"לא האמנו שיש לנו כזה מזל. ערב שלם לעצמנו", נזכרת אנה. "באותו ערב עשינו אהבה. זו הייתה אחת הפעמים המדהימות שלנו. נהנינו מהביחד שלנו מאוד. אחרי שסיימנו והתחבקנו סראפין אמר לי, 'וואו, רק שמונה ועשרים ואנחנו כבר אחרי סקס. אוקיי, עכשיו נעשה את אימון הכושר היומי שלנו, נראה סרט, וזה יהיה יום מושלם'. ואיך שהוא אמר את זה, עברה בי צמרמורת. ידעתי שמשהו רע הולך לקרות. זה חלק מהאמונות הטפלות שלי, שאסור לפתוח פה לשטן. ממש ראיתי איך אנחנו נוסעים לבית חולים עם אחד הילדים. שחררתי את המחשבות האלה, אמרתי לעצמי, די, אלה סתם הפחדים והחרדות שלי, הכל הולך להיות בסדר".
אבל שום דבר לא היה בסדר. "התחלנו לעשות את האימון. מדובר בשיטה שבה עושים 20 שניות של אימון אינטנסיבי, עשר שניות מנוחה וחוזר חלילה", היא משחזרת. "אחרי ארבע דקות פתאום הוא אומר לי, 'אני לא מרגיש טוב, צריך להתיישב'. אני המשכתי עם האימון. אמא שלו בדיוק התקשרה והטלפון היה לידי. אמרתי לו, 'אתה רוצה לענות?', וסראפין ענה, 'עזבי, אענה לה כשנסיים'. וזהו. כמה שניות אחרי, הוא פשוט התמוטט. בום".
איזו אירוניה מזעזעת
לפני שנתיים התראיינה אנה ריאבצב (39) ל"לאשה" וסיפרה על האהבה הגדולה שלה לד"ר סראפין פרסלס, מדען ספרדי חתיך. ריאבצב בדיוק פרסמה אז את "לכי תביני גברים" (הוצאת ניב), ספר הדרכה לנשים שמעוניינות למצוא זוגיות טובה. באותו ריאיון סיפרה ריאבצב על ההיכרות עם אהובה. הם נפגשו בעת בילוי עם חברים משותפים כאשר הגיע לעשות כאן את הפוסט־דוקטורט שלו במכון ויצמן. היא הייתה אז בת 31, גרושה כארבע שנים ואם לילד בן שש. אחרי שבילו יחד כמה פעמים הבינה שמצאה את אהבת חייה, אבל הוא הודיע לה די מהר שהוא מתכוון לחזור לגור בספרד, ולא לקח את הקשר שלהם ברצינות.
"זה היה כמו לקבל בוקס בבטן וסטירה מצלצלת בו זמנית", כתבה בספר. בריאיון עמה הוסיפה: "הבנתי שזה הזמן שלי להפעיל את כל השיטות והידע שצברתי עד כה - משיחות שניהלתי עם גברים במציאות ובמרחב האינטרנטי ומספרי הפסיכולוגיה שקראתי". מה היא עשתה? התרחקה. כשהוא נסע לביקור במדריד, עיר מגוריו, היא לא התקשרה ולא מיהרה לחזור להודעותיו. "היה לי ממש קשה, אבל החזקתי את עצמי", סיפרה. שנה אחרי היכרותם, ביום הולדתה ה־32, קיבלה הצעת נישואים רומנטית. לא מזמן ציינו שבע שנים לנישואיהם.
בסוף אוגוסט אמור היה סראפין לחגוג את יום הולדתו ה־38, אבל חודשיים לפני כן הוא נפטר מדום לב פתאומי. בתאריך יום ההולדת העלתה ריאבצב פוסט עצוב: "הוא היה אמור היום לקבל מלא מתנות ולשמוח ולצחוק ולהתבדח על זה שהוא מקריח, ועל זה שכשיגיע משבר גיל ה־50 הוא יקנה לעצמו במתנה רכב גדול ומפואר, כי זה מה שגברים במשבר גיל עושים... המתנה שתכננתי לקנות לסראפין ליום ההולדת הייתה שעון מטריקס. מדובר בשעון חכם ללא סוללה, שנטען מחום הגוף ומאנרגיית התנועה של האדם שנושא אותו. בעצם זה שעון שנטען מאנרגיית החיים. איזו אירוניה מזעזעת".
מה את זוכרת מאותו ערב קשה?
"לרגע עוד דיברנו, כשהוא יושב על הרצפה וגבו נשען על הספה. פתאום ראיתי אותו נופל על הצד. חשבתי שהוא התעלף. רצתי להביא לו מים, שמתי את הרגליים שלו על הספה, נתתי לו סטירות בפנים. הוא היה כולו לבן, והעיניים שלו לא היו עצומות אלא ממש פתוחות. הבנתי שהוא לא רק התעלף. התחלתי לעשות לו החייאה כמו שלימדו אותי בצבא. במקביל התקשרתי לכוחות ההצלה וצרחתי 'תבואו עכשיו'. דקלמתי את הכתובת. צרחתי 'עזרה, עזרה' בכל הגרון שלי, תוך כדי שאני עושה עיסוי. אין לי מושג איך הילדים לא התעוררו מהצרחות שלי. כל השכנים התאספו אצלי. שכנה אחת התחילה לעשות טלפונים לכל המכרים שלנו".
שני פרמדיקים הגיעו אל הבית בתוך כעשר דקות. "הם ניסו לעשות לו החייאה עם מכות חשמל ועם מכונת הנשמה. אחר כך הגיעו גם רופא ועוד שני פרמדיקים, ובמשך שעה נתנו לו עוד מכת חשמל ועוד אחת. הם לא הצליחו להחזיר לו את הדופק. הרופא לקח אותי לצד ואמר שזה לא נראה טוב, ושיש אולי חלון הזדמנויות קטנטן אם ייקחו אותו עכשיו לבית חולים. אני לא יכולתי להתלוות בגלל הקורונה. אחרי שעתיים התקשרו אליי לבקש שאגיע לבית החולים. ידעתי מה הם עומדים לומר לי. כשלקחו אותי לראות את הגופה החברים של סראפין שהיו שם החזיקו אותי פיזית".
בדיעבד התברר כי סראפין סבל ממחלת לב שלא אובחנה. אף שלא ידע על מצבו, הוא היה במעקב אצל קרדיולוג בשלוש השנים שלפני מותו. "פעמיים קרה שהלב של סראפין התחיל לפעום באופן לא סדיר. הוא גם הרגיש שיותר קשה לו במאמץ, למשל לעלות במדרגות. הוא היה במעקב כל חצי שנה, והקרדיולוג לא עלה על שום דבר. באחת הבדיקות הוא צחק עליו שבגיל 36 הוא מתנשף כמו זקנה בת 75. אולי במקום לצחוק תבדוק לעומק למה זה קורה? לא, הוא שחרר אותו בטענה שהכל בסדר. אם הוא היה עולה על זה והיה אומר לו שאסור לו לבצע מאמץ פיזי, המוות שלו יכול היה להימנע".
מהרגע שבו התאלמנה, ריאבצב משתפת את העוקבים אחריה בכל הקורות אותה, וגם עונה, באמוציונליות לעתים, לתגובותיהם הרבות של תומכיה ברשת החברתית.
בחרת לספר על הטרגדיה בפייסבוק יום למחרת האסון.
"בשבילי הכתיבה היא ריפוי. כשאני שופכת החוצה את מה שעובר עליי ואת התחושות שלי, זה מרפא. לא רציתי שיגידו לי כלום בחזרה, רק לשפוך".
היו תגובות שהצליחו לעזור לך?
"מישהי מהממת מישראל שאני לא מכירה בכלל, החליטה שהיא רוצה לשלוח לי במתנה ספר שמדבר על העולם הבא, 'מכתבים לאילן'. היא ממש התעקשה. אחרי שקורה כזה דבר, זה שוק עצום ומתעוררות המון שאלות שאין עליהן תשובות. לפי הספר הזה, הנשמות יורדות לכדור הארץ כדי לעבור שיעורים ולהתפתח. הנשמה שלי בחרה להתמודד עם אובדן, והנשמה של סראפין סיימה את כל מה שתכננה לעצמה ולכן הוא נפטר מהגוף הפיזי שלו. יש באמונה הזו משהו מנחם ברגעים מסוימים, לא תמיד. כשאני אחזור לעולם הנשמות, אני אפגוש אותו ונוכל להיות שוב יחד".
העולם שלי קרס
ריאבצב, ילידת ברית־המועצות לשעבר, עלתה לארץ בגיל תשע. היא גדלה בעפולה לאב מהנדס ולאמא עובדת באגף הרווחה בעירייה. היא בעלת תואר ראשון בכלכלה ומינהל עסקים ותואר שני בכלכלה. בשנים האחרונות התפרנסה כמתכנתת. לפני פחות משנה הוציאה את ספרה השני, העוסק בשימור מערכות יחסים ארוכות ונישואים, וכן ייעצה לנשים ולגברים בנושא זוגיות.
כאשר התאהבה בסראפין ועברה עמו לספרד, בנה מנישואיה הראשונים, כיום בן 14, נשאר להתגורר בישראל. "בית המשפט פסק כי בני הבכור אינו יכול להגר איתי לספרד", סיפרה בריאיון איתה, "אבל הוא מגיע אליי ארבע פעמים בשנה, ואני מגיעה לביקורים בארץ. אנחנו בקשר כל היום בטלפון, ויש בינינו מערכת יחסים מדהימה".
אנה וסראפין הביאו לעולם שני ילדים: גבריאל, בן חמש וחצי, ילד עם צרכים מיוחדים, ומרינה בת השלוש. כמה ימים לאחר שנפטר בעלה, עברה אנה עם הילדים לבית הוריו של סראפין בכפר בצפון ספרד. "ברגע שזה קרה, הבנתי שלא אצליח למשוך את העגלה הזו לבד. יש לי שני ילדים קטנים, עם גבריאל לפעמים קשה להתמודד, וחייבים שני מבוגרים כדי לטפל בהם. מיד הבנתי שאין מצב שאני נשארת שם לבד, שזה יכול להיגמר בצורה טראגית לשלושתנו".
למה את מתכוונת?
"בהתחלה היו לי מחשבות לסיים את החיים האלה. אפילו חיפשתי בגוגל איך לעשות את זה. זה קצת מזעזע, אבל אמיתי לגמרי. הייתי כל כך מאושרת להכיר אדם כמו סראפין. עזבתי את הארץ ואת הילד הגדול שלי, שנשאר עם אבא שלו בישראל, כדי לבנות את חיי עם האדם הזה. הוא היה נדיר ומיוחד וידעתי שזה יהיה עד סוף החיים, שאיתו אוכל להיות גם 120 שנה יחד.
"היו רגעים קשים בחיים שלנו, למשל עם גבריאל, כשלא ראיתי תקווה והייתי מיואשת, או המצב המורכב עם בני הבכור. אבל סראפין היה אחד האנשים הכי חיוביים ואופטימיים שפגשתי בחיי. הוא תמיד צייר לי עתיד ורוד, עם כל הקשיים. כשהוא פתאום נעלם, העולם שלי קרס. אני כבר חודשיים בטיפול פסיכולוגי. חמותי הכריחה אותי. הם ראו שהמצב שלי לא טוב".
לפני האסון הספיקו אנה ובעלה לבקר עם ילדיהם בישראל. "יומיים לפני הטיסה חזרה הודיעו לנו שהטיסה מבוטלת בגלל הקורונה, ונתקענו חודשיים וחצי בארץ. בסופו של דבר עלינו על טיסה שיועדה לאזרחי אירופה, כללה עצירה עם לינה בשדה התעופה בפרנקפורט ועלתה יותר מ־3,000 יורו. שבועיים בילינו בבידוד בבית, וחמישה ימים לפני האסון סראפין חזר לעבודה. הוא היה מאושר כי אהב את העבודה שלו. בספטמבר הוא היה אמור לקבל את משרת הפרופסור שחלם עליה, מעמד של עובד מדינה וביטחון של משכורת לכל החיים. מאוד חיכינו לזה".
העובדה שביליתם את היום האחרון שלכם יחד כמו שביליתם, קרתה במקרה.
"נכון. בגלל הקורונה הילדים לא היו במסגרות, ולכן סראפין השתדל לחזור הביתה בשלוש־ארבע כדי להיות קצת יותר איתנו. חבר שלו מהעבודה סיפר לי שבאותו יום הוא הציע לו, 'תשתה איתי קפה לפני שאתה נוסע הביתה', וסראפין אמר, 'אני נוסע הביתה לשתות קפה עם אנה שלי'".
לאור מה שקרה, את שוקלת לחזור לישראל?
"אני מקבלת כאן המון תמיכה, פיזית ונפשית, שאני זקוקה לה. ההורים של סראפין גרים בבית יפה עם בריכה פרטית, הם עצמאים ויכולים לעזור לי יותר מהוריי, שעובדים כשכירים מהבוקר עד הערב. בכפר המשפחה חיה בסוג של חמולה, גרים כאן גם כל הדודים ובני הדודים, וכולם נרתמים לעזור לי. יש לי אפשרות להשתקם. בארץ אין לי את כל זה. הדירה במדריד עדיין מלאה בכל החפצים שלנו. אני עדיין לא מוכנה לפנות אותה. כלכלית זה טיפשי, אבל רגשית אני לא מסוגלת להתעסק בזה".
אחת הסיבות המרכזיות להישארות בספרד היא הבן גבריאל. "הוא בן חמש וחצי ועדיין לא מדבר, ויש לו בעיות תקשורת קשות מאוד. עד עכשיו הוא היה בטיפול אצל קלינאית, שמתנהל בספרדית, ומתחיל קצת להגיד מילים ספורות. תארי לעצמך שאתלוש אותו מפה ואביא אותו לארץ כדי ללמוד שפה שלא שמע בחיים. זה אומר לקחת סיכון שהילד לא ידבר לעולם. אז כרגע לא אחזור. לא יודעת מה יהיה עוד חמש שנים".
כשאנשים כתבו לך "תהיי חזקה בשביל הילדים", כעסת מאוד.
"אנשים שאף פעם לא איבדו אף אחד אומרים משפטים בנאליים כי הם לא יודעים מה להגיד. החיים שלי התרסקו. אני ערימת חיים שנשברו לרסיסים בגודל גרגירי חול. אני בקושי סוחבת את עצמי. אל תגידו לי שאני צריכה להיות חזקה. אני אהיה מה שאני יכולה להיות.
"עוד משהו שהרגיז אותי ממש, זה כל אלה שאיחלו לי למצוא אהבה חדשה. זה בכלל חירפן אותי. כנראה שבתפיסה שלכם בן זוג זה רהיט, וכשהוא מתפרק נוסעים לאיקאה וקונים חדש. אז לא. זה אדם שהיה לי איתו חיבור של פעם בחיים, אהבה מאוד גדולה. זה לא חור שאני יכולה למלא, לפעמים זה מכתש שלם, והוא יישאר מכתש לעד. אין לי אפילו רצון למצוא שוב אהבה, אני לא יכולה לחשוב על גבר אחר. אף אחד לא יוכל למלא את מקומו".
איך ייראו חייך בתקופה הקרובה?
"כרגע אני בחופשה מהעבודה שלי כמתכנתת. שבועיים אחרי האסון חזרתי לעבוד מהבית, חשבתי שעבודה תסיח את דעתי מהאבל. אחרי חודש הבנתי שבמקום לעבוד אני בוהה במחשב ומדפדפת בתמונות. לקחתי כרגע חופשה, אבל אני מתכוונת לחזור".
תמשיכי לייעץ בענייני זוגיות?
"את העבודה כקואוצ'רית לזוגיות זנחתי. לא יודעת אם אי פעם אחזור לזה. קצת קשה לייעץ בענייני זוגיות כשאת מתאבלת על הזוגיות שלך".
