בעיצומו של משבר הקורונה, באפריל האחרון, הגיעה שר סנדה (34), בעלת רשת "שר פיטנס" להרזיה ולחיטוב הגוף, לבית החולים איכילוב כדי ללדת את בנה השני, ליאו. בבית חיכה לה אלרוי, בנה בן השלוש וחצי, ולצדה היה בעלה, עידן. מחוץ לחדר הלידה לא חיכו הוריהם. לפני שלוש שנים איבדה את אמה בנסיבות טרגיות. אביה נהרג בתאונת דרכים כשהייתה בת 22. הוריו של עידן נפטרו שניהם מסרטן בשנה האחרונה.
סנדה קיוותה ללדת מהר ולחזור לשגרה בהקדם. הקשיים הפיזיים החלו עוד קודם, אבל איש לא ניחש לאן יידרדרו הדברים. באמצע ההיריון אובחנה כסובלת מסימפיוליזיס, התרחבות של האגן שגורמת כאבים. "מחודש שביעי לא יכולתי ללכת", היא מספרת, "שכבתי על הספה ובכיתי. אמרתי לעידן, 'תביא לי הליכון', והוא אמר, 'אני לא מוכן לראות אותך עם הליכון'. היו לי בחילות והקאות, ניהלתי את העסק ותפקדתי כרגיל עם הכאבים, אבל לא אימנתי. אני לא בנאדם מפונק, אבל זו הייתה תקופה קשה. רק חיכיתי ללדת. כשהיו לי צירי לידה, אמרתי לבעלי בחיוך בין ציר לציר, 'הסיוט נגמר'. אתה אף פעם לא יודע מה עתיד לבוא".
הלידה עברה בשלום, ללא אפידורל, כי לא הספיקו לתת לה אותו בזמן. מאותו הרגע המצב החל להידרדר בלי שאיש הבין בתחילה מה קורה. "ילדתי ב־20 באפריל, יום שני, שש בבוקר. אחרי כמה שעות עמדו לשחרר אותי מבית החולים, כי בקורונה לא רצו להחזיק יולדות הרבה זמן. אמרתי לעידן, 'אני מרגישה שמשהו לא בסדר איתי, אני לא יכולה ללכת הביתה'. הלכנו למלונית. למחרת, יום שלישי, המשיכו כאבים רגילים של אחרי לידה, אבל גם סחרחורות ובחילות, ואמרו לי שזה נורמלי".
מתי הבנת שזה לא נורמלי?
"בלילה שבין שלישי לרביעי שכבתי במיטה. עידן בעלי נרדם לצדי והחלטתי לא להעיר אותו. היה לי התקף רעידות משונה. הגוף שלי רעד בפרכוסים ולא הצלחתי לעצור את זה. שלחו אחות, בדקו שאין לי חום והלכו. אחרי שלוש שעות וחצי, ההתקף עבר. היו לי קצת כאבים באגן וחשבתי שזה קשור לסימפיוליזיס, ושייקח לזה זמן לעבור".
וזה לא עבר.
"ברביעי בשמונה וחצי בבוקר, עדיין במלונית, הלכתי עם התינוק לבדיקת רופא, שפסק הכל בסדר, את משתחררת. ותוך כדי שהוא אומר את זה, אני מרגישה סחרחורת וכאב באגן ותחושה שאני לא יכולה לזוז. מסרתי את התינוק לאחת האחיות וגררתי את עצמי לחדר. נשכבתי על המיטה ומאותו הרגע, תשע בבוקר, התחילו כאבי תופת. ביקשתי שיקראו דחוף לרופא, וכולם הגיעו לראות מה קורה כי לא הפסקתי לצרוח, 'אל תיגעו בי'. אז הבינו שמשהו לא בסדר והחזירו אותי למחלקת יולדות בשעה 11 בבוקר".
מה הרגשת?
"כאבי תופת ברגליים ובאגן. כאילו משהו מבפנים מכרסם אותך. כאב לי ברמה כזו שביקשתי מהרופאים, 'תרדימו אותי וכשכל זה ייגמר אני רוצה להתעורר'. לא יכולה להסביר את עוצמת הסבל. רק מי שהיה שם וראה אותי, מבין".
בשלב הזה החלה סאגה מסחררת, שנראית לה היום כמו חלום רע. היא נשלחה לבדיקות סי.טי ול־MRI. "בגלל הכאבים לא היה אפשר לגעת בי", היא משחזרת, "השיגו אישור מיוחד לקחת אותי על המיטה שאני עליה ולא על אלונקה וממנה העבירו אותי על קרש מיוחד למיטת הבדיקה. צרחתי. משלב מסוים הרדימו אותי בכל בדיקה עם זריקת טשטוש חזקה".
ביום שישי לפנות בוקר, ארבעה ימים לאחר הלידה, הגיעו התוצאות: סטרפטוקוק A מזן אלים במיוחד, שהתפשט באזור הירכיים והאגן. שעות ספורות לאחר מכן ריאותיה נחלשו והיא חוברה לחמצן. הרופאים הודיעו: צריך להכניס אותך בבהילות לניתוח ולהוציא את הרחם, שהיה במצב של נמק. סנדה שמעה את הבשורה הקשה ולא התפנתה לעכל אותה. "לא העליתי על דעתי מה ההשלכות, רק רציתי שהכאבים יעברו. הייתי על מורפיום וזריקות טשטוש, וכלום לא עזר. יום ולילה ראיתי רק שחור מרוב כאב. אין רגע מנוחה".
כמה חמור היה המצב?
"כשהכניסו אותי לניתוח הרופאים אמרו לבעלי שהם לא יודעים אם אני אצא מזה, כי הריאות קרסו. כולם חיכו לראות אם אני בכלל שורדת את הלילה".
שר סנדה שרדה את הלילה, אולם הבדיקות לא העידו על שיפור. במשך ארבעה ימים נותרה מונשמת ומורדמת. ביום הברית של בנה החלו להעיר אותה בהדרגה. היא מצאה את עצמה שוכבת במיטת טיפול נמרץ, מחוברת לאינספור צינורות ולמכשירים מצפצפים. בברית, שהתקיימה בבית החולים, היא כמובן לא הייתה. הכאבים עדיין היו שם, ובעוצמה גבוהה יותר. התברר שהחיידק התפשט במפרק האגן והעצמות. שבועיים לאחר הניתוח שבו הוסר רחמה, הוכנסה לניתוח נוסף, שני, שבו טופל הזיהום באגן. רק אחר כך דברים החלו להשתפר. "התעוררתי מהניתוח עם כאבים בלתי נתפסים. קיבלתי מורפיום דרך הווריד ואפידורל לעמוד השדרה.
"עד לפני כמה שבועות הייתי בטוחה שלא אלך יותר בחיים על הרגליים. הייתי על כיסא גלגלים ובמקלחת עם כיסא מיוחד. עברתי בהדרגה להליכון וממנו לקביים, ולא ידעתי אם אצליח להתקלח יום אחד בעמידה. בשלב ההוא, כדי שאעשה את צרכיי, הרימו אותי עם מנוף ושמו לי חיתולים. הכבוד שלי נרמס על הרצפה, זו הרגשה של חוסר אונים".
מתי ראית את הילדים?
"את ליאו ראיתי אחרי חודש. חברה הביאה אותו אליי. לא יכולתי להרים אותו. שכבתי במיטה, והיא הניחה אותו מעליי והחזיקה. זה היה קשה. כאמא את מרגישה שנכשלת בתפקידך כי את לא מסוגלת לטפל בתינוק שהרגע ילדת. את אלרוי ראיתי רק אחרי חודש וחצי. הייתי מומיה במיטה ולא רצינו שהוא יראה אותי ככה".
ובתוך כל זה, לא התאבלת על אובדן הרחם שלך.
"זה מאוד קשה, אבל עדיין הייתי בתוך כזאת סערה, שלא חשבתי על זה. השאירו לי את השחלות. זה אומר שאם בעוד זמן ארצה עוד ילדים, אני יכולה להביא בפונדקאות. אבל אני עוד לא שם בכלל. עוד לא יצאתי מכל הסיוט כדי לחשוב על זה. מבחינתי זו הייתה מלחמה על הבית, על הילדים, על החיים וכן, גם על העסק. גם היום יש לי כל כך הרבה חזיתות. הבן הבכור שלי עם חרדת נטישה. כשאושפזתי הוא היה מתעורר בלילות ובוכה 'אמא'. חשב שעזבתי אותו".
לפני שלוש שנים, באוגוסט 2017, נהרגה אמה בתאונה שנסיבותיה עלומות. "לי אמרו לי שאמא נפלה מקומה שמינית בבניין שבו העבירה אימוני כושר אישיים. לאף אחד אין באמת תשובות מה קרה. דיברנו יום לפני, והכל היה בסדר. יש סימני שאלה, ועד היום, למרות בקשתי, המשטרה לא העבירה לי את חומרי החקירה. אף אחד לא ראה כלום ולא שמע דבר".
מה את חושבת שקרה לה?
"אמא הייתה אישה שמחה ואנרגטית, אוהבת את החיים. היא קבעה תוכניות לאותו היום. זה היה חמישה חודשים אחרי שאלרוי, בני הבכור, נולד. לא היה שום סימן ממנה או מקרובים אליה, שמשהו כמו התאבדות הוא על הפרק. במצבים כאלה יש סימנים. המוות של אמא נחת עליי כמו רעם ביום בהיר, וכל האפשרויות על מה שקרה לה נלקחות בחשבון".
- הראיון המלא עם שר פיטנס מתפרסם בגיליון "לאשה" החדש, עכשיו בדוכנים
