אייקון מאויר בשבוע: סוניה ריקל האמינה בשילוב סוציולוגיה וסטייל
המעצבת הצרפתייה שנולדה לפני 90 שנה עודדה נשים לפתח סגנון אישי, טענה שגישה נכונה חשובה הרבה יותר מרזון והפכה את השיער הג'ינג'י לסמל של שחרור
סוניה ריקל
סליחה, במי מדובר? המעצבת הצרפתייה-יהודייה המנוחה שיצקה את הנשיות הפריזאית לצללית ארוכה וסרוגה בשנות ה-70 וה-80, היתה יכולה לחגוג היום (ארבע שנים לאחר מותה) יום הולדת 90. סוניה ריקל, שפתחה את בית האופנה שלה בשנות ה-60, זכתה לכינוי "מלכת הסריגים" ונחשבה תמיד למי שמנגישה את "הדבר הבא באופנה" להמונים (טוב, ההמונים בעלי הכסף).
היא היתה סמל לפריזאית המשוחררת והחופשייה של דור המחאה החברתית בסבנטיז. בהתאמה, היתה לה גם פילוסופיית אופנה בשם "ריקליזם" ששילבה סוציולוגיה וסטייל. היא אפיינה את הגישה של הדור החדש בעיצוב, שיצר אלטרנטיבה לפומפוזית והמלאכותיות של דור המלחמה. הריקליזם דיבר על שחרור נשי ועל עידוד נשים להיות תימהוניות ואקסצנטריות, ולפתח לעצמן סגנון אישי משלהן בלי להיות כפופות לציפיות חברתיות.
האופנה של ריקל הציעה סגנון בוהמי, לא פורמלי, נגיש ויומיומי. היא כינתה אותו "לא במודה", ובאופן נבואי כמעט התכתבה עם מגמות האנטי-אופנה של השנים האחרונות, גם אם הגרסה העכשווית של המגמה פונה דווקא נגד הייצור ההמוני.
היא היתה פעילה בתחום האופנה לאורך רוב המחצית השנייה של המאה ה-20, מכרה בגדים, אביזרים, הלבשה תחתונה וקוסמטיקה, וגם עיצבה תלבושות לסרטים ואפילו בית מלון. ב-20 השנים האחרונות לחייה סבלה ממחלת הפרקינסון. בית האופנה שלה, שעבר לידיה של בתה נטלי, נקלע לקשיים, נמכר למיליארדרים מהונג קונג ונסגר בשנה שעברה.
למה אייקון? סוניה ריקל עמדה בחזית החדשנות האופנתית של המאה ה-20. היה לה חזון, היתה לה אג'נדה, וגם רעמת שיער אדום והרבה אומץ. היא היתה "הצרפתייה המודרנית", כשלמושג הזה היו עדיין משמעות ותוכן.
היא לקחה את קוד הלבוש הפורמלי וקרעה אותו לגזרים, בלי לוותר על האלגנטיות. היא היתה מעצבת-על, אך לא כיוונה לנשים עשירות ומשועממות בערבי גאלה ומסיבות נוצצות, אלא לנשים שיוצאות לעבודה ומתנהלות במרחב הציבורי. היא ויתרה על החזייה – גם שלה וגם של הדוגמניות בתצוגות שלה, כי "ככה זה יותר נוח" – ובאותו אופן גם נפטרה מהבטנה של הז'קטים או מהמכפלת התפורה ביד. אז זה נחשב צעד נועז שקרא תיגר על הקונבנציות של עולם האופנה.
אם מחברים את כל אלה יחד, ניתן לומר שריקל נתנה מקום לגוף האישה בתקופה שבה הוא הוחבא. היא לא שאפה לחנך נשים או לכפות עליהן השקפה אופנתית כזו או אחרת, אלא עודדה אותן לחפש את סגנונן האישי באופן חופשי.
סוניה ריקל היתה מעצבת שקשובה לצרכים, כמו גם לרצונות, של הקהל הנשי שלה. היא הפכה את הסריגים העבים והמוכרים לפריטים קלילים וסקסיים, קיצרה את אורך החצאית של שמלות הערב הרשמיות, השתמשה במסרים כתובים על גבי בגדים, קירבה את הסגנון הנשי לזה הגברי, ובעיקר התייחסה לבגדים כפריטים שצריכים לשרת נשים, ולא להפך. אם בוחנים לפרטים את הסגנון של ריקל, אפשר לראות אותו חוזר ומהדהד בכל מה שאנחנו חושבים על אופנה כיום, וקל להבחין בהשפעה שלו על מעצבים שונים לאורך הדורות.
סוניה ריקל היתה מעצבת אופנה מהסוג שאנחנו אוהבים לדמיין, רחוקה שנות אור מתעשיית הסלבס והאינסטגרם ששולטת כעת. היא היתה בוהמיינית אמיתית, עם אג'נדה פמיניסטית ומעורבות חברתית, שישבה בקפה דה פלור בגדה השמאלית בפריז יחד עם חבריה האינטלקטואליים ז'אן פול סארטר, סימון דה בובואר והצייר ז'ק קוקטו, כשממול, בסטודיו שלה, הסתובבו בריז'יט בארדו, קתרין דנב ואודרי הפבורן. בקיצור, היא היתה סמל לתקופה שבה מעצבי אופנה היו חלק בלתי נפרד מהתרבות, ולא מפעל משומן של שיווק ויחסי ציבור.
למה לא? ריקל היתה חלק ממהפכת הלבוש המוכן והייצור ההמוני, שעומד בניגוד לרעיונות האקולוגיים של היום. היא דיברה הרבה על הצרכים של האישה המודרנית העובדת מול הטרנדים הרודניים של עולם האופנה הרשמי, אבל הבגדים שלה מעולם לא היו מתאימים לכל כיס. הנגישות שלהם היתה מוגבלת לנשים עשירות או כוכבות מקומיות. "סוודר הילד העני" האייקוני שלה לא היה מיועד לילדים, ובוודאי לא לעניים. בשורה התחתונה, מדובר בפמיניזם לאלה שיכולות להרשות אותו לעצמן והעצמה למועצמות ממילא.
ובכל זאת: היא תמיד תיזכר באופנה בזכות הסריגים, בזכות פסי הרוחב העבים, התפרים החיצוניים, המכפלות ללא גימורים, הקלילות, הנועזות, והיכולת להפוך את הקסדה הג'ינג'ית לתסרוקת אייקונית. וגם בזכות המשפט הזה: "את לא צריכה להיות רזה, מה שקובע זו רק הגישה הנכונה".
מה זה אייקון אחד בשבוע?
עולם הזוהר זוכה ממני בדרך כלל להתייחסות ביקורתית וחשדנית (וגם אני רואה בעצמי לפעמים את המבוגר הממורמר), אך אני חייב להודות שיש בו צדדים שמרגשים אותי בכל פעם מחדש. היוזמה "אייקון אחד בשבוע" משלבת שלוש אהבות גדולות שלי – איור, אופנה וסקרנות, או אפילו אובססיביות, לחייהם של מפורסמים.
בכל שבוע אבחר דמות אחת שמבחינתי ראויה לתואר המחייב "אייקון אופנה", מקומי או בינלאומי, שאותה אאייר ואשתף כאן. אתם מאוד מוזמנים להציע הצעות משלכם לאייקונים לאיור, או להתווכח עם הבחירות שלי.
