אורחות של שלום: כיצד מתמרנות נשים באמירויות בין שפע לשמרנות

'לאשה' פותחת את סוכת השלום לאושפיזות מהמפרץ הפרסי: כירורגית השד האמירתית הראשונה, חברת הפרלמנט היהודיה בבחריין וישראלית שחיה על קו דובאי-חיפה

5 מיליון נשים גרות באמירויות. 1 מיליון מתוכן הן מקומיות, 4 מיליון נוספות זרות (צילום אילוסטרציה: Darah Ghanem/GettyImages IL)
5 מיליון נשים גרות באמירויות. 1 מיליון מתוכן הן מקומיות, 4 מיליון נוספות זרות (צילום אילוסטרציה: Darah Ghanem/GettyImages IL)

השנה יש לנו ב"לאשה" אושפיזות מיוחדות לסוכות. תגידו אהלן וסהלן לד"ר קאזם, כירורגית השד הראשונה באמירויות המאוחדות, לננסי כדורי, חברת פרלמנט בבחריין, וגם ענבל פאוסט שחיה על קו דובאי-חיפה.

 

 

כירורגית השד האמירתית הראשונה

========================

 

"נשים לא נבדקו בגלל ענייני צניעות"

ד"ר חוריה קאזם הייתה מתוסכלת כשלא כתבו ברישיון שלה "כירורגית שד" כי זה לא צנוע, אבל לא נתנה לזה לעצור אותה.

 

ד"ר חוריה קאזם (60) מדובאי  (צילום: אלבום פרטי)
    ד"ר חוריה קאזם (60) מדובאי (צילום: אלבום פרטי)

     

    שתפי אותנו בחוויה הייחודית של להיות כירורגית, מנתחת אישה באמירויות.

    "הייתי המנתחת האישה האמירתית הראשונה. היום כבר יש מעט נשים מנתחות בנות האמירויות בכל מיני תחומים, אני מניחה שסללתי להן את הדרך. אני כירורגית שד מתוך צורך שנולד במפגש עם פציינטיות. נולדתי בדובאי, וכשנסעתי ללמוד רפואה באירלנד, הייתי בטוחה שאתמחה במחלות זיהומיות. ביום שהחזקתי לראשונה איזמל, הבנתי שאני רוצה לנתח. סיימתי התמחות בכירורגיה כללית, וחזרתי לדובאי כרופאה. התחלתי לראות יותר ויותר פציינטיות שמגיעות עם סרטן שד מתקדם. הן הגיעו עם מחלה מפושטת שאפשר לראות רק בספרי הרפואה. מצבן הידרדר בגלל חוסר מודעות למחלה ובגלל ענייני צניעות. הן לא רצו ללכת לרופא גבר, ואיבדו זמן. הנשים האומללות האלה הניעו אותי להחליט להתמחות בכירורגיה אונקולוגית. נסעתי שוב לבריטניה לתת־התמחות, וחזרתי לדובאי".

     

    ומאז הפציינטיות נוהרות?

    "ההתחלה הייתה לא פשוטה. קודם כל, הייתה בעיה של רישום ההתמחות ברישיון הרופא. האמירויות זה מקום דתי, ומדברים בו בשפה צנועה. כשרוצים להגיד סרטן השד, אומרים סרטן החזה. זה מה שהתעקשו לרשום לי ברישיון. אבל אני לא מנתחת חזה, זה תחום אחר. אני מנתחת שד. שנים אני משקיעה בלימודים, ובסוף אני חוזרת למולדת שלי ולא יכולה לספר במילים ברורות מה אני

    "מנתח באירלנד שלח לי סרטונים של בדיקת שד עצמית שצילמתי איתו, אבל הם הוחרמו כפורנוגרפיה על ידי משרד הפנים"

    עושה. נאלצתי להיאבק על זה. זה מתסכל. עוד חוויה שאני זוכרת היא שעזרתי למנתח אירי להפיק סרטוני בדיקה עצמית של השד. המנתח הנחמד שלח לי בדואר עותק של הסרטונים והברושורים שראו אור לאחר עזיבתי, אבל הם לא הגיעו אליי. הם הוחרמו כפורנוגרפיה על ידי משרד הפנים בדובאי".

     

    באמת מתסכל.

    "היה לי ברור שצריך לעשות פה עבודה, להפסיק את הטאבו השמרני לגבי סרטן השד. בניתי תוכניות הסברה מקיפות, אבל השתמשתי במילים צנועות ובמינימום תמונות. לאחר קבלת האישור התחילו להעביר את התוכניות במכללות נשים, במועדוני נשים ואפילו בבתי ספר לבנות. בשנת 2002 העבודה שלי נשאה פרי. הקמתי ארגון וקראתי לו בשם המפורש: 'ידידות השד (Breast Friends)'. הארגון תומך בחולות ובבנות משפחותיהן. אנחנו היחידים בדובאי שמפעילים קבוצת תמיכה לחולות. אנחנו גם מממנים מחקר על סרטן השד באמירויות. במערב הגיל הממוצע למחלה הוא 62, ובאמירויות הוא בין 45 ל־47. זה הבדל אדיר ואנחנו רוצים להבין למה. בשנים האחרונות, אגב, קרן אלג'לילה שהקים שליט דובאי, כבוד השיח מוחמד בן ראשד אלמכתום, תומכת בארגון שלנו. ב־2006 עשיתי צעד נוסף, הקמתי את מרכז האישה הראשון בדובאי. זו מרפאה שמאוישת רק על ידי נשים ונותנת מענה לכל צורכי הבריאות של נשים פה. האווירה חמה, תמיד יש אצלנו כיבוד כדי לתת לנשים תחושה ביתית ולא רפואית. אגב, יש מטופלות שמברכות אותי 'אינשאללה תכסי את ראשך'".

     

    איך המשפחה התייחסה לכך שהבת הולכת בכל הכוח על קריירה?

    "אני באה ממשפחה של רופאים. בפעם האחרונה שספרנו, היו משהו כמו 70־80 רופאים במשפחה המורחבת. אבא שלי, ד"ר אחמד עבדאללה קאזם, מומחה באורתופדיה, היה המנתח האמירתי הראשון. כבר כילדה נהגתי לחתוך את הבובות הממולאות שלי ולהגיד, 'אמא, הוצאתי לה את האפנדיציט'. אמא שלי, שהתחתנה איתו בגיל 16, היא אמנית ומעצבת אופנה בעלת עסק משלה. אומרים לי, 'אה, את מנתחת בגלל אביך?'. אני צוחקת ועונה, 'לא, אמא שלי הכריחה אותי לעזור לה בעסק ולתפור'. למרות שהמשפחה שלי משכילה, החיים שלי כילדה, בת לתרבות האמירתית, היו מוגנים כמו חייהן של בנות אחרות ממשפחות משכילות פחות. הלכתי לבית ספר לבנות, מעולם לא דיברתי עם בנים שלא היו בני המשפחה הקרובה שלי, ולא יכולתי לבקר חברה בביתה אם היה שם אח גדול. מגיל צעיר את מרגישה אי־נוחות בקרבת גברים. זו הייתה בחירה לא שגרתית לחדור למעוז גברי כמו כירורגיה".

     

    צריך כוח רצון עז כדי לא ללכת בתלם.

    "היה לי מזל לגדול במשפחה שהחינוך בה חשוב, וזה לא משנה אם את ילד או ילדה. כילדה נהגתי להגיד להם שאני לא רוצה להתחתן וללדת ילדים והם לא הזדעזעו. אבל כשאמרתי שלא בא לי ללכת היום לבית הספר, זה היה כאילו נחרב העולם. למזלי, הוריי גם הסכימו שאתעכב עם חתונה והולדת ילדים לטובת הקריירה. זה לא דבר מקובל. יש פה המון לחץ על נשים להינשא וללדת".

     

    ספרי לי על חייך האישיים.

    "אני נשואה לרון, עיתונאי אמריקאי שהשתקע בדובאי כשסיקר את מלחמת איראן־עיראק, ויש לנו שתי בנות, סיטארה אנגלינה (19) וליילה גינה (18). הכרנו בסוף שנות ה־80 כשחזרתי מהלימודים. נפגשנו במשחק קריקט. מודה שזה משעשע שאמריקאי ואמירתית אוהבים את הספורט הזה. היינו מאורסים תשע שנים בגלל ההתמקדות של כל אחד מאיתנו בקריירה (נסעתי לו באמצע לתת־התמחות באנגליה) ובגלל התנגדות משפחתי לחתונה. אנחנו גרים באזור שנקרא אום סוקיים (אזור אמיד על רצועת החוף, ת"ב). אחרי שנים של מגורים בקור ובגשם של בריטניה, אני נהנית משמיים כחולים אינסופיים ומהחום. הבכורה שלי לומדת במכינה לרפואה באוניברסיטה בניו־יורק. הקורונה החזירה אותה הביתה באמצע הלימודים. הבת הצעירה שלי התחילה בימים אלה את לימודיה באוניברסיטה בדבלין. היא לומדת מזרח תיכון ולימודי אירופה".

     

    "שילמתי מחיר, התחתנתי בגיל 39". עם בעלה, רון בנגולו  (צילום: אלבום פרטי)
      "שילמתי מחיר, התחתנתי בגיל 39". עם בעלה, רון בנגולו (צילום: אלבום פרטי)

       

      איך נראה יום טיפוסי שלך?

      "אני קמה בארבע, גג ארבע וחצי לפנות בוקר. היום שלי מתחיל בתפילה. עד שבע אני במרפאה. אני לא ממש מספיקה לאכול ארוחת צהריים ביום עבודה. אחר הצהריים אני חוזרת הביתה. כשהבנות גרו בבית, זה היה הזמן שלנו יחד. היינו שותות קראק צ'אי, תה ארומטי שאני אוהבת, והייתי מתעדכנת ביום שלהן. לפנות ערב בעלי ואני הולכים בחוף וצופים בשקיעה מעל המפרץ. כשאני רואה בטיול את קצב ההתפתחות המואץ של דובאי, זה גורם לי להתגעגע לדובאי של ילדותי שהייתה עיירה קטנה. הכבישים היו מסתיימים פתאום בחול המדבר. כדי לקנות גלידה היינו צריכים לנסוע במיוחד לאחת משתי החנויות, וכולם הכירו את כולם".

       

      מתי את פוגשת חברים?

      "אין לי ממש חיי חברה בדובאי, כי לוח הזמנים שלי שונה מזה של אחרים. אנשים פה יוצאים לבלות מאוחר בערב ומשלימים את שעות השינה בסייסטה בצהריים. לי אין את הפריווילגיה הזו".

      "באמירויות להגשים את ייעודך כאישה זה להתחתן ולהקים משפחה. אם אישה תבחר לוותר על המשפחה ולהתמקד בקריירה, יהיה לזה מחיר של בידוד חברתי"

       

      איך החיים בדובאי עבור נשים?

      "לנשים לא הייתה שום השכלה בדובאי של שנות ה־60. הן היו עקרות בית. גם כשנשים היו מורות בבית הספר, שילמו להן פחות ממורה גבר. ב־1976, חמש שנים לאחר הקמת איחוד האמירויות, הוקמה אוניברסיטת האיחוד, ונשים החלו ללמוד שם. היום 95 אחוז מהבנות בדובאי מסיימות את לימודי התיכון וממשיכות ללימודים גבוהים. 70 אחוז מכלל בוגרי האוניברסיטאות אצלנו הן נשים, ובמכון היוקרתי למדע וטכנולוגיה בדובאי, 60 אחוז מהתלמידים הן נשים. ב־30 השנה האחרונות איחוד האמירויות התקדם בצמצום הפערים המגדריים. כאמור, נשים אפילו עוקפות את הגברים בהשכלה שלהן. אבל אם מעמיקים בהסתכלות, רואים שנשים עדיין מוכוונות ללימודי חינוך ומדעי החברה. גברים לומדים הנדסה, מינהל עסקים, מתמטיקה ומחשבים".

       

      מה עם נשים רופאות?

      "יש פה ושם. אבל אם כבר נשים אמירתיות מגיעות ללמוד רפואה, מעודדים אותן להיכנס להתמחויות שנחשבות נשיות יותר, כמו ילדים ורפואת משפחה. להיות מנתחת בשנות ה־80 בדובאי, כשאין בסביבה אף אישה מנתחת שאני יכולה לשאת אליה עיניים ולהגיד 'אני רוצה להיות כמוה', לא היה פשוט, וגם היום נשים לא בוחרות במקצועות הכירורגיה. באמירויות להגשים את ייעודך כאישה זה להתחתן ולהקים משפחה. הכירורגיה נחשבת מקצוע שלא מאפשר חיי משפחה תקינים. אם אישה תבחר לוותר על המשפחה ולהתמקד בקריירה, יהיה לזה מחיר של בידוד חברתי. עם כל ההתקדמות, אנחנו רחוקים מאוד מלקבל נשים רווקות כמצב לגיטימי. גם אני שילמתי מחיר על הבחירה המקצועית שלי. התחתנתי רק בגיל 39 וילדתי לראשונה בגיל 41".

       

       

      הקהילה היהודית בבחריין

      =================

       

      "כולנו נאמנים למלך"

      ננסי כדורי, חברת פרלמנט בבחריין, טוענת שלנשים אין צורך להילחם על מעמדן, כי כבר יש להן זכויות שוות

       

      ננסי כדורי.  (צילום: אלבום פרטי)
        ננסי כדורי. (צילום: אלבום פרטי)

         

        "כמי שנולדה לאמונה היהודית, חיה בארץ מוסלמית וחונכה במנזר קתולי, אני תמצית של דו־קיום בשלום", מצהירה עו"ד ננסי אלי כדורי, תושבת אלמנאמה בירת בחריין וחברת הבית העליון של השורא – הפרלמנט הבחרייני. "'הסכם אברהם' הוא אירוע היסטורי שמביא עמו תקווה וישפיע על כל האזור שלנו, וכולנו שמחים בו", אומרת כדורי, ונזהרת מלהדגיש את ייחודם של רגשותיה כיהודייה דווקא. "אף על פי שישראל מעולם לא היוותה איום על מדינות המפרץ, הסכם שלום בין ישראל לבחריין יקרין על האזור כולו, וכולם ייהנו מפירותיו", היא מוסיפה.

         

        ננסי אלי כדורי ("40 פלוס") נולדה בבחריין למשפחה ממוצא עיראקי שהגיעה לפני כמה דורות לאי, ששימש מרכז מסחר עולמי. כיום היא חברה בקהילה היהודית המקומית המונה 39 איש בלבד (תזכורת: בבחריין חיים 1.2 מיליון תושבים, רובם מוסלמים שיעים, והשלטון בידי מוסלמים סונים).

         

        את התואר במשפטים רכשה באנגליה (והעובדה ניכרת במבטא האנגלי המודגש שלה), אך עם פטירתו של אביה בשנות ה־20 לחייה נאלצה לחזור למולדתה, ירשה את מקומו בניהול העסק המשפחתי המשגשג וניצלה את הידע שלה במשפטים כדי להרחיב את העסקים. ב־2010 מונתה על ידי המלך חמד בן עיסא אלחליפה כחברה בבית העליון של הפרלמנט הבחרייני, המונה 40 חברים, מהם מהם עשר נשים.  על אותו כיסא, אגב, ישבה בזמנה גם בת דודתה, הודא עזרא נונו, שמונתה בהמשך לשגרירת בחריין בארצות־הברית. מאז, הוארכה כהונתה של כדורי והיא ממשיכה בה גם כיום. במהלך השנים הייתה חברה בוועדות חשובות כמו חוץ, הגנה, ביטחון פנים, הוועדה לענייני נוער וצעירים, ובנוסף היא חברה בכירה ופעילה גם בוועדה העליונה לקידום מעמד האישה, שבראשה עומדת סביקה בנת אברהים אלחליפה, רעייתו של המלך.

         

         

        בשיחתנו היא נמנעה מלמסור כל פרט אישי (גיל, מצב משפחתי) או רגיש (קרובי משפחה בישראל, קשרים עם הארץ וכו'), אך שמחה מאוד לענות לשאלה על מעמד האישה הבחריינית ועל תרומתה שלה לנושא. "אנחנו איננו נאבקות על מעמדנו ואין לנו צורך להילחם על מעמד הנשים בבחריין, כי הן שוות זכויות, מתקדמות, נושאות במשרות בכירות ואינן נופלות מהגברים בשום דבר", היא טוענת.

         

        גם לשאלה על מצבם של יהודי בחריין יש לה דברים נחרצים לזקוף לזכות המדינה שבה היא חיה: "בניגוד למה ששמענו בארצות אחרות, על כך שיהודים נאלצו לברוח בעור שיניהם ולהשאיר את רכושם אחריהם, בבחריין זה לא קרה. יהודים שבחרו לצאת מכאן בשנות ה־40 וה־60 יכלו לקחת את רכושם או למכור אותו, וגם כאלה שעזבו נשארו בקשר טוב עם שכניהם וחבריהם המוסלמים. גם כיום אין הבדל בין בני כל הדתות שמרכיבות את האוכלוסייה בבחריין, וזאת בגלל גישתו של המלך שלנו, שטבע את האימרה: 'האמונה היא האור שמאיר את השביל שלנו לשלום'. יש כאן שיעים, סונים, בהאים, הינדואים, נוצרים ויהודים, ואף אחד אינו מרגיש שונה בגלל דתו או אמונתו. כולם נאמנים למלך ולממלכה, שהיא הבית של כולנו".

         

        היא עצמה פעילה בקהילה היהודית, שבית הכנסת שלה (שסגור כרגע לרגל שיפוצים) פועל רק בחגים, ואף כתבה את הספר "מראשיתנו ועד הלום", שהוקדש ליהדות בחריין, והוגש על ידה למלך חמד.

         

        ומה את עושה בזמנך הפנוי, כשאינך עוסקת בפעילות ציבורית?

        "אני מסייעת בהתנדבות לבעלי צרכים מיוחדים, עוסקת בספורט ואוהבת מוזיקה, מחול, תיאטרון ואמנות. יש לי גם אוסף בולים", היא מפתיעה.

         

        ביקרת בישראל בעבר?

        "לא, כי בחריין אוסרת על אזרחיה לבקר בארצות שאין עמן הסכם שלום, אבל אשמח לעשות את זה בעתיד".

         

        ומה יש לך להמליץ לישראלים שעוד מעט (אולי) ישטפו את בחריין?

        "בנוסף לאוכל טוב מומלץ לבקר במוזיאון הלאומי, במרכז לדו־קיום בין כל הדתות שהקים המלך חמד, במרכז האומנויות, בחוות גמלים, במרוצי סוסים. אפשר להתנסות בדאייה ובספורט ימי מגוון ואפילו לצפות במרוץ המכוניות פורמולה 1 שמתקיים כאן בעונה. בהחלט שווה להגיע". 

         

         

        על קו דובאי-חיפה

        =============

        "ערוץ החיים הטובים"

        ענבל פאוסט נהנתה מחיי הנוחות של דובאי כשגרה שם ("מחנים לך את האוטו ויש נני"), אבל פחות התלהבה כשגילתה שחשבון הבנק המשותף שלה ושל בעלה רשום רק על שמו

         

         

         

        ענבל פאוסט (45), חיה על קו דובאי־חיפה עם בתה, קלואי, בדובאי (צילום: אלבום פרטי)
          ענבל פאוסט (45), חיה על קו דובאי־חיפה עם בתה, קלואי, בדובאי(צילום: אלבום פרטי)

           

          איך הגעת לדובאי?

          "בעקבות העבודה של בעלי בחברת קוסמטיקה בינלאומית. הוא גרמני במוצאו, ולשנינו יש דרכונים גרמניים. בשנה האחרונה הוא שם, ואני והילדים (14, 7) על הקו. כשעברנו לדובאי, לפני 13 שנה, כלום לא היה בנוי. במשך השנים היא עברה התפתחות מואצת".

           

          יש לך חברות אמירתיות?

          "יש בסך הכל 12 אחוז מקומיים בדובאי. את יושבת בפארק עם חמש אמהות ושומעת שבע שפות. כולם זרים. היו לי חברות טובות סוריות, לבנוניות, איראניות. הן ידעו מי אני, והיו שיחות פוליטיות. התווכחתי בלי לפחד. לתושבות החוץ כמעט אין אינטראקציה עם המקומיות. מי שעובדת זה בדרך כלל במשרד ממשלתי. לא תראי אותה בעולם העסקים. מדי פעם יש לך תזכורת שאת מתגוררת במקום מוסלמי כששמים בעיתון קו שחור על תמונה לא צנועה של פרסומת בינלאומית. בסרטים, כשיש קטעים לא צנועים או קללות, חותכים אותם מהסרט.

           

          "בימים הראשונים בדובאי החוצפה הישראלית שלי נתקלה בתגובה חריפה, והבנתי שאני צריכה להתאים את עצמי לתרבות המקומית. נסעתי לגן של הבן בכביש בינעירוני, ומישהו נסע לאט בנתיב השמאלי. עקפתי אותו בבוטות, נסעתי לפניו ולחצתי על הברקס, להחזיר לו על הנסיעה האטית שלו. הסתכלתי במראה, וראיתי גבר עם כאפייה. המשכתי לנסוע, לפנות, ואותו הגבר אחריי. עוקב אחריי. נכנסתי ללחץ. לימים הבנתי שזה שאני גם אישה וגם מערבית שעקפה אותו זה דבר חמור. בשלב כלשהו היינו רכב לצד רכב. פתחתי את החלון והתנצלתי. הוא שאל, 'את בטוחה?', עניתי שכן, ואז הוא לקח ימינה ועזב אותי".

           

          ידעו שאת ישראלית?

          "מי שהכיר אותי ידע. נשארתי עם השם ענבל. לילדים שלי קוראים קלואי וטים, שמות לא ישראליים. אנשים ממעגלים רחוקים חשבו שאני גרמנייה. כששאלו על המראה שלי, סיפרתי שיש לי שורשים מרוקאיים. פעם חיתלתי את הבן שלי בשירותים ציבוריים ודיברתי אליו בעברית. אישה יצאה מהתא ושאלה בחשדנות באיזו שפה דיברתי. עניתי לה שבגרמנית".

           

          את עובדת בדובאי?

          "בוויזה נכתב שאני עקרת בית. זה הוציא לי עשן מהאוזניים. אגב, גם חשבון הבנק שלי ושל בעלי היה רשום רק על שמו. ככה זה שם. חבילת ערוצי הטלוויזיה על שמו, חשבון החשמל על שמו. פירוט האשראי הגיע רק אליו. לא יכולתי לעבוד בהתחלה בתחום שלי, שיווק ומכירות, כי התארים שלי היו מהארץ, וחששתי להציג אותם. עם הזמן הפכתי למתווכת בין חברות ישראליות ללקוחות באמירויות. מדובר בחברות שרשומות באירופה, כך שהן יכולות להיכנס לשוק המקומי. הישראלים חזקים בתחום ההייטק, האבטחה והרפואה. למשל, רופאים ערביים ישראלים שמומחים בתחום מסוים שיש לו דרישה באמירויות, חיברתי אותם לקליניקה הרלוונטית, הם באו לכמה שבועות וגזרו קופון מכובד, כי הרפואה באמירויות היא פרטית".

           

          הצלחת ללמוד ערבית?

          "הלכתי לכמה קורסים, אבל לא היה לי איפה לתרגל. כולם מדברים אנגלית. נותני השירות מגיעים מחוץ למדינה: מסרילנקה, מהודו, מהפיליפינים, ככה שגם למקומיים אין דרך לתקשר בלי אנגלית".

           

          ספרי על היומיום בדובאי.

          "זה ערוץ החיים הטובים. בסופר אורזים לך, לוקחים עבורך את העגלה לאוטו ופורקים את הקניות באוטו. לכולם יש נני בבית. בכל מקום יש מי שמחנה לך את האוטו. כולם לובשים מותגים. את רואה נשים לבושות בשמלה מסורתית ועם כיסוי ראש אבל עם נעלי עקב של ג'ימי צ'ו, תיק של דיור ומשקפי שמש של גוצ'י. במועדוני הנשים, דובאי ביץ' קלאב ודובאי ליידי קלאב, הן מסתובבות עם בגדי יוגה ובגדי ים. בתי הספא בדובאי נפרדים לגברים ולנשים. מכון הכושר מעורב, אבל בחוגים כמו אירובי כתוב שהכניסה לנשים בלבד".

           

          אפשר להוציא את האף החוצה בקיץ?

          "לא מסתובבים סתם ככה בחוץ. מאפריל יש 47 מעלות עם 70 אחוזי לחות. תחנות האוטובוס מקורות וממוזגות. אי־אפשר להיכנס לים בספטמבר מרוב שהוא חם".

           

          מה לבשת בחום שכזה?

          "בדובאי לבשתי גופייה ומכנסיים קצרים. אבו דאבי הוא מקום יותר שמרני. פחות נעים ללכת ככה ברחוב כי חוטפים מבטים. במסעדות יש קוד לבוש. כשמזמינים מקום שואלים מה הקוד. גם בקניון, בשנים האחרונות, פרסמו קוד לבוש שלא ניתן להיכנס עם בגד ים ועליו עליונית כמו שתיירים נהגו לעשות".

           

          איך שמרת על קשר עם המשפחה בארץ?

          "לא יכולתי לצלצל וגם לא לתקשר דרך הווטסאפ. האפשרות הזו סגורה בדובאי, והסקייפ היה משובש. אז אמא שלי ואני הקלטנו הודעות בווטסאפ ושלחנו אחת לשנייה. בהמשך הורדתי אפליקציה לא חוקית של שיחות, שאם תופסים אותך משתמש בה אתה משלם קנס של 50 אלף שקל. הייתי מורידה, עושה שיחה ומיד מוחקת אותה, ככה בכל פעם". 

           

           

          מה באמת מעמד הנשים שם?

          ======================

           

          "אישה חייבת גבר מלווה"

          מצד אחד, יש חוקים ששומרים על זכויות הנשים, מצד שני, הן לא יוצאות לבד מהבית. ד"ר אסף רגב משרטט את מצבן המורכב של נשות האמירויות.

           

          בגדי מעצבים מתחת ללבוש הצנוע, ממש כמו ב"סקס והעיר הגדולה 2"  (צילום: יח"צ של הסרט "סקס והעיר הגדולה")
            בגדי מעצבים מתחת ללבוש הצנוע, ממש כמו ב"סקס והעיר הגדולה 2" (צילום: יח"צ של הסרט "סקס והעיר הגדולה")

             

            הסרט "סקס והעיר הגדולה 2", שבו ראינו אמירתיות לבושות בשמלות צנועות ומתחתיהן מותגי־על מערביים, משקף את המציאות?

            "זה בול כמו במציאות", אומר ד"ר אסף רגב, חוקר אסלאם ומזרח תיכון. "האישה האמירתית קונה ב'הרודס' בלונדון בגדי מעצבים, כולל פריטי לנז'רי. אבל לרחוב היא יוצאת לבושה בצניעות ומכוסה בג'ילבאב, כולל כיסוי ראש. כשהיא לבד בבית או עם בעלה וילדיה הקטנים היא תתלבש איך שהיא רוצה, אבל אם יש בבית ילד מעל גיל 13 או שהם מארחים, היא תתלבש כפי שהיא לבושה בחוץ.

            "באבו דאבי ובדובאי יש מועדוני נשים. הקלאבים האלה נמצאים בדרך כלל במלונות יוקרתיים על חוף הים, והכניסה מותרת לנשים בלבד. כשהנשים מגיעות למועדון, הן משאירות את הלבוש הרשמי בתאי ההלבשה ומסתובבות בחוץ בבגדי ים, בבגדי חוף ואיך שבא להן".

             

            מה המעמד המשפטי של הנשים שם?

            "ישנם החוקים הרשמיים וישנה המציאות. בחוקים הם אלופים. הוקמה מועצת האיזון המגדרי ונוסחו כעשרה חוקים שעוסקים בזכויות נשים. בהצהרה הן כמעט שוות לגברים. הלימודים, האקדמיה, עולם העבודה, חברות בגופים ממשלתיים, הכל פתוח לפניהן. גם באספה הלאומית של האמירויות, שהיא כמו הממשלה, ומונה 40 חברים - יש תשע נשים. בדובאי מציינים את יום האישה ב־28 באוגוסט ברוב פאר. אבל במציאות הנשים באספה הן קישוט. את ההחלטות מקבלים הגברים. כמי שמונו על ידי משפחת המלוכה הן מצביעות כפי שהורו להן. נערות ונשים לא מסתובבות לבד ללא פיקוח. ביגמיה מותרת בחוק. למושל דובאי, מוחמד בן ראשד אלמכתום, יש שש נשים ו־23 ילדים. כשאחת מהן, הנסיכה האיה, אחותו למחצה של המלך עבדאללה הירדני, ברחה לפני שנה עם ילדיה מדובאי לאירופה, היא הוחזרה בכוח והפרשה הושתקה. החוק גם מתיר לבעל להכות את אשתו למען החינוך שלה".

             

            ד"ר אסף רגב, חוקר אסלאם ומזרח תיכון, אוניברסיטת בן גוריון ומכון גבעת חביבה, תושב חיפה  (צילום: דני דקל)
              ד"ר אסף רגב, חוקר אסלאם ומזרח תיכון, אוניברסיטת בן גוריון ומכון גבעת חביבה, תושב חיפה (צילום: דני דקל)

               

              כשחיפשתי אמירתיות קרייריסטיות כדי לראיין אותן לכתבה הזו, כמעט לא היו כאלה בנמצא.

              "בגדול, האישה האמירתית לא עובדת. היא מטפלת בענייני הבית והמשפחה, יוצאת לבלות ולהסתובב. גם כשהיא מסיימת את התיכון לבנות בלבד וממשיכה ללימודים גבוהים (למשל, הסורבון, קורנל וקיימברידג' פתחו שלוחות באמירויות), היא תקבל תואר אקדמי ואז תתחתן ולא תעשה קריירה. אישה שתרצה לעשות משהו מעשי עם ההשכלה שרכשה תעורר תמיהה, זה לא מקור לגאווה.

              "האמירויות לא ממסות את האזרח כי הן לא צריכות מסים כדי להתקיים, והאמירתיים משתדלים לא לעבוד. עובדים בשבילם. למה ללמוד רפואה ולקרוע את התחת אם אפשר להביא רופא מבריטניה?".

               

              מה מרחב הפעולה של נשים ביומיום?

              "האמירויות הן מונרכיה אסלאמית פטריארכלית. כשנערה או אישה רוצה לצאת לקניות, ללכת למוזיאון או לשתות קפה, היא תעשה את זה עם מלווה, גבר שמפקח עליה, למשל אחיה. כשהיא תלך לשירותים, הוא יחכה לה בחוץ. רק לחבורה גדולה של בנות יתאפשר ללכת ללא מלווה. בשנות ההתבגרות זוכה הנערה האמירתית לליווי של ה'וולי', שהוא הגבר הדומיננטי במשפחה. זה יכול להיות האב, הדוד

              "בגדול, האישה האמירתית לא עובדת. היא מטפלת בענייני הבית, יוצאת לבלות. גם אם תקבל תואר אקדמי, היא תתחתן ולא תעשה קריירה"

              או הסבא שמפקח על אורחות חייה. הוא יחליט עבורה איפה ללמוד, מי יהיו חברותיה וכמובן עם מי היא תתחתן. ככל שהמשפחה דתית יותר, היא תתערב יותר בהחלטות".

               

              חתונות הן באמצעות שידוך?

              "כן, אבל היום יש גם אתרי היכרויות, אבל הם מפוקחים ומנוטרים על ידי המשפחה. הם יאשרו את התמונות שהבת מעלה, ידעו מי הגברים שפנו אליה. כשהבחור יבקש להיפגש, זה יהיה בסלון ביתה של המשפחה. אין דבר כזה שהזוג יהיה לבד לפני הנישואים, וזוג מאורס לא ילך לבד ברחוב".

               

              לזוג מותר להפגין חיבה ברחוב?

              "מגע במקום ציבורי אסור. אני גם לא ממליץ על חיבוק לצורכי תמונת סלפי. זה עלול להגיע לגירוש. לא מזמן יצאה פסיקה שמותר לאישה לרקוד רק כשהיא נמצאת לבד או עם בעלה. אסור לה לרקוד אפילו במועדוני הנשים, גם אם היא רוקדת לבדה בצד. עם זאת, הייתה פסיקה שאומרת שלבן אסור להתחתן ללא הסכמת אמו. זו פסיקה חדשנית, בפעם הראשונה מעניקים סמכות לאם. בימי הקורונה יצא, למשל, פסק הלכה המתיר להינשא דרך הווידאו. כל משפחה נמצאת בצד אחר של המסך, וטקס הנישואים נחשב לטקס כדת וכדין".

               

              יש נשים שהן סמכות הלכתית?

              "מ־2009 אישה יכולה להיות פוסקת הלכה, מופתי. יש קורסים ייעודיים לכך. אבל אישה שהוסמכה יכולה להיות סמכות הלכתית לענייני נשים בלבד".

               

              הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: אלה אוזן, סגנון: לירון שמעוני)
              הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: אלה אוזן, סגנון: לירון שמעוני)
               
              הצג:
              אזהרה:
              פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד