוטף אותם. כל סניף וגם המרכז הלוגיסטי למשלוחים שלנו - כולם הילדים שלי".

        "עד שהילדים נכנסו למסגרות לקחתי אותם לכל פגישה ולכל מקום. הבנתי כמה זה חשוב להמשיך ולשמש דוגמה. אישה צעירה יכולה לחלום הכי רחוק ולשבור מוסכמות גם בתחומים הכי לא נשיים שיש"

         

        בתקופת הקורונה הרשת פורחת. "סלבס שהזמינו משלוחים תייגו אותנו בסטוריז שלהם ומפרגנים מכל הלב על חקלאות מוקפדת שמגיעה הביתה. אני מאושרת שזה קורה. עשיתי שינוי בשוק".

         

        אבל המשמעות היא שהמחירים אצלך גבוהים יותר.

        "אני לא אתנצל על המחירים. כשאני מביאה לך עגבנייה ישראלית שנקטפה הלילה, מופחתת ריסוס, מול עגבנייה מטורקיה או מהשטחים, שנקטפה ביום ראשון ומגיעה אלייך בשישי, זה לא אותו מוצר. העגבנייה שלי תחזיק מעמד שבועיים במקרר, ועל הדרך את משמעותית תורמת לחקלאות בארץ. החקלאי קיבל מחיר הוגן, ובשנה הבאה הוא ימשיך לעבוד בחקלאות".

        את כל זה, כאמור, היא עשתה במקביל לגידול הילדים - דילן בן שנתיים וחצי וקיילי בת שבעה חודשים ("השמות שלהם ממש לא בהשראת הסדרה 'בוורלי הילס 90210'. בעלי עלה מדרום אפריקה בגיל 16, ואלה השמות שהיו לילדים בכיתה שלו").

         

        איך את מספיקה לג'נגל בין כל המשימות?

        "הצלחתי לעשות הכל בלי לעצור לשנייה, וזה לא היה פשוט. עבדתי עד חודש תשיעי, קצת שחררתי אחרי הלידות ונתתי לעובדים שלי יותר סמכויות. עד שהילדים נכנסו למסגרות לקחתי אותם לכל פגישה ולכל מקום. הבנתי כמה זה חשוב להמשיך ולשמש דוגמה. אני מקווה שהם יירשו את העסק הזה יום אחד. אישה צעירה יכולה לחלום הכי רחוק ולשבור מוסכמות גם בתחומים הכי לא נשיים שיש".

         

        הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: אלה אוזן, סגנון: לירון שמעוני)
        הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: אלה אוזן, סגנון: לירון שמעוני)
         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד