שי גבסו: "הסגר יכול היה להיות סיוט, אבל לקחתי את זה למקומות טובים"
הוא מגדיר עצמו כאדם מאמין אך נמנע מבתי כנסת, פוחד ממקומות סגורים אבל פורח עכשיו, ושירו החדש מוקדש לאבו דאבי. לירון לב דיבר איתו גם על "כוכב נולד", כמובן
הימים שבין ראש השנה ליום כיפור, עשרת ימי תשובה, הם זמן של הסתכלות פנימה וחשבון נפש. אני העברתי אותם עם הרבה מאוד נטפליקס ומעט מאוד חשבון נפש, עד שבאופן מפתיע החשבון הגיע דווקא מכיוון נטפליקס: צפיתי בסרט "הדילמה החברתית", שבו בכירים לשעבר בפייסבוק, בטוויטר ובעוד רשתות חברתיות עושים חשבון נפש עם עצמם ומשתפים אותנו במניפולציות ובכוונות הלא כל כך תמימות שמתחבאות בתוך הפיד הכביכול-תמים שלנו. הסרט הזה הוא סופר-רלוונטי במיוחד עכשיו, כשכולנו סגורים בבתים וחיים באפליקציות אפילו יותר מבדרך כלל. ומה מחכה לנו בסמארטפון? מאגר אינסופי של שנאה, תיאוריות קונספירציה, כאוס מוחלט: כולם נגד כולם. תכלס, נשמע כיף, אנחנו יכולים להעביר ככה יום שלם בבית, אבל לפני שאנחנו שוקעים בתוך כל ה"טוב" הזה, שווה לעצור רגע ולחשוב לאן אנחנו מכניסים את עצמנו.
בחצי השנה האחרונה כולנו עוברים טלטלה רגשית, והרשת החברתית היא כר פורה להוצאת עצבים ואגרסיות. למעשה, זאת אחת התכונות העיקריות שלה – גם לפי אותם אנשים שיצרו אותה ושמופיעים בסרט. הרשת יודעת בדיוק איך לפתות אותנו להישאר, ובמקרים רבים גם לסחוב אותנו למקומות קיצוניים, העיקר שנבלה כמה שיותר זמן מחובקים עם האפליקציה האהובה עלינו. לצערי, זה עובד יותר מדי טוב. אנשים נורמטיביים, ביניהם גם חלק מהחברים שלי, יורים לכל הכיוונים, משתפים פוסטים אלימים, פוגעים ומעליבים בלי סיבה – רק משום שמשעמם להם בבית. ברור לי שבעולם האמיתי הם לעולם לא היו מרשים לעצמם להתנהג ככה, אבל ברשת אין חוקים, אין גבולות: הכל מותר, ועדיף שיהיה קיצוני ומזעזע, העיקר לייצר עניין ולגרוף לייקים.
אז השנה ניצלתי את יום כיפור כדי לעשות חשבון נפש ביני לבין הפיד שלי וניקיתי ממנו רעשי רקע: חברים קיצוניים, פוסטים אלימים, כל מה שלא עושה לי טוב. אני ממליץ גם לכם לצפות ב"דילמה החברתית" ובטוח שבעקבות מה שתראו שם, גם אתם תעשו משהו עם הפיד שלכם.
צפו בקדימון לסרט:
עוד לפני ששקעתי בעולם שכולו נטפליקס, נפגשתי עם שי גבסו, זמר ויוצר שאני אוהב במיוחד, וגיליתי שגם הוא, כמוני, משתדל להגביל את הזמן שלו מול המסכים. "אני מחובר לחדשות", הוא אומר, "אבל באופן נורא מבוקר, כי זה יכול לסחוף אותך למקום של רעל. אני מרגיש שהעולם שובר לכל מיני כיוונים. הוא כל הזמן משתנה. לא להאמין מה אנחנו חווים בעשור האחרון, עם השינויים המטורפים האלה".
איך עוברים עליך ימי הסגר?
"להפתעתי, מאוד טוב. על הנייר זה יכול היה להיות התגשמות של כל הסיוטים שלי; בכלל, להיות במקום סגור, כשמגבילים לי את חופש התנועה, זה יכול להיות מאוד מפחיד – אבל דאגתי לקחת את זה למקומות טובים, וכבר כמה חודשים אני מקליט כל הזמן. יום-יום אני באולפן עם המפיק והדי-ג'יי דודי שרון. זה כיף פתאום למצוא מישהו שיש לך איתו כימיה מלאה, ואתם יכולים להעביר ימים שלמים ביחד באולפן".
בשנים האחרונות נראה שהתרחקת מהדת. אתה עדיין אדם מאמין?
"בטח. אי אפשר להפריד אותי מזה. כל-כולי אמונה, שזה אומר, לזכור מאיפה באת ומה אתה באמת. אצלי אין הפרדה בין קודש לחול ובין גוף לנפש: זה הכל ממש אחד. אני מאוד מכבד את הדת, אבל כשהלכתי לבית הכנסת בשנים האחרונות, זה גרם לי לרחף ולהתנתק מהקרקע, ולא הרגשתי שזה הייעוד שלי. מישהו כמוני צריך יותר ויותר להתחבר לקרקע ולארציות כדי להיות מאוזן. כשהלכתי לבית כנסת ביום כיפור, כולל הצום, כולל הכל – הרגשתי שכבר לא נשאר ממני כלום, שאני כאילו אוויר. אני מאמין שתפילה היא משהו שאתה מסגנן אותו לעצמך, לפי הכוונה הפנימית שלך, וכשאתה חווה את האלוהות כדבר שהוא בלתי נפרד ממך, אתה יכול למצוא מה זה אומר לך. לי זה לא אומר להיכנס לבית כנסת ולהתפלל. מבחינתי, להסתובב ברחוב ביום כיפור ולספוג את האנרגיה הזאת של השקט – יש בזה המון כוח. בעיניי, תפילה היא פוקוס. גם כשאני על האופניים, אני מתפלל. אני בפוקוס. זה אומר, לנקות את עצמי, להיות עם עצמי".
לאחרונה הוצאת סינגל חדש בהפקת דודי שרון, "אבו דאבי". הוא נולד בעקבות הסכם השלום?
"השיר הזה הוא סוג של סגירת מעגל. לפני שנה וחצי הייתה מסיבה למפיק שירזי, שבזכותה הכרתי את דודי: הופענו שם יחד עם רמיקס לשיר מהאלבום שלי באנגלית. דרך שירזי ודודי גיליתי את העולם של חיי הלילה ושל מוזיקת המועדונים, דאנס, טכנו – דברים שאני מאוד אוהב. בעקבות ההופעה הזאת הגיעו אלינו פניות להופיע במועדונים בכל העולם, כולל באבו דאבי. בזמנו זה היה די מוזר, כי מה פתאום פונים אלינו משם? אבל זה די נפוץ בסצנה הזאת של המועדונים. התחלנו להתקדם עם זה, אבל ברגע שהבנו שנצטרך דרכון זר, עצרנו הכל. זה כבר הרגיש מסוכן. עכשיו, אחרי הסכם השלום עם האמירויות, דודי הביא את הרעיון של 'איך בא לי אבו דאבי'".
השיר הזה הוא טוויסט מפתיע מבחינתך: שיר מועדונים, פופי, קליל, רחוק מהבלדות המרגשות שאתה מזוהה איתן.
"התדמית שלי היא מה שהיא, אבל בין זה לבין להיות אמן יש ים של דברים שבהם אתה נותן הרבה זוויות מעצמך. זה מאוד מוזר שבארץ מטפחים את התבניתיות הזאת. בחו"ל אני לא מוצא אותה. ההתחלה של ביונסה לא דומה להמשך שלה. אותו דבר לגבי ג'סטין ביבר, ריהאנה או כל אמן אחר. לאמן יש אבולוציה, אבל בארץ לא מכבדים את זה, וזה חבל. הרי הזמנים משתנים, וכשאתה בן אדם חוקר וסקרן, אתה משתנה יחד איתם. אני שנים מקשיב לטכנו ולדברים שכאילו לא היה לי קשר אליהם. זאת אחת הסיבות לכך שעברתי לכתוב באנגלית באלבום הקודם. אמן צריך כל הזמן לרצות להיות טרי, פריך, מקורי. זה משהו שאני מוצא בתעשייה הבינלאומית, אבל בתעשייה המקומית אני כמעט לא רואה את זה. אני רואה את זה רק כשמגיעים אמנים צעירים כמו נועה קירל. זה מאוד מבורך. מהרגע הראשון שיצא לי להיחשף אליה, עם 'די-ג'יי, שים אותי ברמקולים', הרגשתי שסוף-סוף מישהי באה לירוק בפרצוף ולנער לרגע את השטיחים שעליהם המוזיקה בארץ מתקיימת, ושכבר לא אמיתיים מבחינתי".
הקשיבו ל"אבו דאבי":
אחד הז'אנרים הבולטים במוזיקה הישראלית בשנים האחרונות הוא הפופ האמוני, שאתה היית אחד מחלוציו באלבום הראשון שלך. אתה עדיין מתחבר למוזיקה הזאת?
"כשהוצאנו באלבום הראשון את 'ארים ראשי', היו מחשבות לעשות לו גרסה פחות דתית, אבל אני ראיתי אותו כשיר רוחני, רק שהרדיו אז לא היה רגיל לזה. אני חושב שמוזיקה אמורה לרגש, ואמונה היא בהחלט תחום שמרגש הרבה אנשים. היום אני לא יכול להגיד שאני נמשך יצירתית לתחום הזה, ושאני שומע אותו. בדרך כלל, הפוקוס שלי הולך למה שמגרה אותי. אני חושב ש'שנדליר' של סיה או 'נו טירס לפט טו קריי' של אריאנה גרנדה הם שירים לא פחות אמוניים".
ואם כבר הזכרנו את ההתחלה שלך, אי אפשר בלי לדבר על התוכנית שבה שנינו התחלנו – "כוכב נולד". חשבת פעם מה היה קורה אם לא היית הולך לשם?
"אני אף פעם לא דמיינתי מה היה קורה אם לא. היה לי בראש רק תסריט אחד – שזה יקרה. גם בתור ילד הייתי חולם שאני כבר מפורסם, כאילו כבר אחרי 'כוכב נולד'. במקרה שלי, זאת הייתה עונה ראשונה, לא היה ברור לאן אנחנו הולכים, ומה זה בכלל. ראיתי פרומו בטלוויזיה, שבו צביקה הדר דיבר על אנשים שאוהבים לשיר, והזמין אותם להתקשר, אז התקשרתי. אחר כך, שלב הוביל לעוד שלב ולעוד שלב, וכמו שכל המדינה הייתה בהלם ממה שקרה, גם אני הייתי בהלם ממה שקרה".
היום אתה עוקב אחרי התוכנית?
"כן, זה תמיד מרתק לשמוע קולות חדשים, ובעונה האחרונה של 'הכוכב הבא' היו זמרים מעולים. אהבתי במיוחד את ללי קולישקין ואת אור עמרמי-ברוקמן, שיצר איתי קשר, ואנחנו כותבים ביחד. תמיד יש כישרונות חדשים, ותמיד יש מה לגלות".
יש מצב שתופיע שוב בריאליטי? נגיד, ב"הישרדות"?
"לא. כל פעם כשמציעים לי, אני מסרב. אני מאוד אוהב ריאליטי, אבל זה לא בשבילי. אני לא מהחומר שבא לעשות את זה. ממש לא".
איך היה המפגש של לירון לב עם החברים שלו מ"השמינייה"? הקליקו על התמונה:
