החיים של מילנה אנאש עשויים להיראות לאנשים רבים כמובנים מאליהם, שכן אין בהם שום דבר יוצא דופן במיוחד, אבל עבור הסבא שלה, אהרון שטרנברג ז"ל, החיים הללו היוו הגשמת חלום של שנים רבות. שטרנברג היה אסיר ציון ששהה שמונה שנים במחנה כפייה באוזבקיסטן עקב פעילות ציונית, וגם אחרי ששוחרר, אסרו עליו השלטונות לעלות לישראל במשך תקופה ארוכה. כשעלה לבסוף לארץ עם משפחתו, נכדתו מילנה הייתה בת 11. כאן היא למדה, התבגרה, שירתה בצבא והקימה משפחה משלה. "כשבאתי הביתה בפעם הראשונה במדי צה"ל, סבא בכה מרוב אושר", היא מספרת. "הוא מעולם לא הפסיק לדבר איתי על ישראל. מגיל קטן סיפר לי את כל ההיסטוריה היהודית: התנ"ך, הצהרת בלפור, ז'בוטינסקי. הוא אפילו אמר שבישראל לא נועלים את הדלתות, כי אין גנבים. ככה גדלתי על החלום הציוני".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
את הסיפורים האלה סיפר לה הסבא בבית המרקחת הקטן שהיה לו בעיר טשקנט, בירת אוזבקיסטן, שם הכינו הפועלים תרופות על פי הנחיותיו. לא פעם היה מבקש ממנה לעזור להם, והילדה הקטנה הייתה שומעת על ישראל בזמן שערבבה אבקות שונות והריחה תרופות. "זה היה כמו קסם בשבילי", אומרת אנאש. "היו נותנים לי לשים את אבקת האנטיביוטיקה בתוך נייר ולגלגל אותו, כי לא היו קפסולות. בתקופה הזאת לא כל התרופות היו בהישג יד, ותמיד היה בבית המרקחת תור ארוך של אנשים שסיפרו על הבעיות שלהם ורצו פתרון. הידיעה שאפשר לעזור להם, מאוד הלהיבה אותי".
הסבא שלה נפטר לפני 20 שנה ולא זכה לראות אותה מקימה משפחה. הוא גם לא ראה אותה סוגרת מעגל הקשור לשעות הרבות שהיא בילתה במחיצתו: הילדה שערבבה תרופות במפעל קטן בבית מרקחת בטשקנט, היא היום מנכ"לית של חברת תרופות – קלירסקין מדיקל – המייצרת תרחיף בשם מיביום, לסיוע לחולי עור ופסוריאזיס.
תקרת הזכוכית היהודית
אנאש (41) גדלה עם אם רופאה ואב מהנדס בטשקנט, שבה הייתה קהילה יהודית גדולה. "האוזבקים היו סובלניים יחסית כלפי היהודים", היא אומרת. "לא שמענו על הרבה גילויי אנטישמיות, אבל הייתה תקרת זכוכית שכולם ידעו שהיא קיימת: יהודי יכול היה להיות סגן מנהל, אבל לעולם לא מנהל. אמא שלי הייתה בתפקיד בכיר, אבל מעליה היה אוזבקי. בבית חגגנו את החגים היהודיים, מה שהצריך התארגנות מראש – להשיג מצות לפסח, לצום בכיפור ועדיין ללכת לעבודה וללימודים. לא התבלטנו. הגברים היו הולכים עם כובעים, ואפילו את הרב אי אפשר היה לזהות מרחוק כיהודי. בגלל השם שלי לא ידעו עליי בהתחלה שאני יהודייה, אבל מי שהיה לו שם יהודי בולט, לא היה לו קל".
מבית המרקחת של סבה יש לה זיכרונות טובים במיוחד. "זה היה כמו בית חרושת קטן, שבו העובדים ייצרו את כל התרופות לבד, וזה השאיר עליי רושם עמוק. היו שם קרמים להקלה על כאבים שנשמרו בצנצנות גדולות, ואבקות של חומרים פעילים שאותן ערבבו ושמו בנייר, כי לא היו קפסולות פלסטיק. התפקיד שלי היה לשקול את האבקה ולשים אותה בנייר, והפועלים היו משגיחים שאני עושה את זה נכון. אני לא בטוחה שהכל היה שם בטיחותי, אבל אהבתי את העובדה שאני עושה משהו בעל ערך".
ב-1990 קיבלה המשפחה אישור עלייה, והילדה האוזבקית הגיעה לארץ עם סבה האהוב, שהיה אז בן 67, סבתה ואמה. אביה, שהתגרש מאמה, נשאר בטשקנט. בארץ עברה המשפחה תקופה לא פשוטה של התאקלמות. "אחרי כל הסיפורים היפים הגיעה מציאות של מאבק כלכלי וחברתי", נזכרת אנאש. "לא ידעתי עברית, אז בחודשים הראשונים שתקתי כמו דג. אני אפילו זוכרת הרגשה של יובש בפה. ילדים יכולים להיות אכזריים לפעמים, אז הרבה פעמים היו אומרים לי 'רוסייה מסריחה'. לפני כן בכלל לא ידעתי בכלל שאני רוסייה, ובארץ ניסיתי להסתיר את המוצא שלי ולהשתלב. קושי נוסף היה טמון בכך שהגענו מעיר גדולה, עם פארקים, מוזיאונים, תיאטראות ומרכזי ספורט, למקום קטן, כרמיאל. לסבא זה לא הפריע: הוא היה מאושר מהעלייה לישראל וגם התעקש להתנדב לצבא, אבל אני, כילדה, התאכזבתי. השנים הראשונות היו קשות, אבל תמיד הרגשתי כאן בבית, כי הבנתי שלא יכול להיות לי בית אחר".
את שירותה הצבאי עשתה בממר"ם, ואחרי השחרור למדה הנדסת ביוטכנולוגיה. לאחר מכן השתלבה בחברת התרופות תרו ועבדה בה 13 שנה, שבמהלכן התקדמה בתפקידים, למדה לתואר שני במינהל עסקים באוניברסיטה הפתוחה, התחתנה עם ייבגני, מהנדס אלקטרוניקה, והביאה לעולם ארבעה ילדים (בני 15, 13, שבע וחמש). היו לה ביטחון כלכלי ויציבות, אבל בתוך תוכה ידעה שהיא רוצה לעשות משהו אחר. הקריירה הבטוחה שלה קיבלה תפנית לפני ארבע שנים, כשפגשה במסיבה שני מכרים שגילו לה שהם סובלים מפסוריאזיס (מחלת עור) ונואשים לתרופה. "חולי פסוריאזיס לא אוהבים להיחשף, כי יש אנשים שחושבים שזה מדבק", היא אומרת. "אנשים מסתכלים עליהם ולא מבינים מה זה. השניים האלה סיפרו לי עד כמה הם סובלים, ושאלו אותי איך זה שעדיין אין לזה תרופה. נתנו להם סטרואידים שעזרו בהתחלה, אבל אחר כך הגירוד חזר ונעשה יותר חזק.
"החלטתי לעזוב את העבודה. זה היה גדול ממני. עוד קודם הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו אחר, משמעותי, והתחלתי לחקור את נושא הפסוריאזיס. כבר היה לי ניסיון של פיתוחים בחברת תרופות; למדתי שיש קשר בין נוכחות של וירוסים וחיידקים לבין מחלות שונות, אז חיפשתי קשר בינם לבין הפסוריאזיס. שכרתי מפעל ביישוב קורנית וניסיתי שם את המוצר על אותם שני חברים מהמסיבה. מבחינתי זה היה לגמרי בטוח, כי החיידק שהשתמשתי בו משמש בתעשיית המזון, ולכן הרגשתי נוח לנסות את התרופה על אנשים קרובים. הגעתי לתוצאות מדהימות. רישום מוצר כתרופה הוא תהליך קשה, אז רשמנו אותו כתמרוק, פרוביוטיקה לעור, והחולים מבינים למה הכוונה. אנחנו מוכרים אותו בבתי מרקחת פרטיים, בחנויות טבע ובאמזון".
ספר הזיכרונות והסודות
אנאש מצטערת על כך שסבה לא זכה לראות מה יצא מאותה ילדה שעזרה לו בבית המרקחת בטשקנט. לאחרונה היא נברה במסמכים שהוא הביא לארץ, וגילתה שם מעין ספר זיכרונות: את כל מה שהסב לא סיפר לה מעולם, הוא כתב במחברת. "שם אסור היה לו לדבר, כי אסיר ציון נחשב בברית המועצות לפושע, וגם פה הוא לא דיבר, כי הזיכרונות היו טראומטיים, אז רק עכשיו גיליתי איזה חיים נוראיים היו לו. מתברר שהלשינו עליו, והוא נשפט על 'חתירה להקמה של מדינה מיליטנטית אנטי-קומוניסטית על אדמת פלסטינה'. במחנה הכפייה העבידו אותו בשדות, התעללו בו, בקושי נתנו לו אוכל. מרק של קליפות תפוחי אדמה נחשב לשיא. אבל הוא החזיק מעמד שנים ונפטר משבץ בגיל 76".
לדבריה, אחד התיקונים שהיא עשתה בחיים היה הקמת משפחה גדולה. "באיזשהו מקום הפריע לי שאני בת יחידה. אמא שלי הייתה רופאה ועשתה המון משמרות בערבי חג, ואני נשארתי עם סבא וסבתא. הרגשתי בודדה".
ארבעת ילדיה, היא אומרת, לא הכירו את הסבא-רבא שלהם, אבל היא מספרת להם עליו, והבת הבכורה מגלה סימנים של רצון להמשיך את המסורת המשפחתית. "היא מעורבת בפעילות החברה שלי ומתגייסת מדי פעם לעזור לעובדים", אומרת אנאש, "כך שכיום שתינו ממשיכות את דרכו".
ד"ר יצחק אנגל מחכה לסיום הקורונה כדי לחזור לנתח ילדים באתיופיה ובסין. הקליקו על התמונה:
