יש להם לוח אימונים אינטנסיבי, הם מנהלים את חייהם סביב הספורט, וכשרואים אותם באולם הם נראים כמו עוד זוג של שחקני כדור מקצוענים. אבל אלהאם מחאמיד רוזין ובעלה מיכאל רוזין הם הכל חוץ מעוד זוג שגרתי. הוא קפטן הנבחרת של ישראל בכדור שער, והיא שחקנית נבחרת ישראל לנשים באותו ענף ספורט, שמיועד לעיוורים וללקויי ראייה. כל אחד מהם חלה במחלת עיניים אחרת, אך המגבלה שלהם מעולם לא עצרה אותם.
לפני כשבועיים היו אמורים בני הזוג לנחות בטוקיו למשחקים הפראלימפיים, יחד עם בנם אמיר (בן עשרה חודשים) - אלהאם כדי להתחרות, ומיכאל כמלווה שלה, לאחר שנבחרת הגברים שבה הוא משחק לא קיבלה כרטיס לאולימפיאדה. ואז הגיעה הקורונה ושיבשה הכל.
"במקום לטוס לטוקיו, ארזנו מזוודה והגענו לבית מלון בבת־ים, ליום צילומים לחברת כתר שנותנת לי חסות", אומרת אלהאם. "העובדה שלא נסענו מאכזבת מאוד, אבל אנחנו ממשיכות באימוני הנבחרת בבית הלוחם ברמת־אביב, חמישה ימים בשבוע, כל יום שעתיים־שלוש כדי להגיע לטוקיו מוכנות".
אמביציה, אומץ לב, הצטיינות
אלהאם (30) נולדה למשפחה מוסלמית באום אל פאחם, בכורה בין שישה ילדים. כשהייתה בת ארבעה חודשים הבחינה סבתה ז"ל שהיא לא מזהה דברים שבגיל כזה אמורים לזהות, ולא מצליחה לפקוח עיניים בשמש. "בבדיקות התברר שיש לי מחלת עיניים גנטית תורשתית בשם אכרומטופסיה (Achromatopsia) שגורמת עיוורון צבעים, רגישות עזה לאור ופגיעה בעצבים הקשורים בראיית יום", מספרת אלהאם. "זו מחלה שאין לה ריפוי אבל היא אינה מתקדמת. הוריי לא לוקים בה, אבל שניים מהאחים שלי חלו בה גם הם".
היא מרכיבה משקפיים מיוחדים ואינה נעזרת במקל או בכלב נחייה. "אני רואה ביום ובלילה אותו דבר. בואי נגיד שיש לי מזל. אני רואה 60:1.5 - זה אומר שאיכות הראייה של אדם רגיל שרואה מ־60 מטר, היא כמו איכות הראייה שלי במרחק מטר וחצי ממני. אני לא רואה את העולם בשחור־לבן, אבל אני לא מזהה צבעים וצריכה ללמוד שעץ זה חום ומעליו ירוק, שהשמיים כחולים וכו'".
את יודעת מה צבע העיניים של אמיר, בנך?
"כחול־ירוק. זה מה שאמרו לי".
איך גדלת כילדה לקויית ראייה?
"זה לא היה אישיו במשפחה. נדרשנו להתנהל כרגיל, ואני כבכורה נדרשתי אפילו ליותר. הכירו במחלה ונתנו לי עזרים שהזדקקתי להם, אבל לימדו אותי שהיא לא צריכה להיות מכשול. הלכתי לגן ולבית ספר רגילים ובעיניי זה יתרון. לא צריך להפריד ילדים עם מוגבלויות, כי אחר כך הם יוצאים לחיים וצריכים לדעת להסתדר בהם".
מאחר שלא הצליחה לקרוא מהלוח, הייתה לה סייעת ובהמשך מורה חונכת שעיבדה איתה גם נושאים רגשיים, ליוותה אותה והקפידה על זכויותיה מול הממסד החינוכי. "ביסודי הייתי מאוד מוגנת, אבל בחטיבה - כמו 90 אחוז מהתלמידים - הלכתי לאיבוד. זה גיל שאתה מגלה את עצמך, ואני חיפשתי את עצמי. בבית הרגשתי כמו כולם, אחר הצהריים הלכתי למועדון לילדים עיוורים ולא הרגשתי מוגבלת, אבל בבית הספר הייתי בודדה. לא היו לי חברים, וגם המורים לא הלכו לקראתי. כשביקשתי, למשל, מהמורה למתמטיקה שיגיד מה הוא כותב על הלוח, הוא אמר לי: 'את לא צריכה את זה'".
היא הייתה פטורה משיעורי ספורט, אבל בגיל 15 שמעה מהבנים במועדון העיוורים שהם משחקים כדור שער ומאוד נהנים. "כשאמרתי שאני רוצה להצטרף הם צחקו עליי, כי בקבוצה שיחקו רק בנים, אבל באחד הימים חיכיתי למאמן, ניזאר מחאג'נה, ובהפסקה אמרתי לו שאני רוצה לשחק כדור שער. הוא התייחס אליי ברצינות ואמר שישאל את רז שוהם, שהיה מאמן נבחרת כדור שער בנים. התשובה הייתה שבארץ עדיין אין קבוצת בנות, אך בעולם יש ושניסו בעבר להקים אבל לא מצאו בנות מתאימות. רז אמר לניזאר שיתחיל לאמן אותי ושבמקביל יחפשו בנות נוספות. צורפתי לקבוצת הבנים, ובעצם אני הבת הראשונה ששיחקה כדור שער נשים בישראל. ב־2008, לקראת סוף לימודי התיכון שלי, הפכנו לנבחרת רשמית. בתחרות הראשונה לנוער בחו"ל שהתקיימה בהונגריה, ניצחנו נבחרות שמשחקות כבר שנים וקיבלנו מקום ראשון. זה היה מטורף".
תסבירי מה זה כדור שער.
"המגרש מחולק לשניים, ואין מגע בין שתי הקבוצות. המטרה לכבוש את שער היריב, שרוחבו 9 מטרים וגובהו 1.20 מטרים, בין שני השערים יש 18 מטרים, ואין שוער. בכדור יש פעמונים כדי שנשמע אותו, וכשהוא מתקרב אנחנו צריכות לעצור אותו שלא ייכנס לשער שלנו. על המגרש יש קווים בולטים שעוזרים לנו לדעת איפה אנחנו נמצאות. מאחר שלכל אחד מהמשתתפים יש יכולת ראייה אחרת, אנחנו משחקות עם רטיות ומשקפת אטומה כדי שנהיה שוות. בכל קבוצה יש שש שחקניות, שלוש משחקות על המגרש, שלוש מחליפות. כל משחק נמשך 24 דקות, 12 דקות למחצית".
מה ממוצע השערים שהבקעת?
"וואו, אני נחשבת לשחקנית התקפה טובה".
איך הספורט השפיע על חייך?
"קיבלתי המון פרגון והרגשתי מאוד מיוחדת בעיני עצמי ובעיני אחרים. היה לי מה לספר על עצמי, יכולתי להשוויץ. הייתי עוד משהו חוץ מנערה לקוית ראייה. בזכות הספורט נהייתה לי גם פניות רגשית ומחשבתית, והצלחתי לשבת ללמוד ולהוציא בגרויות. התמלאתי ביטחון עצמי, המורים במגמת תקשורת ומחשבים היו גאים בי. נבחנתי בארבע יחידות אנגלית, 5 יחידות בעברית, וקיבלתי 100 במתמטיקה 3 יחידות. הייתי הראשונה בכיתה שלי מבחינת ציונים. קיבלתי ממוצע של 104 בבגרויות.
"היום אין לי בעיה עם המגבלה שלי. זה לא שאני מכחישה אותה. אני חיה איתה, אבל הוכחתי לעצמי שאני יכולה לעשות המון".
אחרי סיום התיכון, בד בבד עם האימונים בנבחרת הנשים, היא התנדבה לשנת שירות לאומי בלשכה לסיוע משפטי בירושלים ועשתה תואר ראשון בחינוך ותיאטרון באוניברסיטת ירושלים ותואר שני בפסיכודרמה בסמינר הקיבוצים.
אהבה, מכשולים, נחישות
את מיכאל (31), הכירה כצפוי סביב הספורט המשותף. "הפעם הראשונה שדיברנו הייתה ב־2008 בטיול של כל השחקנים. עמדתי לבד, והוא התחיל לדבר איתי. ראיתי את האכפתיות שלו והתרגשתי. מה שחיבר אותי אליו זה שהוא גבר חזק אבל גם רגיש, תומך, מפרגן ומאפשר. כל מה שרציתי בגבר מצאתי בו".
הוא בן להורים מבלארוס, נולד בגרמניה בזמן שאביו, טייס מסוק קרב רוסי, היה מוצב שם. כשהיה בן שנה ושמונה חודשים עלתה המשפחה ארצה. מיכאל ואחיו הבכור נולדו שניהם עם רטיניטיס פיגמנטוזה (ניוון רשתית מקולרי), מחלה מתקדמת שגורמת עיוורון. אצלו הבעיה ניכרת בתאים שאחראים על ראיית לילה. "בחושך אני לא רואה כלום, באור יום יש שדה ראייה מוגבל. בעין שמאל אני רואה רק חושך ואור, בעין ימין עדיין יש לי שרידי ראייה. בעבר ראיתי יותר טוב, אבל מגיל 18 הראייה הולכת ויורדת. היום אני נעזר במקל נחייה".
מיכאל גדל בחדרה, למד במסגרות רגילות, ואחרי שנת שירות בסנגוריה הציבורית בירושלים החל ללמוד באוניברסיטה חינוך וסוציולוגיה, אך לא סיים את התואר. בהמשך למד בווינגייט עיסוי רפואי בקורס מיוחד לבעלי מוגבלויות ראייה והוסיף טכניקות פיזיותרפיה ודיקור. היום הוא עוסק בטיפול כעצמאי וכשכיר בשלוחה של בית החולים מאיר בכפר־סבא, בד בבד עם היותו קפטן הנבחרת בכדור שער גברים. את המפגש עם הראשון עם אלהאם הוא זוכר עד היום, "את התסרוקת והעגילים שלה, את החולצה החומה שלבשה עם ג'ינס. היא בחורה מאוד נאה", הוא צוחק.
ידעת שהיא ערבייה?
"בטח. גם ידעתי שאסור להתקרב אליה, אבל זה לא הפריע לי. כשכבר הייתי מאוהב, הבנתי שזה יהיה בעייתי, והיו בהחלט קשיים. בהתחלה לא סיפרתי להוריי שהיא ערבייה, כי לא ידעתי איך יגיבו, וכשכבר סיפרתי, הם לקחו את זה קשה, אבל הבהרתי להם שזו הבחירה שלי והם קיבלו אותה. היום ההורים שלי ושל אלהאם מסייעים לנו, תומכים פיזית ונפשית. אם יש הפסקת חשמל, אבא שלי יבוא גם באמצע הלילה".
כשהחלטתם לקשור את חייכם, ציפית מאלהאם שתתגייר?
"לא. החלטתי להתאסלם. ידעתי שזאת הדרך היחידה שיקבלו את הזוגיות שלנו במשפחה ובסביבה שלה. עברתי את התהליך בבית המשפט השרעי בירושלים. כשבאתי לבקש את ידה מאביה, למדתי כמה פסוקים מהקוראן שמקובל להגיד במעמד כזה. התחתנו בקיסריה לפני שנתיים בטקס שניהל שייח', בנוכחות המשפחות של שנינו ומשפחת כדור השער - המשפחות החשובות בחיינו".
מה דת האסלאם מחייבת אותך ביומיום?
"אלהאם מתפללת כל יום, אני לא. אבל ברמדאן אנחנו צמים יחד. אף אחד לא כפה עליי ולא בודקים אותי, אבל זה משהו שאני רואה לנכון".
אלהאם, כשהתחלתם בקשר צפית את הבעיות שיצוצו?
"פשוט התאהבנו, אחר כך למדנו על המכשולים הצפויים. בקבוצה לא עיכלו שזה קורה, והיינו צריכים לא לחשוף את הרגשות שלנו, עד שהגיע הרגע שהבנו שאנחנו רוצים להיות יחד לתמיד. לי ולמיכאל זה היה מובן מאליו. לא חשבנו על הדתות השונות. בשבילנו זו הייתה אהבה של בני אדם נטו, ומה שעוד יותר משך אותי אליו זה שהוא לא ויתר עליי אף פעם".
איך הגיבו הורייך כשסיפרת להם?
"אמא אמרה לי: 'אני מקווה שאת עושה את הדבר הנכון בשבילך', אבל בינה לבין עצמה היא קיוותה שזה יעבור לי. הוריי אהבו את מיכאל, אבל פחדו מה יגידו, מה יהיה, האם זה הדבר הנכון. היום הם לגמרי איתנו, תומכים ועוזרים ואוהבים. אבא שלי, שעובד בחנות פלאפל בחדרה, שם אנחנו גרים, מגיע כל בוקר לראות את הנכד שלו. אני כבר פחות חשובה", היא צוחקת.
לשניכם יש לקות ראייה בגלל מחלות תורשתיות. לא חששתם להביא ילד לעולם?
מיכאל: "חששנו ועשינו את כל הבדיקות שצריך לעשות לפני ההיריון וגם במהלכו. הגנים שגורמים למחלות שלנו שונים אלה מאלה, ולפי הבדיקות הגנטיות שעברנו, אמיר לא קיבל את המחלות שלנו. כשהוא נולד לקחנו אותו לבדיקת ראייה. הוא רואה. אבל אצלי גילו את המחלה רק בגיל שש, כך שאי־אפשר לדעת. אנחנו חוששים אבל מבינים שאפשר לחיות טוב ולהגיע להישגים גם עם מגבלות כמו שלנו".
אימונים, ניצחונות, תקוות
במהלך השנים זכתה נבחרת הנשים בכדור שער בהישגים לא מבוטלים. באליפות אירופה בגרמניה (2009) הגיעה למקום השישי מתוך עשר נבחרות, באליפות העולם בלונדון (2010) למקום השביעי מתוך 14, ובאולימפיאדת ריו הפסידה הנבחרת הישראלית ברבע הגמר וסיימה במקום השביעי. "מיד אחרי ריו התחלנו להכין את עצמנו לאולימפיאדת טוקיו", אומרת אלהאם, שהייתה קפטן נבחרת הנשים במשך שמונה שנים (2018-2010).
"אחרי אליפות העולם בשוודיה, ב־2018, לקחתי לעצמי פסק זמן כדי להיכנס להיריון, במטרה לחזור ולהתאמן לקראת המשחקים בטוקיו. כשהייתי בהיריון השתתפתי באימונים עד החודש השמיני. פשוט לא יכולתי להתנתק. היה לי מאוד חשוב להמשיך לחוות את החוויות של הקבוצה. אחרי חופשת הלידה חזרתי לאימוני הנבחרת, עם הפנים לאולימפיאדת טוקיו. חודשיים אחר כך הודיעו על סגר בגלל הקורונה".
איך הרגשת?
"בשבוע הראשון הייתי בהלם. לא יכולתי לעכל. בהמשך התחלנו, בעלי ואני, להתאמן יחד כל יום. יצרנו ממש סדר יום קפדני, חזרנו לכושר, ירדנו במשקל, ואחרי חודש וחצי חזרנו לאימונים בזום. ואז, הודיעו על דחיית האולימפיאדה. באסה, חיכיתי לה כל כך. זה פשוט תקע את כל התכנונים. השקעתי את כל כולי, מנטלית ופיזית, הייתי אמורה להגיע לשיא במשחקים, ואחר כך תכננתי 'שנה מתה', שבה מתחילים תהליכים חדשים. ופתאום, הרגו לנו את השנה של האולימפיאדה וגם את השנה של חישוב המסלול מחדש. אבל לומדים לחיות עם זה, כמו אחרי שמודיעים לך שאתה עיוור, נכה. יש הלם ראשוני ואחר כך, כדי לשרוד את זה, אתה מוצא לעצמך פתרונות".
מהם הפתרונות שמצאת?
"להקדיש יותר זמן לאימונים, לשיקום הגוף אחרי הלידה, להשתפר, לגמול את אמיר מהנקה".
"אלהאם היא שחקנית שכל מאמן היה רוצה בקבוצה", אומר רז שוהם, מאמן נבחרת הנשים בכדור שער, שמלווה אותה כבר תריסר שנים. "היא שחקנית מפתח שהגיעה לכל בזכות עצמה. אחת שהולכת נגד כל הסיכויים, נחושה ולא פוחדת להתמודד עם קשיים, עושה מה שנכון לה, וזה לא פשוט אלא מצריך המון אומץ וכוח. המגזר הערבי שאליו היא משתייכת פחות מאפשר לבנות לעסוק בספורט. לזכות הוריה ייאמר שהם מאפשרים לה להיות מה שהיא רוצה, סומכים עליה בעיניים עצומות, ותומכים בהחלטות שהיא מקבלת".
לנבחרת הנשים שלנו יש סיכוי לחזור מטוקיו עם מדליה?
"להגיע לאולימפיאדה זה הישג בפני עצמו, כי יש המון קבוצות חזקות בעולם שרוצות להגיע. לעמוד על הפודיום? זו השאיפה".
