פרופ' עידית וד"ר ישראל מטות התגוררו במבשרת, יישוב הווילות השקט ממערב לירושלים, במשך שנים. שם גידלו את שני בניהם, שהפכו לקצינים בסיירת אגוז (רן, היום רופא נשים; דור, סמנכ"ל בחברת הסיגריות "פיליפ מוריס"), ושם היכו שורשים. אבל ההתנתקות מהשורשים לא הייתה קשה במיוחד, כך נדמה, בעבור מי שהפכה השנה לאחת הדמויות הקבועות על המסך מאז פרוץ הקורונה, ואחת הדוברות הנחרצות נגד הסגר. אצל עידית מטות, סדר היום האינטנסיבי מתחרה רק באינטנסיביות שלה עצמה, כשהיא רצה ממשימה למשימה, קדימה והלאה, ונהנית מזה.
דעתנית, נחרצת ומשעשעת – את שלוש התכונות הללו, שמאפיינות את אישיותה הטלוויזיונית של פרופ' מטות (60), מזהים במהרה כשפוגשים אותה בדירה המטופחת בלב תל אביב ביום שישי בבוקר, כשהיא עמלה במטבח הפתוח על תבשילי השבת. "לחיות במבשרת היה בשבילי קצת למות מוות טבעי", היא צוחקת. "הבית כבר הפך לבית קברות, כי בחדרים לא היה אף אחד כשהילדים יצאו מהבית, והם נראו כמו מחסנים".
מבית החולים לדירה השכורה
מטות מכהנת בתפקיד בכיר במרכז הרפואי "סוראסקי" (איכילוב) בתל אביב, ונושאת בתואר "מנהלת מערך הרדמה, כאב וטיפול נמרץ ומנהלת המערך הכירורגי". כאשר מונתה למנהלת מחלקה בבית החולים, בגיל 47, עברה לדירה שכורה בתל אביב, משום שהנסיעה חזרה למבשרת בסוף עוד יום מפרך הייתה מטלה מוגזמת. "הייתי באה לפעמים הביתה", היא נזכרת, "בדרך כלל בסוף השבוע ובעוד יום. אני בן אדם עירוני ומאוד אהבתי לחיות בעיר. היינו מדברים קצת והולכים לישון. וכשהייתי בתל אביב, לא בישלתי בדירה השכורה, אז כל יום הייתי יוצאת, ואין בר שאני לא מכירה. הייתי יושבת עם חברות, שותה ואוכלת ומורידה הילוך".
הבנים עזבו את הבית בינתיים, ולפני שנתיים נעתר ישראל, נוירולוג ילדים בבית החולים "הדסה" עין כרם, לעזוב את מבשרת אל העיר הגדולה. השניים מצאו את מבוקשם בפרויקט "רובע לב העיר", שאותו תכננה האדריכלית עדה כרמי-מלמד על חורבות בית החולים הישן "הדסה", בין הרחובות בלפור ומזא"ה.
מאחורי חומות ושערים נבנו שני בנייני דירות נמוכים ומגדל בחיפוי אבן ירושלמית בין מדשאות, ולדייריהם יש מבואה מפוארת עם שומר, בריכת שחייה (שהייתה אמורה להיפתח גם לתושבי השכונה אך ההבטחה הופרה), ג'ימבורי לילדים, חדר כושר ואפילו מרתף יין. שוק הכרמל, רחוב שינקין וחוף הים נמצאים במרחק הליכה, או ריצה במקרה של עידית מטות, שרצה 10 קילומטרים שלוש פעמים בשבוע.
"הרגשתי את הווייב של הבית – ואהבתי אותו", מספרת עידית. ישראל, שהמעבר היה קשה לו ("הוא ירושלמי, סבא וסבתא שלו הקימו את שכונת בית הכרם"), היה צריך שכנוע ממושך: "אחרי עשר שנים שחפרתי לו, מצאתי דירה מושלמת שהיא לא בית ישן, ויש חדר כושר. הוא בא, ראה, נדלק ואמר 'עוברים'".
לא נקשרת לקירות ולחפצים
השניים מתגוררים בדירת 3.5 חדרים בקומה ראשונה, באחד המבנים הנמוכים בפרויקט. מדלת הכניסה פונים שמאלה, אל החלל הציבורי שכולל פינת אוכל, סלון ומטבח; מימין לכניסה, מסדרון מוביל אל ממ"ד צר וארוך, שהפך לחדר ההלבשה הססגוני וספון העץ של בעלת הבית, שמחזיקה כאן באוסף של עשרות נעליים איטלקיות ושמלות של מעצבות ישראליות, שלא היה מבייש אף פשניסטה.
יש גם חדר פנאי ושינה לנכדים, עם מיטה, טלוויזיה ושולחן יצירה בקווים נקיים; חדר רחצה קטן ובהיר; וחדר שינה מרווח המציע חלון רחב המשקיף לעיר מול המיטה, וגם כמה מעבודות האמנות שאספו בני הזוג לאורך השנים. "ישראל מאושר מהבית, הוא מרגיש בבית מלון", טוענת עידית. "עם זה, בואו לא נשכח שעד עכשיו הייתי חופשייה ומאושרת, ואנחנו עכשיו יום יום ביחד – ומדברים על זה המון".
את הדירה רכשו מצעירה מלוקסמבורג, שעלתה לארץ ועיצבה אותה לפי טעמה. למעט חדר ההלבשה, מטות שינתה את כל עיצוב הדירה. "ראיתי את חדר הארונות שבנוי עם עץ ממש טוב, וזה ממש התאים לי", היא מפרגנת. "אני רק הנחתי את הדברים שלי". היא מעידה על עצמה, ש"אני לא מבינה בעיצוב; אני רק יודעת מה אני אוהבת. עשינו מטבח חדש בעיצוב נקי, ותאורה נכונה בכל הבית. למשל, הוספנו תאורה מעל האי במטבח". המלאכה הופקדה בידי האדריכלית תמר קורן, אחותו של ישראל, שההיכרות ביניהן ממושכת: "התחתנתי בגיל 19 וחצי, וכל עיצוב הבית היה בידי תמר. היא מכירה אותי ויודעת שאני אוהבת עיצוב פונקציונלי".
מהבית במבשרת יש לה הרבה זיכרונות חזקים, אבל נדמה שאין לה סנטימנטים מוגזמים ביחס לעבר. "אני לא נקשרת לקירות או לחפצים", היא מבהירה. ''את כל הזיכרונות שיש לי – ובורכתי בחיים מאוד מלאים – אני נוצרת בלב. כשעברנו, 95% מהבית זרקנו".
עידית היא דור שני לרופאות מרדימות. האם, פרופ' אירנה מוניס-חס, הייתה בוגרת המחזור הראשון של בית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית. היא גם הייתה ניצולת שואה, שכתבה יומן. לימים הוא יצא לאור, והוא מוצג לראווה על השולחן בסלון של הבת.
על מה נאלצת לוותר עקב אילוצי הגודל?
"על חדר עבודה. היה ברור שהחדר הזה הוא של הנכדים, ועם מיטה שנפתחת גם לארח את סבתא-רבתא, אמו של בעלי".
בוא נאכל את כל הסרטנים
הביטחון העצמי והאופטימיות המוקרנת ממנה נשברו לפתע, לפני שנתיים, אחרי תחושה רעה וירידה במשקל ("בדיעבד בגלל הריצה") שבעקבותיה נשלחה להיבדק. ה-MRI גילה ממצא בכבד, והיא קיבלה הוראה להיות במעקב. "אמרתי, 'אני לא חיה עם האויב. אין לעקוב. תוציאו חצי כבד. אני מרדימה לניתוחי כבד, דיברתי עם חצי עולם ואני יודעת מה מותר ומה אסור לעשות. ידעתי מה אני רוצה. תוך שבוע הייתי על שולחן הניתוחים, והודעתי לחבריי 'תנתחו או שאמצא מנתחים אחרים'''.
"היה איזה הלם", היא אומרת, אבל ממהרת לחזור לעצמה: "לא פחדתי. אמרתי לקולגות שאני אחזור לעבודה תוך כמה ימים, ולא כמו בדרך כלל שזה לוקח שבועיים שלושה, כי אני קצת אחרת. לא סיפרתי לישראל ולילדים. ידעתי שהוא לא יישן בלילות. אני ישנתי טוב. אמרתי לו רק יומיים לפני הניתוח. הלכנו למסעדת פירות ים, ואמרתי לו 'בוא נאכל את כל הסרטנים, שלא יישאר שום סרטן בשבילי'.
"חשבתי, נניח שאני אמות תוך חצי שנה, איך אני רואה את זה? היה לי עצוב שאת כרמל, הנכדה הבכורה, לא אראה בהתפתחות שלה. ועם כל זה, חשבתי שה-58 שנה שלי היו מאוד טובות. בקיצור, חשבתי שזה סרטן סופני. בסוף הסתבר שזה שום כלום".
גם בלי חלק מהכבד, זה שהוסר באותו ניתוח, מטות אוהבת לארח בבית, בין השאר קולגות מעולם הרפואה הבינלאומי. בכל שנה (כשאין קורונה), היא מזמינה שלוש דמויות מובילות בעולם בתחום הטיפול הנמרץ לתת הרצאות באיכילוב, "שאנשים מכל הארץ מגיעים לשמוע". בעוד שבמפגשים כאלה נהוג לקחת את האורחים מחו"ל למסעדה טובה, מטות מביאה אותם הביתה.
"יש משהו מאוד אישי", היא מספרת, "כשהם נוחתים מהמטוס ומגיעים אלי לארוחת ערב ואני מזמינה כמה אנשים מהמחלקה. אני מבשלת, חלק מהדברים מקפיצה מולם, מוסיפה יין טוב, ולמחרת הכנס בבית החולים נראה אחרת. הם רואים אותי פה מגישה, וזו שבירת קרח. בארוחה יושבים סביב שולחן, שיכול להכיל עד 10 אנשים. בחגים יש אצלי 20 איש ואז אנחנו מביאים מהמחסן שלנו למטה שולחנות נוספים".
הקורונה שינתה רק את סדר הקדימויות
האוכל, האירוח והשתייה הם לב הבית. את הרהיטים בפינת האירוח היא רכשה בחנות "האסם" בקרית ענבים, ושלוש הכורסאות (כחולה ושתיים צהובות) שנקנו ב"טולמנס" רופדו מחדש בבד עמיד בפני כתמים, בגלל הנכדים (''הצבע המקורי שלהן היה כהה וזה היה לי עצוב, אז ריפדנו מחדש, כי אני לא אוהבת לכסות רהיטים בגלל נכדים"). מעל שטיח בגווני בז' שני שולחנות עץ, ועליהם הספרים של אמה וגם ספר תפילה. "אני לא בן אדם דתי, אבל בלב אני מסורתית ואנחנו שומרים יום כיפור ופסח כשר, גם אם בשאר השנה לא אוכלים כשר".
על הקירות עבודה של יוסל ברגנר, ירושה מאמא, ועוד עבודה שנקראת "סוזאנה", מעשה ידיו של אמן שהיה מטופל בבית החולים. יש גם צילומים של ד"ר ויידר, שעובד לצידה באיכילוב, מקרנבל המסכות בוונציה. עבודות נוספות נקנו פעם בשוק אמנים בפילדלפיה, שם התגוררו בתקופת שליחות, ושלל פסלים, ביניהם כאלה שישראל מפסל.
את הבדיחה האקטואלית גילינו בחדר השינה. ליד המיטה תלוי ציור ששלחה לפרופ' מטות ילדה בת תשע, שהתאהבה בה דרך המסך בתקופת הקורונה, ובתחתיתו כתוב "פרופ' מטוש".
ומה אחרי שהקורונה תעבור? תנמיכי קצב?
"הקורונה לא שינתה את הקצב, רק את הפוקוס ואת סדר הקדימויות. זה ייתן אפשרות לעבוד על פרויקטים שנעצרו באיבם, וחבל, כי הם קשורים בקידום מקצוע ההרדמה, הכל כך קריטי, ובטיפול בחולים. זה יאפשר לכתוב מאמרים ולסיים מחקרים, וזה יאפשר לי לסיים את 'שביל ישראל' שאני עושה עם ישראל ועם המדריך שלנו, שימ'לה. הוא ואנחנו ארבעה ימים רצופים כל חודש, ולומדים כל כך הרבה".
את רואה את עצמך ממשיכה להופיע בתקשורת?
"אני רופאה מרדימה שנקלעה לתקשורת, כי חשבתי שצריך להעביר מסר חשוב, כי למדתי מאמא שאין מה להירתע, וכי אני שמחה שיש ערוץ להעביר מסרים חשובים. אפשר להסכים איתם או לא, אבל לפחות מקשיבים, ולפעמים מתחשבים".
ויש תוכנית ליום שאחרי הקריירה הרפואית?
"כאילו – לפנסיה? יש עוד כמה שנים טובות מאוד. בינתיים אני נהנית לבשל, לארח, לצעוד בשבילים עם תרמיל, לרקוד, לרוץ, להסניף את הנכדים, לקרוא, לשבת על הבר וליהנות ממשפחה ומחברים אדירים".
יש עוד משהו שחסר לך כרגע בדירה, שטרם השלמת למלא אותו?
"בהחלט", היא צוחקת, "עוד נעליים".
----------------------------------------------------------
בהמשך הרחוב גר עוד פרופ' מתוקשר. לחצו על התמונה לביקור בביתו:
