בגיל 20 עברה עינת חזן לגור בארצות הברית והקימה שם חברה מצליחה לשילוח בינלאומי. תוך כדי טיפולי פוריות מפרכים היא בנתה את עצמה בעשר אצבעות, ואף פעם לא שכחה עבור מי ומה היא עובדת. "מהוריי למדתי שאישה צריכה להיות עצמאית, ושהאושר לא תלוי בכסף אלא בחוויות הטובות שאנחנו אוספים במהלך חיינו", היא אומרת. "בזכות החוויות הללו, גם אם הדרך קשה, תמיד נוכל למצוא בעצמנו את הכוחות להמשיך הלאה, לבנות וליצור דברים מופלאים".
מי את?
"עינת, בת 43, אמא של דניאל והיילי (תאומים בני 15) ושל מיה (תשע וחצי), גרה ברעננה".
ומה את עושה?
"כיום אני יזמית ועוסקת בפיתוח עסקי ובשיווק לעסקים קטנים. בעבר הייתי בעלים של חברת שילוח בינלאומית ושל חברה להפקות ולעיצוב פנים".
שורשים, נופי ילדות – מה את זוכרת?
"נולדתי בתל אביב, בת צעירה במשפחה של ארבעה ילדים. הוריי, סמי ז"ל וגילה, נולדו בקזבלנקה שבמרוקו; לאחר עלייתם ונישואיהם הם גרו בתל אביב, ולימים עברנו להוד השרון. לאבי היה מוסך גדול בהרצליה, והעבודה הייתה החיים בשבילו: עד גיל 70 פלוס הוא הגיע למוסך יום-יום. אמא הייתה עקרת בית שטיפחה באהבה את הקן המשפחתי, ומחומרים פשוטים יצרה רהיטים וקישוטים משגעים. היא גם ניהלה את הצד הכספי של הבית, ומכל שקל ידעה להוציא המון. אבא גדל במשפחה אמידה, עם זיקה לתרבות הצרפתית. לצד ההשכלה האקדמית שרכש במרוקו, הוא היה אוטודידקט, שקרא ולמד כל הזמן. לא היינו עשירים, אבל חיינו בתוך בועה של יופי, עם טקסים קטנים וגדולים. ארוחות שבת, לדוגמה, היו נערכות תמיד סביב שולחן חגיגי עם מפה צחורה, ואני מגיל צעיר ידעתי איך לסדר את הסכו"ם, ואיזו כוס מתאימה לכל משקה. הבית גם היה מלא בחום ובאהבה. בסופי השבוע תמיד עשינו משהו: בחורף נסענו לחרמון, ובקיץ היינו בים.
"אני בילדותי כוניתי 'שירלי טמפל', כי ניגנתי, שרתי ורקדתי, היו לי גומות ותלתלים, ותמיד שמחתי וצחקתי. שאפתי לעסוק באמנות, ובתיכון למדתי במגמת אמנות בויצ"ו צרפת".
בצבא שירתה כמורה חיילת, ואחרי השחרור נסעה לארצות הברית לשנה ועבדה שם כאו-פר. עם שובה לארץ פגשה את בעלה לעתיד, ישראלי שגדל בניו יורק והפציר בה להצטרף אליו לשם. "נישאנו, גרנו בניו ג'רזי", היא מספרת, "והקמנו במנהטן עסק לשילוח בינלאומי של תכולת בתים. עד מהרה הוא גדל ונהפך לחברה משגשגת, שבכל שנה הוכפלה פעילותה. לצד ההצלחה העסקית חוויתי קשיים רבים בניסיון להרות ולהקים את המשפחה שחלמתי עליה. במשך כשנתיים עברתי טיפולי פוריות, וכל ניסיון שלא הצליח שבר את ליבי. לבסוף זכיתי ללדת ב-2005 את התאומים דניאל והיילי, ואחרי חמש שנים נולדה מיה. לכאורה, החיים חייכו אלינו: היו לנו בית גדול, מכוניות חדשות וחופשות מפנקות; זכיתי גם לתת להורים שלי חיים טובים כמו שהם נתנו לי כילדה. ואז, ב-2013 חליתי בשני סוגים של סרטן בבלוטת התריס. עברתי טיפולים קשים, שאת חלקם נדרשתי לעבור כשאני מבודדת מהמשפחה שלי. מאישה שמנהלת את כל העולם, הייתי פתאום נטולת כוחות, והרגשתי שהאדמה נשמטת מתחת לרגליי. שנה לאחר מכן אבי נפטר בארץ בלי שהספקתי להיפרד ממנו, וחוויתי משבר עצום.
"הסרטן ומות אבי גרמו לי להבין שאני חיה את חיי ללא אושר אמיתי, ושהחומריות לא מהווה פיצוי אמיתי לכך, והחלטתי לעזוב את הנישואים במטרה לחיות באושר ובכנות. תהליך הפרידה היה מורכב וכלל גם את עזיבת העסק המשותף שלנו. אחר כך גייסתי את הכישורים האמנותיים שלי ופתחתי עסק לעיצוב ולהפקה של אירועים. הגשמתי לאנשים חלומות והפקתי אירועים משפחתיים לצד אירועי ענק, כולל עבור אנשי עסקים מובילים וחברות גדולות מישראל. כל עבודה הביאה לי את הפרויקט הבא, ותמיד אמרתי כן, כי הייתי חייבת לפרנס את הילדים. באיזשהו שלב הרגשתי שארצות הברית היא כבר לא הבית שלי, והחלטתי לחזור לישראל. לפני כשנה הגענו לרעננה, ואני מאושרת כאן. אנחנו חיים בשכונה שהיא קהילה חמה, ושקיבלה את הילדים ואותי בזרועות פתוחות.
"עם החזרה לארץ נדרשתי שוב להמציא את עצמי מחדש. חשבתי שאני מכירה את ישראל, אבל לאחר שנים רבות בחו"ל הרגשתי כמו עולה חדשה שצריכה ללמוד מחדש את השפה. בחרתי לקחת את הניסיון המקצועי הרב שצברתי, הוספתי את האינטואיציות שלי ואת היכולת ליצור יש מאין, ופתחתי שירות ייעוץ לעסקים עצמאיים ויצירת תשתית של פעילות עבורם. כיום העסק שלי נמצא במגמת התפתחות וצמיחה".
מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לעינת של היום?
"הוריי, שידעו לשלב באופן מושלם בין עבודה לחיים טובים ויצרו עבורנו עולם שלם בעשר אצבעות, הם בשבילי מודל לחיקוי. כמוהם, גם אני לא נרתעת מעבודה קשה, ואני מחויבת ליצור לעצמי מקור פרנסה ראוי ומכבד. כמוהם, אני גם זוכרת שהפנאי חשוב לא פחות מהעבודה, ומקדישה זמן רב לבילויים עם ילדיי ולטיולים בארץ. אחרי כל מה שעברתי, אני יודעת שלא משנה מה יקרה: אני אהיה בסדר, כי יש לי את עצמי ואת המשפחה שיצרתי. הילדים מעודדים אותי מאוד ונותנים לי המון כוח, ואני מלמדת אותם להעז לחלום בגדול ולהיות מוכנים לעבוד קשה כדי להגשים את החלומות שלהם".
מסר לאומה?
"יש דברים שהם גדולים מאיתנו, ושלא ניתן לשנות אותם; צריך להתמסר לדרך שאליה הם לוקחים אותנו, ושעלולה להיראות לפעמים ארוכה מאוד. כדי להצליח ללכת בה, אנחנו חייבים לקחת לעצמנו הפסקות טעינה. בכל ערב חשוב להשאיר מאחורינו את היום שעבר, לנוח, ולמחרת בבוקר לקום, ללמוד מהטעויות שלנו ולנסות שוב עד שנצליח. יחד עם בניית החיים שאנחנו רוצים בהם, נבנה את הביטחון ביכולת שלנו להצליח בכל מצב".
"לא היססתי לתרום כליה לבן שלי". הקליקו על התמונה:
