בילדותה חוותה גילת זעירא קושי גדול בבית הספר ותויגה כתלמידה בינונית, זו שמפריעה בשיעורים ומתקשה להשלים משימות. אלא שדווקא הקושי, שלימים אובחן כהפרעת קשב וריכוז חמורה, עזר לה לא מעט, שכן הוא אילץ אותה לגלות גמישות מחשבתית ולהיות בתנועה כדי לשרוד. עכשיו, בתקופת הקורונה, היא משתמשת באותם כלים בדיוק כדי להתמודד עם המציאות החדשה והמורכבת. "אבא שלי לימד אותי שלחיות זה כמו להיקלע לבד ללב ים, כך שצריך להמשיך לעשות תנועות כדי לא לשקוע", היא אומרת. "מניסיוני, גם תנועות קטנות יכולות להוביל לתוצאות משמעותיות ולחלץ אותנו ממקומות עמוקים וחשוכים".
מי את?
"גילת, בת 46, נשואה לעמוס ואמא של אורי (11), שניר ולוטם (תאומים, בן ובת, בני שבע וחצי), גרה בפרדס חנה".
ומה את עושה?
"אני אמנית ומעצבת תכשיטים, בעלת המותג Urban Safari ומנחת סדנת 'מאדאם פנטסטיק' להתנסויות בחומרים ובעיצוב מוצר".
שורשים, נופי ילדות – מה את זוכרת?
"נולדתי בקריות, בת בכורה במשפחה של שלושה ילדים, וכשהייתי בת שלוש, עברנו לקצרין, שהוריי נמנו עם מייסדיה. אבא שלי, אבי, יליד צפת, הוא יזם שהביא לארץ את השימוש באנרגיית רוח, ובעל חברה לעמדות הסברה קוליות באתרי תיירות. אמי עדינה, ילידת חיפה, הייתה מורה וכיום היא מתקשרת ויזמית נדל"ן. הבית שלנו היה אידיאולוגי וערכי מאוד, ואהבת ישראל ויישובה היו נר לרגליהם של הוריי. אבי איבד במלחמת יום כיפור את אחיו שמחה, והשכול חיזק אצלו את הקשר לאדמת הארץ. בכל שבת היינו יוצאים לטיולים, ואבא הרבה לספר לנו על אירועים ועל דמויות משמעותיות בהיסטוריה של המדינה.
"ההורים שלי לא ויתרו על הגשמה פרטית, ובדרך של דוגמה אישית העבירו לנו את המסר שכך ראוי לחיות. גם סבתי, אמה של אמי, שגרה בחיפה, ושביליתי אצלה המון, הייתה לי דוגמה ומופת, כי היא התעקשה כל הזמן ללמוד ותפרה שמלות כלה. היא ישבה בתוך חדר קטן, עמוס בבדים, ומאחוריה שקית עם שאריות של בדים שבהם שיחקתי. התרגשתי מכל כפתור שמצאתי בארון שלה. זו הייתה ההתנסות הראשונה שלי בעבודה עם חומרים, שבהמשך תהפוך למוטיב מרכזי בחיי.
"בבית הספר סבלתי מאוד: הייתה לי הפרעת קשב חמורה, שהפכה את השהות בכיתה לסיוט בשבילי. מהר מאוד קיבלתי את החותמת של זו שתמיד מפריעה ונכשלת. למזלי, הייתי חברותית מאוד, ובזכות העזרה של אבי בבית הצלחתי להסתדר. עם זאת, הדימוי העצמי שלי היה נמוך. בתיכון המצב רק החמיר. הרגע שבו המחנך שלי שאל: 'תגידי, גילת, שום דבר בחיים לא מעניין אותך?' עדיין חרוט אצלי. בפעם הראשונה בחיי נתקלתי במבוגר שמסוגל לרמוס נפש של ילד. גם החיים ביישוב קטן ומרוחק הקשו עליי. המגוון החברתי והיצירתי היה מצומצם מאוד, וחיכיתי לרגע שהעולם יפתח בפניי עוד אפשרויות. בגיל הנעורים הסתובבתי הרבה מחוץ לבית: פסטיבל עכו, בילוי אצל סבתי השנייה בתל אביב, חוג דרמה בקריית טבעון. הכרתי עוד סוגים של אנשים, וזה ניחם אותי ופתח לי את הלב. מיד עם סיום התיכון ירדתי לים המלח, שם עבדתי במלון כחלק מצוות האירועים. פרחתי שם, כי פגשתי אנשים חדשים שהעריכו את היכולות שלי".
בצבא שירתה כמש"קית ח"ן בגבול לבנון ("שנתיים נהדרות, שבהן זכיתי להערכה רבה"), ואחרי השחרור החליטה לשפר את ציוני הבגרות. "בזכות הבחינה במתמטיקה ברמה של חמש יחידות הבנתי, להפתעתי, שאני מאוד אוהבת מתמטיקה", היא נזכרת. "אני, התלמידה הבינונית, ישבתי ופתרתי להנאתי תרגילים בשעות הפנאי. בהמשך הצטרפתי למיזם של תוכנית קרב למעורבות בחינוך ולימדתי מחשבים בבית ספר בקריית אונו. פגשתי שם ילדים שהזכירו לי את עצמי, כאלה שהמערכת ויתרה עליהם, אבל אני לא ויתרתי. הפכתי אותם לעוזרים שלי, והם התחילו לבוא בשמחה לבית הספר. ההצלחה שלי גרמה למנהלת המחשוב בעירייה להציע לי משרה קבועה של ניהול רשתות המחשבים בבתי הספר בעיר. בפעם הראשונה בחיי הייתה לי עבודה מסודרת, מתגמלת ונחשבת. בתקופה הזו גם הכרתי את עמוס, לימים בעלי, ולתמונה של החיים הטובים שלי הצטרפו גם בן זוג אוהב ודירה יפה.
"דווקא אז החלטתי לעזוב הכל ולנסוע לטיול במרכז אמריקה. העבודה אמנם הייתה נהדרת, אבל ידעתי שזה לא המקום הנכון לי באמת, אז עזבתי ונסעתי לשנה. הטיול היה נהדר, ואחריו התחלתי לעבוד כמדריכה בחברת הילדים בקיבוץ דגניה. לידי גר זוג צעיר שעסק להנאתו בעבודות ויטראז', ואני הסתכלתי וניסיתי. מרגע שנגעתי בזכוכית, התאהבתי ונגמרו לי השאלות. ידעתי שמצאתי את המקום ואת היעוד שלי. הבנתי שהחיים שלי יהיו כרוכים בליצור דברים בידיים, ולא הפסקתי ללמוד ולהתאמן. בראש שלי התנגנו כל הזמן המילים 'חובת ההוכחה עלייך', ואני הייתי מוכנה לשלם כל מחיר כדי להצליח ולהוכיח. באותה תקופה עמוס ואני חזרנו להיות ביחד, ושוב הייתי עטופה באהבה ובתמיכה שלו, מאז ועד היום.
"לקח לי כמה שנים להפוך את התשוקה שלי לעסק כלכלי רווחי, אבל עשיתי את זה, ובהצלחה. המשכתי לחקור את הזכוכית, והדרך הובילה אותי לעיצוב תכשיטים מזכוכית ומבד וממתכת. כשעברנו לגור בפרדס חנה, בניתי לי סטודיו צמוד לבית; יצרתי קולקציות חדשות פעמיים בשנה, העבודות שלי נמכרו בחנות אונליין, בנחלת בנימין ובירידים גדולים, ואז הגיעה הקורונה ושמטה לי את הקרקע תחת הרגליים. נשארתי ללא מקורות הפרנסה העיקריים שלי, וכל המושגים שאני מכירה, נלקחו ממני. תיירים הפסיקו להגיע, שווקים וירידים בוטלו. נבהלתי מאוד. הרגשתי אבודה. ואז נזכרתי במאדאם פנטסטיק – דמות שיצרתי כחלק מקולקציית התכשיטים האחרונה שלי, שמטרתה העצמה נשית והפצת טוב בעולם. התחלתי לכתוב עליה ברשתות החברתיות, לספר מה הוביל אותי ליצור אותה, והתגובות שקיבלתי גרמו לי לפתח סדנה, שבה אני מאפשרת לכל אחת מהמשתתפות ליצור את מאדאם פנטסטיק שלה, לפי נטיות ליבה. עכשיו אני מעבירה סדנאות בכל הארץ. בתוך תקופה מטלטלת וכאוטית יצרתי מרחב שבו יש מקום לחופש, לדמיון ולחלומות".
מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לגילת של היום?
"הוריי, המדריכים הרוחניים שלי, הם עבורי דוגמה ומופת להליכה אחרי חזון ולהגשמה שלו. לכן, כשכבר מצאתי את המקום שלי, ידעתי שלא אוותר עליו. בשבילי, ההתנסות בעבודה עם חומרים היא טעם החיים. באמצעותם אני מצליחה לבטא את העולם הפנימי שלי. חובת ההוכחה היא עדיין עליי, אבל המכשולים והקשיים שבדרך רק גרמו לי להיות יותר טובה. דווקא הפרעת הקשב שלי, שהקשתה עליי כל כך בעבר, מאפשרת לי לחשוב ולפעול במגוון ערוצים, תוך כדי תנועה. כך יכולתי להגיב במהירות יחסית גם לקשיים שהציב בפניי משבר הקורונה, להתגבר עליהם ולשוב למסלול של הצלחה".
מסר לאומה?
"למדתי להכיר תודה על כל דבר, קטן כגדול, ואני מתאמנת על זה כל הזמן, כי זה גורם לי להיות בצד של האור ולהתמקד בדברים הטובים: לא במה שהפסדתי, אלא במה שיש, מה שכבר עשיתי והשגתי – קילומטרז' משלי שאין לו תחרות. הכרת התודה מחזיקה אותי עם הראש מעל המים ושומרת אותי ביכולת תנועה מתמדת, שהיא המפתח שלי ליציאה החוצה. לא הכל צריך להיות גרנדיוזי. גם צעדים קטנים יכולים להביא תוצאות, לדייק ולזקק לנו את מי שאנחנו".
גם שי וקסמן סבל מהפרעת קשב והתקשה ללמוד. מה קורה איתו היום? הקליקו על התמונה:
