לפני ארבעה חודשים קפצה מירב דבוש עם בתה התינוקת אנאל לסניף טיפת חלב בעיר מגוריה שבקריית־מלאכי. בעודה ממתינה בתור היא שמה לב שאמא טרייה שהמתינה איתה ומכירה אותה היכרות שטחית, נועצת בה מבטים. "באותו הרגע הרכנתי את הראש שלי לעבר אנאל והתחלתי להגיד לה, 'אנאל יפה שלי, חיים של אמא'", מספרת דבוש. "לא רציתי להביך את האישה, להעמיד אותה במצב לא נעים שבו היא תשאל אותי אם אני הסבתא שלה".
אבל כן. אפשר להבין מדוע אנשים יכולים להתבלבל. דבוש, עובדת סיעודית ("עוזרת בטיפול וברחיצת קשישים בבתיהם"), היא בת 53. בעלה ויקטור, בן 58, הוא עובד שב"ס שלפני שנה יצא לפנסיה. יחד הם הורים לשובל, סטודנטית לחינוך מיוחד בת 27. את בתם הקטנה אנאל הביאו לעולם לפני חצי שנה באמצעות אם פונדקאית מגיאורגיה.
"אם זה היה תלוי בי, היו לי היום חמישה ילדים", מכריזה דבוש. "זה היה התכנון המקורי שלי". אבל כמו שאומר המשפט: לפעמים האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק. ובמקרה של דבוש זה היה צחוק סרקסטי במיוחד. אבל היא סירבה להיכנע.
מירב וויקטור דבוש הכירו כשהיא הייתה בת 18 והוא בן 23. כעבור שנתיים נישאו, ואחרי כמה חודשים היא נכנסה להיריון. "בשבוע ה־12 הופיעו דימומים ועברתי הפלה", היא מספרת. "חלפה כמעט שנה ולא הצלחתי להיכנס להיריון. הלכנו לרופא מומחה, עברנו בדיקות, ולא אותרה הבעיה אבל העבירו אותי לטיפולים, בהתחלה הזרעות ובהמשך IVF. לפעמים הייתי נקלטת אבל ההיריון היה נופל תוך כמה ימים. ככה חלפו להן כמה שנים. תקופה נוראית".
אחרי חמש שנים של טיפולים הרגישה מירב שאינה יכולה עוד. "אמרתי לוויקטור שאני צריכה להתאוורר, שאני רוצה לטוס לחודש עם חברה לארצות־הברית". לדבריה, הטיפולים הקשים, הרצון הבוער לילד שלא התממש, עייפו אותה. "גם הזוגיות נפגעה", היא מוסיפה. "כבר אין לך יחסי אישות נורמליים עם בעלך. הכל מתוכנת לפי לוחות זמנים. כשחלף חודש לא רציתי לחזור לארץ, אבל ויקטור כל כך אהב אותי ולא ויתר. הוא אמר, 'אני לא אעזוב אותך עד שיהיו לך ילדים. בואי תחזרי לטיפול אחרון".
אחרי שחזרה לטיפול נוסף וסבלה גם מסיבוכים שונים ("כמעט כרתו לי שחלה בגלל גירוי יתר שחלתי"), היא נכנסה להיריון שהפעם החזיק והתפתח. השמחה הייתה כפולה ומכופלת: אלה היו תאומים, בן ובת. "כשנכנסתי לשבוע ה־26 להיריון התחילו לי כאבים. התקשרתי לרופא שאמר לי לבוא מיד לבית החולים. גילו שאני כבר בשמונה אצבעות פתיחה וביצעו בי ניתוח חירום".
התאומים שנולדו פגים הוכנסו מיד לאינקובטור. הבן שקל 900 גרם, הבת 600 גרם. כעבור שבוע נפטר הבן ("קראנו לו תאיר", מספר ויקטור. "היינו חייבים לתת לו שם ולבצע בו ברית מילה כדי שנוכל לקבור אותו"). הבת שובל הצליחה לשרוד אבל הרופאים לא היו אופטימיים. "הסבירו לנו שהיא סבלה מדימום תוך מוחי, וקשה לדעת מה תהיה רמת הפגיעה", מספרת מירב. "אמרו שרוב הסיכויים שהיא תישאר צמח".
כעבור חודשיים הצליחה שובל לינוק מבקבוק. כשהייתה בת שלושה חודשים היא שוחררה לביתה, אבל הרופאים היו פסימיים. "אמרו שככל הנראה היא תסבול מפגיעה קשה בגפיים ובדיבור, שעל כל דבר קטן שהיא תעשה, נצטרך להגיד תודה, אבל אני וויקטור שמחנו שסוף־סוף אנחנו מביאים ילדה הביתה. כעבור חצי שנה ראינו שהילדה גדלה ומתחילה לברבר. היא החזיקה צעצועים, זחלה, ובגיל שנה אפילו התחילה לדבר. כל כך שמחנו. חשבנו שהיא מתפתחת כמו כל הילדים ושהרופאים טעו".
אך השמחה הייתה מוקדמת. שובל הגיעה לגיל שנתיים ולא הצליחה ללכת. בגיל שלוש התקבלה אבחנה סופית: היא סובלת משיתוק מוחין שמתבטא במאה אחוז שיתוק ברגליים. בזכות הטיפול המסור של הוריה שובל מצליחה להתנועע בעזרת הליכון, ומגיל שש כבר שולבה במסגרות לימודיות רגילות. "אם לא המלחמה שלנו לטפל בה ולאתגר אותה, שובל היום לא הייתה יכולה אפילו להחזיק עיפרון", אומרת מירב. "מצד שני, זה לא היה פשוט. היא לא יכלה ללכת למסיבות או לטיולים כמו כל הילדים, אבל עשינו כל מה שהיה ביכולתנו כדי להפוך את החיים שלה לכמה שיותר רגילים. לקחנו אותה לראות את מצדה ואפילו לטיולים בחו"ל".
אבל, כמה שניסו, היה משהו שהם לא הצליחו לתת לה כדי שתרגיש כמו כולם: "אח או אחות".
"שוקלת לעשות בוטוקס"
הריאיון עם משפחת דבוש מתקיים בביתם. הלול של אנאל הקטנה מוצב במרכז הבית בדיוק כפי שהתינוקת היפה והחייכנית נמצאת כרגע: במרכז. כל בני המשפחה מכרכרים סביבה. שובל יושבת בקצה המסדרון מול מחשב, אבל ניגשת בעזרת הליכון כדי לקבל את פניי. בימים שבשגרה היא לומדת במכללת אחווה, ולאחרונה עברה ללימודי זום. לפני הקורונה אביה הסיע והחזיר אותה מהלימודים. למרות המגבלות שירתה במשך שנתיים בחיל האוויר בבסיס חצרים וגרה באותה תקופה בשדרות בדירת שותפים במסגרת פרויקט מכינת "כנפיים" שמטרתו להכשיר צעירים עם מוגבלויות פיזיות להשתלב בקהילה בחייהם הבוגרים.
"בתור ילדה מאוד רציתי אח או אחות כי לכל החברים שלי היו אחים", אומרת שובל. "היה לי צורך לחיות עם עוד מישהו בבית חוץ מההורים - מישהו לשחק איתו, לחלוק איתו דברים, וגם כי הרגשתי שההורים יותר מדי מרוכזים רק בי. לפעמים רציתי שישחררו קצת, שישקיעו קצת במישהו אחר".
גם הוריה רצו מאוד שיהיו לה אח או אחות והמשיכו בטיפולי הפוריות. כשמירב הייתה בת 42 נקלטו שלושה עוברים, אבל גם ההיריון הזה נפל. "ההפלה הזו שברה אותי. נכנסתי לדיכאון קשה. אמרתי לעצמי, 'זהו זה'".
למה לא חשבת כבר אז להיעזר בפונדקאית?
"כששובל הייתה בת 12, הרפואה התקדמה, והרופאים מצאו את מקור הבעיה שלי. גילו שהגוף שלי מזהה את ההיריון כסכנה ומשחרר נגדו נוגדנים. הם היו אופטימיים ואמרו שאפשר להתגבר על הבעיה, וגם הבנו שפונדקאות זה עסק יקר מאוד שדורש המון ביורוקרטיה, ובתקופה ההיא היינו צריכים להשקיע הרבה בשובל".
התפנית חלה לפני שלוש שנים, כשלמירב כבר מלאו 50. "ראיתי מישהי שגרה לידי עם תינוק, בלי שהייתה בהיריון", היא מספרת. "שאלתי חברה משותפת מה הסיפור, והיא אמרה שהתינוק הגיע באמצעות פונדקאית דרך חברת 'מנור מדיק' שעובדת עם פונדקאיות מחו"ל. למחרת בבוקר כבר התקשרתי למנור, ואמרתי לוויקטור, 'אני צריכה שניסע לתל־אביב'. הוא אפילו לא ידע למה".
ויקטור: "היא עושה לי את זה הרבה פעמים. מבקשת שאקח אותה לכל מיני מקומות בלי לפרט. פתאום נכנסתי לבניין וראיתי תמונות של תינוקות. רק אז היא הסבירה לי מה אנחנו עושים פה".
מירב: "ישבנו מול הרופא, והוא הסביר על התהליך. בזכות טיפולי ההפריה שעברתי היו לי שישה עוברים מוקפאים. בכל ניסיון מחדירים עובר אחד. בניסיון הראשון הפונדקאית נקלטה אבל ההיריון לא התפתח. בשני הניסיונות הבאים העוברים לא נקלטו. בניסיון הרביעי זה הצליח".
שובל, את כבר בת 27, גיל שבו את יכולה להיות אמא בעצמך. עדיין חלמת על אחות?
"בהחלט. רציתי שתהיה לי מישהי שתלווה אותי בהמשך חיי. שאתן לה את הידע שלי, שאעזור לה, ובהמשך, כשהיא תגדל, שתינו ניעזר אחת בשנייה".
ויקטור: "לשובל היו כמה מערכות יחסים זוגיות, חלקן ארוכות יותר, חלקן פחות. אני ומירב קיווינו, ועדיין מקווים, שהיא תמצא את אהוב לבה, תתחתן ותביא ילדים. אם היום זה כבר היה קורה, בטח לא הייתי נכנס להרפתקה הזו. אבל זה עוד לא קרה, וחשוב לי לדעת שבעתיד יהיה לה עוד מישהו מלבדנו. עכשיו, כשיש לה אחות, אני יודע שהיא לא תישאר לבד בעולם".
מירב: "זה אנוכי להגיד שהבאנו את אנאל בשביל ששובל לא תהיה לבד. זה רק חלק מהעניין, גם הרצון שלי להיות אמא לילד נוסף שיחק תפקיד. רק מי שנמצא בסיטואציה כמו שלנו יכול להבין מה זה מרגיש לרצות ילד בלי יכולת ללדת או מה זה עבור ילדה יחידה שרוצה אחים".
ובכל זאת, יש שיגידו שמבחינה סטטיסטית ילד שנולד להורים מבוגרים עלול להתייתם בגיל צעיר או להידרש לטפל בהורים סיעודיים.
מירב: "אני מודה שהמחשבה הזו אף פעם לא עלתה לי בראש. מה עם הורים צעירים שמתים בצבא, בתאונות דרכים? אני כרגע לא חושבת על כלום. אצלי עכשיו ורוד פוקסיה. לא חושבת מה יהיה מחר".
ויקטור: "אני דווקא כן חושב. למשל, מה יקרה אם בגיל 12 אנאל תבוא ותשאל אותנו למה הבאנו אותה בגיל מאוחר. שבבית הספר, כשאבוא לאסוף אותה, ישאלו מי אני בשבילה, או שבאספת הורים המורים יגידו: 'ביקשנו מההורים לבוא, לא מסבא וסבתא'. זה כן מטריד אותי, ואני מודה: כרגע עוד אין לי תשובות".
מישהו כבר חשב שאתה סבא שלה?
"כן. לפני כמה ימים עשיתי איתה טיול בחוץ כדי להרגיע אותה. החזקתי אותה בידיים. מישהו שעבר לידי אמר, 'איזה סבא מדהים אתה'. התעלמתי".
מירב: "אני מקווה שכמה שפחות אנשים יגידו או יחשבו שאני הסבתא של אנאל. אגיד לך משהו. פעם בחיים לא חשבתי על בוטוקס. אני אוהבת את איך שאני נראית, ותמיד אמרתי שאני מאמינה בלהישאר טבעית. אבל לאחרונה התחלתי לחשוב על זה. אמרתי שאולי בכל זאת כדאי לחסוך כסף לבוטוקס. אבל זה רק בגלל שאני לא רוצה שהילדים יצחקו עליה ויגידו לה: 'אמא שלך נראית כמו סבתא'. אני רוצה שתהיה לה ילדות רגילה ככל האפשר".
עדיין יש לך מספיק כוח כדי לרוץ אחריה?
מירב: "אני לא מרגישה בת 53. זה רק מספר מבחינתי. יש לי כוח להכל - ללכת איתה לים, לג'ימבורי. אני רק חוטפת דיכאון מהקורונה שמונעת ממני לעשות איתה את כל הכיף שאני רוצה".
ויקטור: "אני כן מרגיש קושי. למשל, זה שאני לא יכול לישון לילה רצוף, בעיקר בגלל החרדות שאולי משהו לא בסדר, שאולי אנאל התהפכה בשינה והשמיכה עכשיו על הראש שלה. אני כל הזמן מתעורר לבדוק. אבל אני לרגע לא מתחרט. אני אומר, 'חבל שלא עשיתי את זה קודם'".
מירב: "אגיד לך יותר מזה: אם היה לי כסף, הייתי מביאה עכשיו עוד ילד באמצעות פונדקאית. זה ממלא את הנפש באופן שאי־אפשר להסביר".
איך הסביבה שלכם הגיבה להתרחבות המשפחה?
מירב: "להרבה אנשים נפלו הלסתות. לאחים שלי כבר יש נכדים, ולהורים שלי יש נינים. אבל הרוב אמרו, 'מגיע לכם'".
"קינאתי כל כך בוויקטור"
גם הבאתה של אנאל לעולם לא עברה חלק. כאמור, רק בניסיון הרביעי הפונדקאית נקלטה, ואז, כשהתקרב זמן הלידה, הגיעה הקורונה."אנאל הייתה אמורה להיוולד בניתוח קיסרי בשמונה באפריל", מספרת מירב. "היינו אמורים לטוס שלושתנו, יחד עם הוריי ואחותי, אבל הקורונה שיבשה הכל. בהתחלה בכלל לא היו טיסות, ואחרי שהשמיים נפתחו לטיסות חירום היה ברור שרק אני או ויקטור נוכל לטוס כי בגלל הקורונה שובל לא יכלה להצטרף אלינו. גם כי חששנו מהנגיף וגם כי אף חברת ביטוח לא הייתה מבטחת אותה. ואז נשאלה השאלה מי מאיתנו יטוס. בסוף הבנו שאין ברירה, שוויקטור הוא זה שיטוס, ואני אצטרך להישאר בארץ. למרות שהיא עצמאית עד כמה שאפשר, שובל עדיין זקוקה לעזרה במקלחות ובהלבשות. ויקטור לא יכול לעשות את זה, רק אני".
בטח הרגשת נורא.
"וואו, קינאתי כל כך בוויקטור. המחשבה שלא אהיה לצד הבת שלי כשהיא תיוולד הייתה איומה".
ויקטור, לא נלחצת שתצטרך לטפל בתינוקת בת יומה לבד?
"ברור שכן. למרות שלפני כן עשיתי סוג של הכנה. למירב יש חברה עם תינוקת, ולפעמים התבקשנו לשמור עליה. אז מירב נתנה לי להאכיל אותה, להחליף לה חיתול, שאלמד".
ויקטור נאלץ לטוס לגיאורגיה שבועיים לפני מועד הלידה המתוכנן כדי לשהות בבידוד, אבל יום לאחר שנחת שם עודכנו בני הזוג שהפונדקאית לא חשה בטוב ושהיא בדרך לקליניקה. כמה שעות לאחר מכן נאמר להם שחייבים ליילד אותה ברגע זה. "ברור שפחדנו פחד מוות", אומרת מירב. "מהניסיון הקודם שלנו חששנו ששוב יהיה סיבוך בלידה ויקרה משהו לתינוקת. למרבה השמחה, אחרי כמה שעות של לחץ הודיעו לנו שהלידה עברה בהצלחה ושנולדה תינוקת בריאה. אבל ויקטור לא יכול היה לקבל אותה בגלל הבידוד".
אז מי טיפל בה?
ויקטור: "במהלך השבועיים הראשונים, הצוות הרפואי של בית החולים טיפל בה. זו תחושה מאוד קשה שאנשים זרים מטפלים בילדה שלך, שאתה לא יודע בדיוק מה קורה איתה. וכשנגמר הבידוד סוף־סוף, יכולתי לקחת אותה אבל לא לטוס איתה לארץ. נאלצתי להישאר שם שבועיים בדירה עד שיושלמו כל ההליכים הביורוקרטיים ויגיעו תשובות של הדי.אן.איי. חשבתי: איך אקלח אותה לבד? מה יקרה אם אירדם ולא אשמע אותה בוכה? אבל סירבתי לאבד את העשתונות. במשך כל הזמן הזה גם הייתי מדבר עם מירב בזום. היא אמרה לי, 'תחזיק אותה ככה, תלביש אותה ככה'".
מירב: "זה כאילו שהייתי שם איתו. הייתי מתעוררת בלילות בדיוק כשאנאל הייתה קמה והייתה צריכה לאכול. ויקטור אפילו לא היה צריך להתקשר אליי. הייתי אומרת לו איך ומתי להאכיל".
בגיל חודש נחתה התינוקת המתוקה בארץ. שובל בחרה עבורה את השם: אנאל מלכה ("מלכה זה על שם סבתא שלי", היא אומרת). מירב מודה שהיו לה חששות לקראת הרגע שתראה את בתה הקטנה לראשונה. "במשך שנים היה לי רק את שובל בלב", היא מסבירה. "לוויקטור היה חודש להתחבר לאנאל, לי לא היה. חשבתי אם אוכל לאהוב אותה, אבל איך שהוא שם אותה בידיים שלי כמעט נפלתי. אהבה שאי־אפשר להסביר במילים".
גם שובל, שעוזרת להוריה לטפל באחותה הקטנה, מאכילה אותה ומחליפה לה חיתולים, מספרת שהתאהבה בה מיידית. "תסתכלי עלינו", היא אומרת לי בסוף הריאיון. "תראי איזו משפחה מאושרת אנחנו. כל מי שיגיד שזה היה אגואיסטי להביא את אנאל, הוא אגואיסט בעיניי, כי הוא לא חי בנעלינו. קל מאוד לאנשים לשפוט. אבל אם הם יבואו ויראו אותנו, את האושר הגדול שאנאל הכניסה לחיינו ואת האהבה הגדולה שהיא מקבלת מאיתנו, הם יקבלו את כל התשובות".
