אירנֶה מיקנברג (72), מנהלת תקשורת שיווקית בגמלאות, גרושה מפרק א', אלמנה מפרק ב', אמא לשתיים וסבתא לשישה, גרה ברחובות:
"בספטמבר 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ההורים שלי הצליחו לברוח מגרמניה והפליגו לצ'ילה. כשהגיעו לשם, התיישבו בעיר וָאלְדיבְיָה. כשהפסיקו להגיע מכתבים מגרמניה, הם הבינו שההורים שלהם לא שרדו את המלחמה. הם פתחו חנות בגדים והביאו אותי לעולם.
מאז שהייתי קטנה, תמיד היו רעידות אדמה חלשות. היינו מסתכלים על המנורה ואומרים 'רועד', אבל לא דאגנו. ידענו שבוואלדיביה לא תהיה אף פעם רעידה חזקה, כי הרעידות החזקות היו תמיד במרכז צ'ילה - ולא בדרומה.
זה קרה ב־22 במאי 1960, כשהייתי בת 12 וחצי. היה יום ראשון והיינו בבית. אחרי ארוחת הצהריים ההורים שלי עלו לחדרם כדי לנוח. פתאום הרגשתי רעידת אדמה חזקה ונבהלתי מאוד. רצתי לחצר האחורית, ושם מצאתי חברות שלי שגרו בבניין הסמוך וגם הן רצו החוצה. שאלתי אם הן הרגישו את הרעידה והן ענו: 'כזו רעידה לא הרגשנו אף פעם'.
לא הספקנו להגיד ג'ק רובינזון, ואז הגיעה הרעידה הגדולה. רעש אדיר יצא מתוך האדמה, ותוך רגע אף אחת מאיתנו לא עמדה על הרגליים. הכל מסביבנו עף. הצינורות שהיו מתחת לאדמה התפוצצו, ובן רגע היינו כולנו מלאות בוץ. שכבנו על הרצפה, ופתאום חברה שלי קלטה שתנור ההסקה של הבית שלנו, שהיה עשוי מבטון, התנתק מן הבית ועף בדרך אליי. ברגע האחרון היא משכה אותי אליה והצילה את חיי.
מול הבית שלנו היה בית מצופה בטון, שבו התגוררה ילדה בת ארבע בשם לטיסיה. ראינו אותה בורחת החוצה, ולנגד עינינו ההמומות נפל עליה קיר בטון והיא מתה. אני לא אשכח את זה לעולם.
במשך עשר דקות הכל רעד. הבית שלנו, שהיה עשוי מעץ, קרס - ולא ידעתי אם ההורים שלי בחיים. הייתי מבוהלת וצרחתי, 'אבא, אמא'. כולם סביבי צעקו.
בסוף הרעידה הצלחתי לקום וללכת לרחוב. מולי עמדו ההורים שלי, לבושים בפיג'מה. רצתי אליהם והתחבקנו חזק. התברר לי שהם רצו לרחוב אחרי הרעידה הראשונה ולא ידעו איפה אני. הם שמעו אותי צועקת וענו לי – אבל הקול שלהם לא הגיע אליי. הבית היה הרוס, וידענו שמסוכן להיכנס לתוכו, אבל ההורים שלי החליטו להיכנס להריסות וטיפסו על הקרשים כדי להוציא כמה בגדים. היה לי קשה לשחרר אותם מהחיבוק, פחדתי שהם ימותו.
התחילו שמועות על גל גדול שיעלה מן הים דרך הנהר וישטוף את העיר, וידענו שאנחנו חייבים לטפס לאזור גבוה יותר. התחלנו לצעוד, ובדרך ראינו רחובות שלמים שנראו כאילו חתכו אותם בסכין. עד היום, הרעידה הזו נחשבת לחזקה ביותר שנמדדה בהיסטוריה. נספו בה 6,000 בני אדם.
הרעידות נמשכו כל הלילה, אז ישנו על מזרנים ברחוב. למחרת אבא שלי פגש חבר שהיה בכיר בצבא, וסיפר לו מה קרה לנו. באותו הערב קיבלנו מפתחות לדירות שבדיוק סיימו לבנות עבור נזקקים. אבא דאג לא רק לנו אלא גם לשכנים שלנו, שנותרו ללא קורת גג.
אני תמיד צריכה להיות מוכנה לבריחה"
אחרי שנתיים של עבודה קשה הצליחו ההורים שלי להקים חנות חדשה. הם איבדו פעמיים את כל מה שהיה להם, אבל לא את שמחת החיים. עם המעט שהיה להם חיינו הכי טוב שאפשר. הם תמיד אמרו: 'את הספרים שקראנו ואת מה שהכנסנו לנפש שלנו, אף אחד לא יוכל לקחת מאיתנו'.
בשנת 1969 עליתי ארצה והקמתי משפחה. עד היום, כשאני מרגישה רעידת אדמה ואפילו הקלה ביותר, אני עומדת ליד הדלת ומוודאת ששום דבר לא ייפול לי על הראש. לפעמים אני אומרת, 'הייתה היום רעידת אדמה', וצוחקים עליי. רק אחר כך, כשזה מופיע בחדשות, אומרים לי 'צדקת'.
כשמישהו שיושב לידי מרעיד את הרגליים בעצבנות, אני מקבלת דפיקות לב מהירות ומבקשת שיפסיק. במשך שנים לא יכולתי ללכת למקומות סגורים. עד היום, אלא אם אני במקום ציבורי, אני לא סוגרת את הדלת של השירותים. אני תמיד צריכה להיות מוכנה לבריחה.
שורה תחתונה: למדתי שהכל מאוד שברירי. תחיו את החיים היום, ואל תשקיעו בחפצים שיכולים להיעלם בתוך עשר דקות. מלאו את החיים שלכם בעושר פנימי ולא חיצוני".
