על חולצת כותנה לבנה עם שרוולים ארוכים וצווארון גבוה ומכווץ, רקום באותיות שחורות ואדומות המשפט "לפעמים, כשאני אומרת 'אני בסדר' אני זקוקה למישהו שיסתכל לי בעיניים יחבק אותי חזק ויאמר: 'אני יודע שאת לא'". ציטוט אחר על קו הרצף בין טקסט וטקסטיל מעטר קומבניזון בצבע שמפניה עם תחרה בצבע אבן כהה: I won't let you close enough to hurt me, כאשר בעמוד מולו ניצב אדום על גבי לבן המשפט: "לא כל סערה באה להרוס לך את החיים. חלקן באות כדי לנקות בשבילך את הדרך".
דימויים וציטוטים אלה נשלפו מתוך הקטלוג החדש של האמנית בתיה שני, שמאגד עבודות משתי תערוכותיה האחרונות: "בית כלא של סוד" שהוצגה ביריד האמנות צבע טרי ו"ככל שיותיר לנו החוט..." שהוצגה עד לאחרונה בסטודיו של שני ברחוב הפלך בדרום תל אביב (אוצרת: תמר דרזדנר). בימים שבהם גואה האלימות במשפחה ואלימות כלפי נשים, כאשר מתחילת השנה נרצחו בישראל 19 נשים, ספר האמן החדש של שני הוא סייסמוגרף לתקופה.
עטיפתו האדומה של הקטלוג בעיצובו של קובי פרנקו, מייצרת אצל המתבונן תחושה רגשית שלא מוצאים בצבע ניטרלי כמו שחור או לבן. "הצבע האדום משרת אותי בכל מיני אפיקים", מספרת שני בראיון טלפוני מיוון, שם שהתה בחופשה. "לא בכדי, עברתנו את שם משפחתנו שוסטר לשני (גוון אדום, א"י). לצבע האדום יש הרבה משמעויות נלוות, וגם חוטי הרקמה שבהם אני משתמשת אדומים בחלקם הרב".
שם התערוכה והקטלוג, "ככל שיותר לנו החוט...." הם פועל יוצא של טכניקת העבודה של שני. לדבריה, הדימויים שהיא יוצרת הם באורך החוט שהיא בוחרת. "לפעמים כשנגמר החוט, אני ממשיכה בחוט אחר. ובאופן ספונטני אני בוחרת את הצבע הבא".
שני, 66, נולדה בחיפה למשפחת שורדי שואה שעלו ארצה בשנת 1949 וגדלה בשכונת בת גלים בעיר. היא נשואה לאיש העסקים שאול שני, בן זוגה מאז כיתה י' ומעשירי ישראל. בשנות ה-70 למדה עבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה וטיפלה במשך שנים רבות במשפחות שכולות, עד שפנתה ללימודים בבית הספר המלכותי לרקמה בלונדון ובהמשך ללימודי אמנות בבית ברל.
לאורך השנים נדדה שני עם בעלה ושלושת ילדיהם בין ארצות הברית לאנגליה, וכיום היא מתגוררת על קו ישראל-איטליה. היא עוסקת בעבודות יד מאז שהיא זוכרת את עצמה, בדומה לאמהּ. "אני לא יודעת אם ניסיתי לשחזר זיכרון ילדות, בטח לא בצורה מודעת", היא אומרת, "בעבודות יד כמו רקמה וסריגה יש אלמנט של שחרור".
בעבודותיה החדשות עוסקת שני בשלושת הטי"תים: טקסט, טקסטיל וטקסטורה, כשהיא בוחרת להפנות זרקור לנושא של אלימות במשפחה ואלימות כלפי נשים. כל ההכנסות ממכירת הקטלוג יועברו לאיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית.
"אני זועקת זעקה מצטברת של נשים במשך שנים", היא אומרת. "זאת חוויה קולקטיבית שלי כאישה. אני לא חושבת שיש אישה שלא חוותה פגיעה בפרטיות שלה. לא עברתי אונס או משהו טראומתי, אבל אני סופגת מכל עבר. זה חוצה מדינות ומעמדות. רק החודש שמענו על הבחורה הצעירה ממצפה רמון שבעלה ריטש את פניה", היא מציינת את מקרה הדקירה של שירה איסקוב בידי בעלה אביעד משה.
בשנים האחרונות זוכות עבודות טקסטיל להיות מוצגות בחללים מוזיאליים ומקבלות תוקף אמנותי. מה שבעבר נתפס כקראפט, שם קוד לאומנות נשית ועמלנית, עשה מעבר לאמנות (Fine Art), זירה שנשלטה בידי גברים.
"במשך שנים רבות, רקמה היתה אופן הביטוי של נשים לספר את הסיפור שלהן. יש אינספור סיפורים של נשים שרוקמות", אומרת שני. "למילה הרקומה יש משנה תוקף, יש משמעות למילים. בהקשר הזה, אני רואה בעבודות שלי מלכודת דבש: המפגש הראשוני שלך עם העבודה הוא ויזואלי, זה צבעוני ויפה, אבל ככל שמתקרבים אל הטקסט, העבודה מוליכה אותך לנושאים קשים של אלימות, לאטימות, להשפלה של נשים".
הרקמה של שני פוצעת את הבד ביד ילדותית, נאיבית, בניגוד לנושאים שבהם היא מטפלת. הרקמה מתבצעת על בגדים משומשים שהגוף נעדר מהם, עקר, נעלם. שני מסבירה כי הבחירה בבגדים משומשים טמונה בסיפור האישי וההיסטורי של כל בגד. "הבגדים יודעים לספר סיפור", היא אומרת. "הבגד של כל אישה שנרצחה או נפגעה מספר את הסיפור האישי שלה".
"המהלך של אמנות הרקמה על שאריות בדים ובגדים ישנים, שאריות זיכרון, זה הדואליות של איחוי ופציעה. בעבודת הרקמה יש פציעה של הבגד, אבל גם איחוי", היא מוסיפה, "כבת לניצולי שואה, במשפחה שאיבדה את הכל, הבגד הוא נעדר גוף – הוא פעם צחק ונשם, אך הפך למופע של רוחות רפאים".
ואיך נראה שיתוף פעולה בין סטודנטים למותג אקולוגי וחברתי?
