ילדותה ונעוריה של קרן דניאלי-קאסנר לוו בתחושת כישלון עזה בשל אי-הצלחתה להשתלב במערכת החינוך. כשבגרה, ואחרי שפתחה סטודיו לצילום ונעשתה מנטורית לצלמים, אובחנה כבעלת הפרעת קשב וריכוז. בפעם הראשונה היה שם לקושי שלה, ונפתח מקום לחמלה ולקבלה עצמית. "אחרי שנים שבהן חשבתי על עצמי דברים איומים, הבנתי שלא הייתי ילדה רעה, אלא פשוט ילדה שלא טופלה", היא אומרת. "פתאום הבנתי שהכל בסדר אצלי, ויכולתי להמשיך את חיי, משוחררת מהמשא הכבד הזה".
מי את?
"קרן, בת 41, נשואה לגלב ואמא של נוגה ורוני (תאומות בנות שמונה) ושל נעמי (חמש וחצי). גרה בתל מונד".
ומה את עושה?
"אני צלמת, יועצת עסקית לצלמים, בעלת בית ספר לצילום וכן מרצה על צילום ועל הסיפור האישי שלי".
שורשים, נופי ילדות – מה את זוכרת?
"נולדתי וגדלתי בתל מונד, בת שנייה במשפחה של ארבעה ילדים. אבי יצחק, בן ליוצאי איראן, גדל בקדימה, ויש לו מפעל לייצור משטחי עץ, ואמי אורה, בת ליוצאי תימן שגדלה בתל מונד, היא הילרית. שניהם נשרו מהלימודים בשנות התיכון, ואולי משום כך תמיד העבירו לנו את המסר שלימודים והשכלה אקדמית הם המפתח להצלחה בחיים. אני הפנמתי את המסר הזה, אבל לא הצלחתי לממש אותו. כבר ביסודי הייתי מהתלמידים שלא הסתדרו. לא הבנתי את חוקי המשחק של חברת הילדים ולא הייתי מוכנה לציית באופן אוטומטי לתכתיבים חברתיים. שילמתי על כך מחיר יקר: לא היו לי הרבה חברים. למעשה, הייתה לי רק חברה טובה אחת, והרגשתי בודדה. גם הלימודים היו עבורי סבל מתמשך. לא הצלחתי להתרכז בדברי המורים, שיעורי בית אף פעם לא הכנתי, והייתי מעתיקה את השיעורים מחברתי. מאחר שאת המבחנים הייתי מצליחה איכשהו לעבור, המורים לא הבחינו בזה, ובמשך שנים חמקתי מתחת לרדאר של מערכת החינוך ושל הוריי.
"בחטיבת הביניים ובתיכון הדברים החמירו. בשלב מסוים עברתי לבית ספר בנתניה, אבל הקשיים ליוו אותי גם שם: התחלתי בכיתה טכנולוגית-מדעית, ואחרי חודשיים נשרתי ממנה ועברתי לכיתת גרפיקה ואמנות. הייתי התלמידה האבודה, זו שלא שווה להשקיע בה. הרגשתי שאני כישלון, ששום דבר לא ייצא ממני ושאין לי שום סיכוי להצליח. ברחתי המון מבית הספר, בעיקר לתחנת מד"א בנתניה שבה התנדבתי. שם הרגשתי שייכת, ובעיקר משמעותית. בכיתה י' התחלתי ללמוד צילום, ובפעם הראשונה הרגשתי טוב. גם הביקורות הקשות על העבודות שלי מצד המורים לא ערערו לי את הביטחון, כי ידעתי שהצילומים שלי טובים. פתאום הייתה לי שפה חדשה שיכולתי להתבטא בה בהצלחה, ולהיות מובנת בקלות. ציון הבגרות שלי באמנות היה 98".
מיד עם סיום התיכון ארזה תיק וירדה לאילת. "היו לי כמה חודשים עד הגיוס, שבהם עבדתי כפקידת קבלה במלון", היא מספרת. "אחרי יומיים הכרתי בחור ונהיינו זוג. עברנו לגור יחד, ונשארתי באילת בתקופת הצבא ואחריה. זו הייתה מערכת יחסים מקטינה והרסנית. רק אחרי שהחלטנו להתחתן, יכולתי להגיד לעצמי שלא ככה אני רוצה לחיות, וביטלתי את החתונה. בגיל 23 לקחתי בפעם הראשונה אחריות על החיים שלי, וזו הייתה נקודת מפנה משמעותית. עבדתי אז במחלקת הביטחון של אל על ויצאתי לשליחות בקהיר. לצד תפקידי כסלקטורית וכעוזרת הקב"ט בתחנה, הסתובבתי בעיר וצילמתי. בשנים הבאות הייתי בעיקר בחו"ל, מטעם אל על, וטיילתי המון. הביטחון העצמי שלי עלה, כי מילאתי תפקיד שבו הייתי אחראית לחיי אדם: בכל יום המריאו לישראל מטוסים שאני אישרתי שהם נבדקו, ושהם בטוחים.
"כשהגעתי לגיל 30, הבנתי שהגיע הזמן לחזור הביתה. החלטתי שאני מספיק מבוגרת כדי לעמוד מול הפחדים שלי, חזרתי לארץ ונרשמתי ללימודי הנדסאות צילום ומדיה דיגיטלית. להפתעתי, נהניתי מכל רגע והצלחתי מאוד. היו לי מרצים נהדרים שבזכותם פרחתי, וכבר במהלך הלימודים הוצגו עבודות שלי בתערוכות. סיימתי בהצטיינות. חלמתי להיות צלמת טבע או דוקו, אבל הייתי ריאלית. רציתי משפחה וילדים, וידעתי שזה לא ילך ביחד. במהלך הלימודים עבדתי כרכזת גיוס וכוח אדם בשדה דב והכרתי שם את גלב, מאבטח בן 22, יליד אוקראינה שגדל בדימונה. כבר בדייט הראשון הבהרתי לו שאני מחפשת קשר רציני. להפתעתי, למרות גילו הצעיר הוא לא נרתע ולא ויתר עליי. אחרי שנה וחצי יחד הוא הציע לי נישואים, ומאותו רגע הכל קרה נורא מהר: נכנסתי להיריון, נישאנו, הקמנו משפחה.
"מיד לאחר לידת התאומות איבדתי את עבודתי ונקלענו למציאות לא פשוטה, כי גלב היה סטודנט. בעידודו, החלטתי לפתוח סטודיו לצילום ולהתמקד בצילומי תינוקות ומשפחה. הצורך לפרנס את המשפחה שלי ולהוכיח לכולם שאני שווה, דרבן אותי לעבוד קשה, וההצלחה הגיעה מהר. עבודה הביאה עבודה, וגם השתתפתי וזכיתי בתחרויות צילום בינלאומיות. כשקיבלתי פניות מצלמים צעירים, התחלתי להדריך אותם באופן אישי או במסגרת סדנאות.
"השנים חלפו. גלב התחיל לעבוד איתי בעסק. התאומות גדלו, ובגיל ארבע וחצי נוגה התחילה לבטא מצוקה סביב השהות בגן הילדים. לחרדתי, מצאתי את עצמי חוזרת לימים האומללים שלי במערכת החינוך, כשהייתי מתלוננת שאף אחד לא רוצה לשחק איתי. ראיתי את עצמי בנוגה. לאחר בירור ואבחון התברר שיש לה הפרעת קשב וריכוז. המאבחנת איתרה גם אצלי מאפיינים של אותה תופעה, וכך, ביחד עם נוגה, אובחנתי גם אני כבעלת הפרעת קשב וריכוז. זו הייתה הקלה אדירה: בפעם הראשונה בחיי סלחתי לעצמי על זה שכמעט לא סיימתי תיכון, על זה שהרגשתי מטומטמת וטיפשה שכלום לא ייצא ממנה. פתאום הבנתי שאני בסדר והייתה לי הכרת תודה אינסופית על היכולת לתמוך בנוגה ולמנוע ממנה את השנים הקשות שעברתי בעצמי".
מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לקרן של היום?
"תחושות הכישלון וחוסר המסוגלות שליוו את ילדותי, את נעוריי וגם חלק משמעותי מחיי הבוגרים, התחלפו ברצון להוכיח לכולם שאני כן שווה ומסוגלת. גם היום, כשאני בעלת עסק משגשג, יש עדיין פער ניכר בין האופן שבו הסביבה רואה אותי, לאופן שבו אני מסתכלת על עצמי. המסע שלי עדיין לא הסתיים. עם זאת, אני מסתכלת על הדרך שעברתי ועל הבנות שלי ויודעת שכל אחת מהן היא עולם ומלואו, וכל אחת תצליח בדרך שלה. היא רק צריכה למצוא את הדבר הזה שהיא אוהבת, את האור שלה, ולהתפתח איתו. אני כאן כדי להאמין בהן".
מסר לאומה?
"בעולם שלנו יש הרבה ילדים אבודים, שלא מוצאים את עצמם מבחינה חברתית ולימודית, שמרגישים שהם לא שווים כלום. הם נמצאים איתנו בגן הילדים, בבית הספר, בצבא ואחר כך במקומות העבודה. אפשר לעזור להם. לפעמים מספיק אדם אחד שיראה, יידע לזהות ויושיט עזרה שיכולה לחסוך שנים של סבל ולהוביל לחיים טובים של הצלחה ותחושת ערך עצמי גבוה. אז בואו נפקח עיניים ונסתכל, כי כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלואו".
גם הוא סבל מהפרעת קשב והתקשה ללמוד. מה קורה איתו היום? הקליקו על התמונה:
