בואו נגיד את האמת: לא מעט קוראים שמחזיקים את מגזין "לאשה" לא פתחו אותו כדי לקרוא את הכתבות או כדי להתעדכן במדורי האופנה והעיצוב. ברגע ש"לאשה" מזדמן לידיהם הם פורשים לפינה שקטה ומדפדפים במהירות למדור היחסים.
כן, גם בעידן שבו פורנו זמין לכל ילד עם סמארטפון, אפשר להפליג בדמיון מול כותרות ולגמוע בשקיקה סיפורים מהקליניקה לייעוץ מיני. מדורי היחסים קיימים בעיתון משנת היווסדו והם חלק בלתי נפרד ממנו. כעת מתברר שיש להם תפקיד חשוב בייצור ובייצוג המיניות הישראלית.
ד"ר יואב קניאס, חוקר ומרצה לתקשורת, הקדיש את עבודת הדוקטורט שלו לנושא ("מין, מדע, מדיה: ניתוח ההיבטים הפומביים של הייעוץ המיני בעיתונות העברית"), שאותו חקר במסגרת החוג לתקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים (בהנחיית פרופ' עמית פינצ'בסקי).
קניאס (47) מזכרון יעקב, הוא רווק בהורות משותפת ואב לילד בן שבע, כיום מרצה באוניברסיטה הפתוחה וגם מעביר הרצאות וסדנאות על שימוש נבון במסכים. בעברו היה עיתונאי ("פנאי פלוס", "מעריב", "הזמן הוורוד").
אף על פי שבנערותו התענה, התבייש והתעכב בתהליך גיבוש הזהות המינית שלו, הוא אומר שמעולם לא שלח מכתב למדורי הייעוץ, אבל קרא אותם באדיקישראל היא עדיין חברה שמרניתות. "בבית שבו גדלתי לא דיברו על מין", הוא מספר. "זה היה בית חילוני וליברלי, אבל בסוף שנות ה־80, כשרציתי לדעת, את המידע קיבלתי רק מדימויי המגדר והמיניות בטלוויזיה, במגזינים, במוזיקה וברדיו. למדורי הייעוץ המיני של 'לאשה', מדורי ההיכרויות והכתבות על יחסים ומיניות הגעתי מתוך סקרנות וצמא לידע. הבנתי מהמסרים של הסביבה שמיניות היא דבר אסור שלא מדברים עליו, ושהמדורים האלה, שהוסתרו בסוף העיתון ולפעמים לא הוזכרו בתוכן העניינים, מכילים את הדברים שבדרך כלל לא מדברים עליהם".
מחקרו נמשך שבע שנים, שבהן ישב בספרייה הלאומית ועבר על עיתונים ישנים. "חיפשתי את ייצוגי המיניות בתקשורת וראיתי את ההיסטוריה של המדינה חולפת מול עיניי. זה היה מרתק".
מה מדורי הייעוץ המיני לנוער אמרו על הומוסקסואליות בימי נערותך?
"הבנתי מהם שזה שלילי, שזה דבר אסור ולא מקובל, שלב שצריך לעבור, שזה לא נורמלי. אבל מדובר בזמנים אחרים. גדלתי בשנות ה־80 שבהן הומוסקסואליות עדיין נחשבה לעבירה פלילית. את הצבא העברתי ביחידה קרבית בהדחקה מוחלטת של הנטייה שלי, ואחרי הצבא יצאתי לעולם, ראיתי את הייצוגים האלה מקרוב באירופה, הבנתי שאפשר לחיות עם זה, ויצאתי מהארון".
שנות ה־40: מין ללא נישואים? שחיתות!
כבר בשנות ה־30, מספר קניאס, יצא לאור מגזין נשים דו־שבועי עצמאי שנקרא "שולמית". תחת הכותרת "דעת נשים על נישואין" התפרסמו בו תוצאות סקר שבדק שלוש שאלות עיקריות: האם את רוצה להתחתן, מה דעתך על אהבה חופשית, וכיצד את מתארת לעצמך את חיי המשפחה.
"רוב הנשאלות ההתנגדו לרעיון האהבה החופשית, שמשמעו לפי המאמר קיום יחסי מין וזוגיות ללא נישואים", אומר קניאס. "הן הגדירו זאת כ'שחיתות סקסואלית מצועפת' או 'זנות בלתי רשמית', כלומר ראו בכך עבירה מוסרית חמורה. אולם עצם העמדת הנושא המיני לדיון ציבורי ביטאה מודעות לאפשרויות המגוונות של חיי המין, שלא היו לגיטימיות בארץ באותה תקופה.
"עיקר השיח על מיניות פרץ בשנות ה־40 ב'עולם האשה', מגזין שבו התפרסמו מדורי הייעוץ הראשונים, שלא הוגדרו כמדורי ייעוץ מיני אבל עלו בהם שאלות על יחסים בין בחורים לבחורות ועל מה שקורה בינו לבינה ובינינו לבין עצמנו, הכל בעקיפין ולא מפורש, כי אלה דברים שלא מדברים עליהם. בואי נגיד שלא שאלו שם על סיפוק מיני כי המושגים האלה הגיעו יותר מאוחר. כדאי לציין שגם ב'האישה במדינה', ביטאון שיצא לאור בתל־אביב על ידי האיגוד לשווי זכויות נשים בישראל, כתב סקסולוג, ד"ר אברהם מטמון".
מה היה התפקיד של שבועון "לאשה" בהתפתחות הזאת?
"כבר ב־1947 הוקם ב'לאשה' מדור המכתבים 'תיבת דואר'. כשהוא הושק נכתב שהוא יכלול עצות על ענייני משפטים מפי עורכת דין, עצות על ענייני הגוף והנפש מרופאה, ועצות על 'נושאים שבינו לבינה' (שם קוד למין) מפי 'אישה נבונה ובעלת ניסיון היודעת להתיר את סבך היחסים שבינו לבינה'. אף על פי שכבר היו בארץ מומחים לתחום, העדיפו לקחת משיבה ללא תואר מקצועי, דמות נשית עם ניסיון, חברת מערכת שתשמור על סודיות. למדור הזה הגיעו המון שאלות וסוגיות רומנטיות, וכך צמח מדור שהתמקד בנושא הזה".
"בהתאם לרוח הזמן בישראל של שנות ה־40, המדור שיקף את דפוסי המגדר השמרניים: איסור קיום יחסי מין לפני הנישואים, התמקדות בתפקידי האישה בבית ושמירה על הנישואים בכל מחיר".
שנות ה־50: היסטריית דו"ח קינסי
בשנות ה־50 חל מפנה לאחר פרסום דוחות קינסי הסנסציוניים. הסקרים, שהתבססו על ראיונות עומק עם גברים ונשים, הציגו נתונים על השכיחות הגבוהה של אוננות, של בגידות, של סקס לפני הנישואים ושל התנסויות חד־מיניות. אמריקה נדהמה. בארץ, הסיקור של המחקרים האלה היה נגוע בפאניקה, אומר קניאס.
"אחת הכותרות ב'לאשה' ב־1953 זעקה: 'אין אמת בדוח של קינסי! סילוף העלול להמיט שואה מינית על מיליוני נערות בעולם כולו'. השימוש בביטוי 'שואה', הנחשב לטאבו הלשוני העצום ביותר בשפה העברית בשנות ה־50, ביטא את רגשות החרדה שהעורך רצה לעורר בקוראות, מחשש שיבגדו בתפקידן המיני הלאומי כאמהות וכרעיות, שאינן אמורות לעסוק בהנאתן ובסיפוקן המיניים. מצד שני, הוא רצה לשמר את העניין בנושא הדרמטי".
שנות ה־60: רופאים שמרנים מייעצים
"בשנות ה־60 התפתחו טורי הייעוץ למדורים מקצועיים שחיברו רופאי נשים. ב'לאשה' הטור נקרא 'מה דעתך דוקטור?', וחיבר אותו הגינקולוג ד"ר יאיר גבור. הרפואה הייתה כיסוי לעיסוק במיניות, שהייתה ונותרה הנושא העיקרי לשאלות למערכת. כבר דובר על המיניות ועל החשיבות שלה, אבל רק במסגרת הנישואים ומתוך התמקדות בסיפוק צורכי הגבר, כי גם הרופאים היו נגועים באותה אידיאולוגיה שמרנית שציפתה מאישה לקבל את מצבה ולא לשבור את מסגרת הנישואים בכל מחיר".
שנות ה־70: חילופי זוגות ואורגזמה
"בתחילת שנות ה־70, בשעה שבעולם משגשגת המהפכה הפמיניסטית ובארצות הברית פורצת תרבות ילדי הפרחים, ב'לאשה' פרסמו סדרה של כתבות מתורגמות מהעיתונות האמריקאית שעוסקות באורגיות, בפורנוגרפיה ובאורגזמות.
"אחרי פרסומן עסק העיתון בנושאים האלה מהזווית הישראלית, שלח כתבות לחקור את השדה, להתקשר למספרי טלפון שפורסמו במודעות היכרויות של זוגות שמחפשים צלע שלישית, לראיין אותם ולהגיד: הנה, המין הקבוצתי הגיע לישראל והזוגות שמקיימים אורגיות הם תרבותיים ומוצלחים שרוצים להכניס גיוון מיני לחייהם. השמרנות התרופפה גם במדורי הייעוץ, שבהם התחיל דיבור על הומוסקסואליות, על מיניות נשית ועל סיפוק מיני - עדיין במסגרת הנישואים. עיתונאיות פמיניסטיות ראו במיניות נושא חשוב ומעניין, ועורכי העיתונים הבינו שהוא מושך קהל קוראים, שזה אייטם תקשורתי".
מתי מדורי הייעוץ המיני הפכו למה שאנחנו מכירים היום?
"בסוף שנות ה־70. אז ראינו את עליית הסקסולוגים. ד"ר עמי שקד היה הסקסולוג הראשון שהבין את הפוטנציאל של התקשורת לקידום המקצוע שלו. הוא השתלם במכון של מאסטרס וג'ונסון בארצות־הברית, שהמחקר שלהם שיגע את העולם באותן שנים. מאסטרס וג'ונסון הביאו את הזווית הרציונלית על מין: הם עשו ניסויים, צפו בתגובה של נשים לאורגזמות וכתבו על הסיפוק המיני בסקס כתהליך טכני־מכני. באותם ימים, במדור הסקסולוגיה של ד"ר שקד בעיתון 'מוניטין', נבנה מילון המושגים שבו אנחנו משתמשים עד היום: אוננות, אין־אונות, אורגזמות, סיפוק מיני, אימפוטנציה ופריג'ידיות - קרירות מינית.
"בעשור שלאחר מכן ב'לאשה' פורסמו מדי שבוע שלושה מדורים: 'כל מה שרצית לדעת והתביישת לשאול' - שאלות לד"ר דניאל למברוזו, מדור תחת הכותרת 'מין' של שרון ליבנה שכלל כתבות רוחב וראיונות, ו'סופר סקס' של הסקסולוגית האמריקאית ד"ר רות וסטהיימר. בנוסף התפרסמו בעיתון כתבות שעוסקות במין ובמיניות, ברווקות, בדייטינג ובהומוסקסואליות כתופעה קיימת, כתבות על איך מגיעים לאורגזמה, על בעיות בתפקוד המיני, על פנטזיות מיניות, על חנויות צעצועי מין ועל חילופי זוגות.
"כדאי לציין ש'העולם הזה' התחיל את השיח הפופולרי על סקס עוד בשנות ה־60 המוקדמות, אבל זה היה עיתון אלטרנטיבי וחתרני, מחוץ למיינסטרים. השפעתו הייתה יותר על השיח העיתונאי. מה שנחשב נועז ב'לאשה' בשנות ה־70 וה־80, אורי אבנרי והחבר'ה מ'העולם הזה' כבר עשו בשנות ה־60 המוקדמות".
שנות ה־80: הומואים מוצגים כמופקרים
בשנת 1985, מסביר קניאס, האיידס שינה את השיח. "הבינו שיש בעיה, שאי־אפשר להמשיך לעודד את הסיפוק המיני, את הבגידות, ההתנסויות ואת המין החופשי, כי מתחיל עידן אחר שבו צריך להישמר. לריאיון עם סקסולוגית ב'לאשה' ניתנה הכותרת 'מין ללא קונדום הוא רולטה רוסית'. גם הסקסולוגים משנים את השיח ומדברים על מין בטוח לפני סיפוק מיני, כי הם לא רוצים לאבד את הפסגות שהם כבשו. למרות מאמציהם, הרופאים מקבלים שוב לידיהם את מדורי הייעוץ ומתמקדים בנושא של אמצעי מניעה שנדחק עד אז. גם ההומוסקסואליות מדוברת אחרת, באופן שלילי הרבה יותר".
שלילי? בשנות ה־80?
"כאמור, עד שנת 1988 משכב זכר עדיין נחשב לעבירה פלילית. מה שאותי הפליא היה השיח החיובי והפתוח דווקא בסוף שנות ה־70, שהתייחס להומואים כחלק מהמארג החברתי, כזהות חברתית, ולא כמשהו חולה או סוטה. אבל עם האיידס השתנה השיח לרעה, הדגש עבר להצגת הומואים כמופקרים, לכתבות על נערי ליווי ומין מזדמן, כחלק משיח האיידס בכלל בעולם".
היום: סרטוני פורנו במקום טקסטים
ומה קורה היום? נדמה שהכל פתוח ושלכל שאלה אפשר למצוא תשובה בגוגל, אבל ד"ר קניאס מצייר תמונה אחרת. "בולשיט, זה עדיין נושא אסור לדיון. ישראל היא עדיין חברה שמרנית. גם ב־2020 ילדים לא מדברים עם ההורים והמורים שלהם על מין ומיניות. מכיוון שהכל ויזואלי אז הדברים כאילו יותר חשופים ונחשפים, אבל לא יותר מדוברים".
האם לדעתך השאלות בכל מדורי הייעוץ שחקרת באמת נשלחו למערכת?
"ילדים היום לא יודעים לדבר על מיניות עם ההורים. הם פשוט יצלמו את עצמם
בפוזה סקסית ויעלו לטיקטוק עם פוזות מעולם הפורנו"
"שאלה מצוינת. אין לי דרך לדעת, אבל לצורך העניין זה נראה אותנטי".
מה הקוראים למדו מהמדורים האלה?
"איך לדבר על מין ולהגדיר לעצמם מיניות, וגם פרקטיקות, איך ומה לעשות. לעיתונות יש תפקיד בייצור המיניות הישראלית, בדיבור על המין, בידע על מין ובהבניית המיניות שלנו. הכל התחיל במדורים האלה בעיתונות, שפרצו לשיח המיינסטרים ואפשרו למין להיות מדובר בכל סוגי המדיה. ממדור שאלות זה הפך למדור מקצועי ולכתבות רוחב ותחקיר, הכניס שיח פורה והביא ביטוי להתעוררות החברתית. פתאום מדברים על אורגזמות, אוננות, פורנוגרפיה. היום אי־אפשר לדבר על מיניות בניתוק מהמדיה, ומערכת החינוך עדיין לא השכילה להבין את זה".
כלומר?
"עד היום החינוך המיני בבתי הספר לא מוסדר ולא מעודכן. בני הנוער לא יודעים לדבר על מה שקשור למיניות עם ההורים והמורים שלהם, ואין לכך מענה. במקום זה הם פשוט יצלמו את עצמם בפוזה סקסית ויעלו את זה לטיקטוק עם פוזות מיניות שלקוחות מעולם הפורנו, עם הבלטת הטוסיק והחזה והשפתיים החשוקות. אם כנער קראתי את מדור 'על בנים ועל בנות' ב'מעריב לנוער' ולמדתי ממנו איך להתייחס ולדבר על מין, היום הילדים ניזונים מהאינסטגרם, הם מקבלים סרטון פורנוגרפי לווטסאפ בגיל מוקדם מאוד ואולי הם מראים אותו אחד לשני, אבל אין להם יכולת לדבר על זה, הם לא מקבלים הדרכה ותיווך מילולי, ונוצר פער גדול בין מה שאני רואה וחשוף אליו כילד, ובין היכולת שלי לקחת ולתרגם את זה לחיים שלי, לאמץ את זה ולבטא את המיניות. זה מסביר את ההתנהגות הבוטה של הצעירים היום. התרבות ויזואלית, והם ישר מנסים מה שהם רואים. מכיוון שהמדיה חזותית, הם יקראו פחות על הנושא, ויעברו מוויז'ואל פורנוגרפי להתנסות. בשנות ה־20 לחיים יותר קשה לייצב זוגיות עם מערכת יחסי מין בריאה כשניזונים מהדימויים האלה".
