יוסי הראל (66), איש מחשבים ומפיק סרטים תיעודיים, נשוי בשנית ואב לשלושה, גר ביישוב ניל"י:
"התגייסתי לחיל השריון כשנה וחצי לפני פרוץ מלחמת יום כיפור. הוצבנו על קו תעלת סואץ. כשפרצה המלחמה, הייתי בעמדת שמירה, במרחק שני ק"מ מהבסיס שהופגז באופן מסיבי. חילצו אותי והפנו אותנו למוצב אחר בתעלה. בדרך לשם נתקלנו בחוליית קומנדו מצרית, והטנק שלנו חטף פגיעה מטיל. כולנו נפצענו קל, חוץ מהנהג דוד זאדה ז"ל, שנפטר בבית החולים. נאלצנו לעזוב את הטנק, ואז המצרים ירו טיל נוסף והטנק התפוצץ. רק יותר מאוחר הבנו שפרצה מלחמה.
פינו אותנו לבונקר במוצב. אני זוכר את צעקות הפצועים, זו הייתה קטסטרופה. בחמש בבוקר הטיסו אותנו לארץ, והייתי מוקף בשקים של הרוגים. זה זיכרון שמלווה אותי וגורם לי לבכות גם עכשיו.
מלחמת יום כיפור שלי הסתכמה בשעה ושלושת רבעי לחימה, ואני לא מתבייש בזה. החוויה כולה הייתה מטלטלת, המעט הזה היה, והוא עדיין, הרבה מאוד. לא הייתי שם עם החברים שהמשיכו להילחם, ורגשות האשמה הם חלק מהפוסט־טראומה שלי.
הייתי מאושפז בתל־השומר במשך חודש. יד שמאל שלי נכוותה קשה, נאלצו להשתיל בה עור מהירך, והיא מוגבלת בתנועה עד היום. במשך האשפוז האחיות לא עזבו אותנו מבוקר עד ערב, וטיפלו בנו במסירות רבה. הן לא רק החליפו לנו תחבושות - הן דאגו לנו, קילחו אותנו והלבישו אותנו כמו האמהות שלנו, ובואי לא נשכח שהן היו בדיוק בגילנו.
מי שלא יצאה לי מהראש מאז ועד היום, היא האחות חסיה. היא הייתה בעיניי הכי יפה בעולם. לצאת מהמלחמה ומהתופת ולראות משהו יפה נגלה לעיניך, זה הדבר הכי טוב שיכולתי לבקש. היא הייתה כל הזמן איתנו, וזה הרגיע אותי למרות הכאבים שהיו לי. אני זוכר כמה התעקשתי שהיא תצטלם איתי ועם החברים שלי בחדר. למרות שהזיכרון שלי נפגע, זכרתי כל השנים שהיא מושבניקית, את זה שהיא למדה בבית ספר לאחיות ואת הטוב שלה.
מאז ומתמיד תהיתי: מה קרה לאחיות? איך הן קיבלו והכילו את הטיפול בתופת של הפצועים? כל השנים רציתי לסגור מעגל עם חסיה ולפגוש אותה שוב - לחבק אותה ולהגיד לה תודה רבה, ענקית.
לפני כחודש העליתי את התמונה שלנו עם חסיה לקבוצת 'קלוז'ר' בפייסבוק וסיפרתי למה אני מחפש אותה. בתוך שעתיים הגיב לי בחור שהכיר אותה, נתן לי את שם המשפחה הנוכחי שלה ועדכן אותי איפה היא גרה כיום. מצאתי אותה ב־144 והרמתי לה טלפון.
אמרתי לה, 'מדבר יוסי הראל. את טיפלת בי בביתן 16 לכוויות בבית החולים תל־השומר במלחמת יום כיפור'. כשהיא ענתה לי, התרגשתי לגלות שהקול שלה נשאר אותו קול. היא אמרה שחברה שלה זה עתה שלחה לה את הפוסט, ושלמען האמת היא לא זוכרת אותי. למרות זאת ניהלנו שיחה מאוד מרגשת. היא סיפרה לי על עיסוקיה מאז המלחמה, ואני סיפרתי לה על זה שעברתי חיים לא פשוטים. היא התרגשה מכך שאני רוצה להכיר לה תודה ובעיקר נדהמה שזוכרים אותה. אמרתי לה שאחיות לא מבינות כלל איזו השפעה טובה יש להן על הפצועים, ושהעבודה שהיא עשתה הייתה מדהימה וחזקה. סיכמנו שאחרי הקורונה ניפגש.
לאחר המלחמה אובחנתי כנפגע הלם קרב וכפוסט־טראומטי. עד היום יש רעשים שמקפיצים אותי. במסעדה אני יושב עם הפנים לכיוון הפתח כדי לקדם אויב, תמיד בהיכון מפני הרע שיבוא עליי. אנחנו, נפגעי הפוסט־טראומה, פגועים ללא סימנים חיצוניים. אנשים חושבים שאנחנו 'משוגעים', 'חולי נפש', ללא סיבה נראית לעין.
שנים הייתי בלי חברים והתמודדתי עם בעיות נפשיות, עד שלפני 14 שנה פניתי ליחידה לתגובות הלם קרב במשרד הביטחון בבקשה לסיוע. טופלתי במשך שנתיים על ידי פסיכולוגית, וזה נתן לי רצון לחיות חיים נורמטיביים יותר. לאחר מכן זומנתי לסדנת וידאותרפיה בעמותת נט"ל. בעקבות זאת חוויתי פרץ של יצירתיות. במשך שלוש שנים הפקתי חמישה סרטים תיעודיים וקליפ מוזיקלי. החיים שלי התחילו רק אחרי גיל 50.
שורה תחתונה: אני לא מסכן. לאחר שטיפלתי בעצמי, היום אני אדם עם נתינה ועשייה.
