האדריכל עמיחי שרון ואשתו עברו לדירת קרקע ברמת גן עם תינוקת על הידיים. 12 שנה ועוד שני ילדים מאוחר יותר, הם הבינו שהבכורה זקוקה לחדר משלה. במקום לעבור, החליטו לחלק מחדש את הפנים.
ביקשנו ממנו לתאר את התהליך האישי והמקצועי:
כמעט כמו בית פרטי
קנינו את הדירה שלנו ממש במקרה, ב-2007. כמעט סגרנו על דירה בת 60 מ"ר בשכונת ביצרון במזרח תל אביב, אך הבנו שיחלפו שנים עד שנוכל להרחיבה, ובמשך זמן רב ניאלץ לחיות בצפיפות. כשראינו דירת 95 מ''ר ברמת גן, בשכונת קריית בורוכוב נמוכת הקומה, עשינו תפנית. זוהי סביבה של בניינים טוריים בני שתי קומות, כשהכניסות לדירות העליונות הן דרך גרם מדרגות חיצוני, פתוח. אנחנו רכשנו דירת קרקע במרכז אחד הבניינים, עם שני כיווני אוויר וחצר של כ-70 מ"ר, בעלת כניסה נפרדת. התחושה המתקבלת היא של בית פרטי כמעט, ואחת המטרות בתכנון החדש הייתה לחזק את התחושה הזו.
הדירה, בת 3.5 חדרים, הורחבה עוד לפני שרכשנו אותה. זו שמעליה נשארה בגודלה המקורי משנות ה-50 – כ-45 מ"ר בלבד. לפני 12 שנים, כשנכנסנו לגור עם בתנו הבכורה, שהיתה אז תינוקת, עשינו בה שיפוץ קוסמטי קל בלבד.
כעבור כעשר שנים, שלושת ילדינו – בת (12), אורי (9) ואנה (4.5) – ישנו בחדר אחד. הבנו שבקרוב המצב יהיה בלתי נסבל עבור המתבגרת הצעירה. באותו זמן חשבתי שבגלל שהדירה צרה ובעלת שני כיווני אוויר בלבד, אין אפשרות להוסיף לה חדר (אלא אם זה יהיה ממ"ד שנכנסים אליו מתוך חדר אחר, כפי שנעשה בדירות אחרות בשכונה. זה לא נחשב כפתרון ראוי למגורים בעיני).
התחלנו לחפש שוב דירה – גן או גג, כי החצר הייתה חלק מהותי ואהוב באורח החיים שלנו. כל הדירות שראינו היו יקרות בהרבה, וכולן דרשו שיפוץ נרחב. חזרנו לחפש פתרון בתוך הקיים. תוך כדי שיחה במטבח הבנתי שלא לקחתי בחשבון את החלון הקטן שבו. בזכותו אפשר לתכנן חדר נוסף, ובתנאי שכל מרחב הסלון והמטבח יאורגן מחדש. בבוקר כמעט רצתי למשרד, ובערב כבר הייתה סקיצה מוכנה.
בין הקפדני לאישי
תוך כדי שיחות ליליות על האפשרויות השונות התחלנו גם לדייק את האווירה העיצובית שרצינו ליצור. קראנו לזה "סגנון סקנדינבי חם". בחרנו לעבוד עם עץ ליבנה לבוד (בירץ'), חומר שאני מאוד אוהב: הוא בהיר, חמים, משתלב מצוין עם גווני האפור של רצפת הטראצו ומקבל בקלות צבעוניות עזה יותר.
אני מגיע ממשפחה של אמנים ואספני מציאות. סבי מצד אבי היה אמן בנפשו. ביתו היה עמוס ביצירות, כמעט שלא היה מקום פנוי על הקירות. בכל דבר – קליפות עצים, כתמים על הקירות וכו' – הוא ראה דמויות, שהוציא החוצה בעזרת רישום או צבע. שני בניו התאומים למדו בבצלאל והם אמנים מוכרים. אבי בנה חלק גדול מהרהיטים שהיו לנו, ותמיד היה משהו בתהליך הכנה בסדנא שלו בחצר. בבית שבו גדלתי היו פסלים מעשה ידיו, עבודות אמנות של דודיי, ויטראז'ים וציורים של אמי. האסתטיקה הייתה חשובה, אבל היא הייתה תמיד פרי של אלתור, ניסוי וטעייה, עם איכות אישית, בלתי ניתנת להגדרה סגנונית.
בתקופת לימודי האדריכלות נחשפתי לסוג לגמרי אחר של אסתטיקה. אהבתי עבודות מוקפדות ונקיות, פרטי בניין מתוכננים היטב, עם התייחסות רבה לחלל ולאור. עבודות שהמאמץ לעיתים אינו ניכר בהן, אך ידעתי שהן פרי של תכנון קפדני – ההיפך הגמור מאווירת האלתור וה-mix&match שגדלתי בתוכה. מצד שני, הרגשתי תמיד שהחיבור שלי לסגנונות הללו אינו שלם. במשך כמה שנים חיפשתי את הסינתזה בין שתי ההשפעות האלה – התכנון הקפדני, מבחינה פרקטית וחזותית, יחד עם האישי, המשתנה ומתפתח לאורך השנים.
כאדריכל אני מאמין שככל שהמטען שהלקוחות מביאים איתם גדול יותר, התוצאה תמיד מקורית, מעניינת ומוצלחת יותר. לחלק מהאנשים קל יותר אם אומרים להם מה נכון ויפה, אבל בעיני בית צריך להיות קודם כל אישי. זכורה לי כתבתו הכנה והאמיצה של רענן שקד כאן ב-Xnet, שבה הוא תיאר איך בסופו של תהליך ארוך, לעיתים מרגש ולעיתים מתיש, הוא נכנס לגור בבית חלומותיו – וגילה שהוא גר בבית גנרי לחלוטין, זהה לעוד אלפי בתים צמודי קרקע ברחבי הארץ.
מטרות התכנון החדש
מכיוון שגרנו בבית הזה כמעט 12 שנה לפני התכנון החדש, הכרתי אותו היטב. את האור והאוויר לאורך שעות היום, את המחסור במקומות אחסון, את האתגר שבחיים תחת דירות עליונות, הצופות על החצר. מעבר להוספת חדר לבתנו הבכורה, רצינו להקל את עומס החיים הכרוך בגידול שלושה ילדים קטנים (וכלבה) תוך כדי ניהול שתי קריירות. היום אני יכול לומר שהשינוי שנעשה חוסך לנו מספר שעות לא מבוטל בשבוע: קל יותר לשמור על הבית מסודר ונעים, ונדרשת פחות עבודה כדי להחזיר אותו למצב כזה.
בתכנון החדש, למעשה, כל החלק האחורי – שני חדרי השינה, חדר הרחצה, שירותי האורחים ועוד חצי חדר במרכז – נשאר כפי שהיה. החלק הציבורי עבר מהפך: דלת הכניסה בוטלה, והמבואה הפכה למטבח. במקום בו היה המטבח מוקם חדרה החדש של בתי.
עיקר האתגר היה לארגן את מרחב הסלון והמטבח מחדש, ללא תשעת המטרים הרבועים שנגרעו ממנו. מבואה היא דבר נהדר בעיני, אך אצלנו, בפועל, היא הייתה מנותקת מהבית, וצברה בלגן. ברגע שהצלחתי לקפל אליה את המטבח כל החלל הציבורי השתחרר, והיום הוא אף נחווה כמרווח יותר. הגדלנו את החלונות הפונים לחצר בצורה משמעותית, הקשר עם החוץ התחזק, וזרימת האור והאוויר טובה יותר.
קיר הנגרות הגדול בסלון בנוי בקווים אופקיים כהמשך ישיר של המטבח, ויחד אתו הוא מתפתל לאורך של כעשרה מטרים, יוצר תחושה של זרימה ומרחב. מסך הטלוויזיה אינו מקבל אצלנו מקום מרכזי, וטוב שאפשר להסיט את המחיצה ולהסתיר אותו. במיוחד אני אוהב את קו התפר בפינה בין הסלון למטבח: על מדף אחד יש ספרים ומעליו מקבץ של ספלים וצלחות קטנות, כרמז לפונקציות שמעבר לפינה. לאחסון התיקים נמצא פתרון באמצעות מערכת ארונות שנבנו גב אל גב בעומקים משתנים, בין רהיט הסלון לארונות הבגדים בחדר החדש.
מטבח שהוא כמו תא טייס
מאחר שאני מאוד אוהב לבשל, תכננתי את המטבח כמו תא טייס – אני מגיע לכל מקום בצעד אחד או שניים. כדי שמשטח העבודה הקטן לא יתמלא בכלים ובאביזרים, יצרתי אדן חלון עמוק במיוחד. כך, למעשה, משטח העבודה לא קטן כלל – הוא פשוט בנוי בשתי קומות. בין הכיור לכיריים יש משטח באורך מטר בלבד, והוא נשאר תמיד פנוי, מקום שמספיק בהחלט לעבודת ההכנה. כל מה שמחכה לחיתוך או מוכן להגשה עובר מיד ל"קומה העליונה", שם גם מניחים כלים לייבוש.
כלי בישול שנמצאים בשימוש תכוף תלויים מעל המשטח העליון, נגישים בהושטת יד. המטבח קטן מאוד, אך האור והאוורור מפצים על כך. אנחנו מרבים לארח ואני נהנה מעמדה שמאפשרת לי קשר עם הסביבה, אך גם מוגדרת מספיק כדי שלא יסתובבו לי בין הרגליים.
מרכז תפעולי קטנטן
אל חדרה החדש של בת נכנסים מחצי החדר הפנימי, שהפך למרכז הלוגיסטי של הבית: יש בו פינת עבודה, ארונות גדולי נפח ועמדת כביסה הנותנת מענה לכל ההליך המייגע הזה, וכוללת מכונות כביסה וייבוש, מגירות לבגדים מלוכלכים, משטח קיפול ומדפים לארגון הבגדים המקופלים – בהשראת המכבסה הקיבוצית. כל הפונקציות נמצאות במרחק חצי צעד זו מזו.
הכניסה הנסתרת לחדרה של המתבגרת מאפשרת לה מעט יותר פרטיות, וכך גם הפינה האינטימית בחצר, שאליה פונה החלון.
סקיי לייט בחדר הרחצה
בחדר הרחצה היה קיר מעוגל, שבוטל. גם כאן שטחי האחסון גדלו משמעותית בזכות ארון כיור חדש, ברוחב של שני מטרים. החדר נמצא בלב הבית, והוא ללא חלון. ניצלנו את העובדה שהדירה מעלינו קטנה משמעותית משלנו, ופתחנו חלון גג (בהסכמת השכנים), שמכניס אליו אור, אוויר ואפילו ציוץ ציפורים בבוקר.
מבחינתי, ההפתעה של השיפוץ היא המסדרון. הוא היה חשוך יחסית, בגלל תקרה שהונמכה עבור מערכת המיזוג. בתכנון החדש מערכת המיזוג שינתה מקום, ההנמכה בוטלה והמסדרון התרחב מעט, בזכות ביטול הקיר המעוגל. היום הוא אחת הזוויות החביבות עלי מכיוון הסלון.
יוצאים החוצה
כיוון שער הכניסה לחצר השתנה, כך שהוא ייפתח אל מלוא אורכה – 18 מטרים, ופנים הבית לא ייחשף מיד לעין. את מרבית שטחה כיסינו בדק של עץ אורן, בגלל שהכלבה שלנו לא השאירה שום סיכוי להצמיח דשא. בחרתי בלוחות צרים יחסית, כדי לקבל מראה של סיפון ספינה, ובין משטחי העץ הרבועים השארתי חריצים שבהם גדל דשא יפני. רצף המשטחים הארוך תורם לתחושת הגודל של החצר, ומלווה בערוגות שונות.
פרגולה של כבלי פלדה מתוחים משמשת בסיס לצמחים מטפסים, שכבר באביב הבא יקנו לנו פרטיות ממבט הדירות העליונות. בינתיים מתחתי על הכבלים בדי לייקרה, מעין מפרשים המספקים צל, פרטיות ועניין חזותי.
לתקופת הקורונה נכנסנו כמה חודשים מתום השיפוץ, ואת רוב זמננו בילינו בין הקירות ובחצר. גילינו שלמרות שטחו המצומצם, הבית יכול להכיל כמה התרחשויות במקביל, ואף יש פינות קטנות שאפשר לבלות בהן באופן יותר פרטי, כשנעשה צפוף. התכנון החדש מאפשר לנו להישאר לגור בבית האהוב שלנו עוד כמה שנים, עד שהבן האמצעי יצטרך גם הוא חדר משלו. הוא גם הקפיץ אותנו מדרגה מבחינה כלכלית, בזכות החדר שנוסף, וישתלם כשיגיע הזמן לעבור.
- קבלן: שיבק יהושע
- נגרות: הצריף של רוני הנגר
- מסגרות: רולן אמינוב - ה.ר.י.ז.ר
- דק וגדרות עץ: אוריה זמיר, "עבודה עברית"
- מרצפות, אריחים וכלים סניטריים: חזיבנק
- תאורה: קרן אור
- מיזוג: ''התיקון הכללי''
- סטיילינג לצילומים: קרני רשף
