אלופת הג'ודו לשעבר התגרשה מבעלה והתאהבה באישה

לאורית בר־און בקרסקי, פעם אלופת ישראל בג׳ודו, זיכרון ילדות חזק שהיא אוהבת לספר עליו. בגיל שש היא עלתה לאוטובוס בשמלה ורודה ובשיער קצוץ, כפי שאהבה להסתפר באותן שנים, החזיקה ביד אחת את הכלבה שלה וניגשה אל הנהג. ״ואז הנהג אמר, ׳חמודי, אתה יודע שאתה צריך לשלם על הכלב׳״, היא נזכרת בחיוך. ״משום מה נראיתי לו בן למרות שלבשתי שמלה. אמרתי לנהג, ׳אני חמודה וזו כלבה׳".

נעלבת?

"דווקא אהבתי שחשבו שאני בן, אבל לא חשבתי שאני לסבית. אף פעם לא התאהבתי בילדה או במורה שלי. זה לא היה שם. כל החיים חשבתי רק מהראש, והרגש לא ניהל אותי בשום צורה. הייתי מאוד טום בוי, וכשאנשים שאלו את אמא שלי מה יהיה, היא ענתה, 'כשהיא תתפתח ותהיה אישה, היא תיישר קו עם עצמה ועם העולם'. היא לא דאגה. להיות לסבית זו לא הייתה בכלל אופציה״.

בגיל 45 אורית כבר יודעת להגיד לעצמה כל מיני דברים. למשל, שכאשר היא מפסיקה להדחיק את הרגש ועובדת איתו, היא יכולה לאהוב גם נשים. ועוד משהו היא למדה על עצמה: שהיא כנראה לא עשויה מהחומר של האנשים שזוכים במדליה אולימפית. למרות שבר־און הייתה אלופת ישראל בג׳ודו במשך 13 שנה ברציפות וייצגה את ישראל באולימפיאדת סידני, לא תזהו אותה ברחוב. בשנתיים האחרונות החיים שלה היו סוערים ומלאים בדרמות – ואף אחת מהן לא קשורה לספורט.

יש לי תחושת החמצה

בר־און בקרסקי (שלשם הקיצור, תיקרא מכאן בר־און) נולדה בנתניה. אביה, שנפטר לפני כמה שנים, עזב את הבית עם לידתה ונישא בשנית. "נפגשנו איתו לסופי שבוע, אבל הוא לא באמת גידל אותי", היא מספרת. היא גדלה עם אמה, טרישיה, שעלתה מאנגליה, ואחותה. כשהייתה בת שבע עברו לתל־אביב, ובגיל 12 המשיכו לזכרון־יעקב. "אמא גידלה אותנו לבד. היא הייתה במאבק, עבדה תמיד בשתי עבודות, ובמקביל למדה ספרות אנגלית באוניברסיטת תל־אביב. היא מבחינתי הייתה ונשארה דמות להערצה".

האם הייתה הראשונה במשפחה שנכנסה לעולם הג'ודו. היום, בגיל 72, היא מנהלת מועדון ג'ודו בזכרון־יעקב. ״אחרי שאבא שלי עזב, היא חיפשה משהו מעניין לעשות בשעות הערב. היא הלכה לראות התעמלות נשים במתנ"ס השכונתי, אבל זה נראה לה משעמם. אמרו לה, 'תישארי, יש אחרי זה ג׳ודו'. היא אמרה, 'אני? ג׳ודו? בחיים לא'. ואז היא ראתה את האימון, וזה הקסים אותה. היא התחילה להתאמן".

ואת מיד בעקבותיה?

"כשהייתי בת שבע באתי איתה לאיזו תחרות, ישבתי לה על הברכיים, והמאמן שלה שאל אותי, 'למה את לא באה להתאמן?'. עניתי: 'כי לאמא אין כסף לחוגים׳. אמא הסמיקה, והמאמן אמר לה, ׳מי שאין לו כסף, בא בלי לשלם׳".

מאז, במשך כשני עשורים, התמסרה לג'ודו. ״אני יודעת על כמה צריך לוותר כדי להגיע למקום שאני הגעתי אליו. מצד שני, כל החברים שלי היו מהג׳ודו, ובנוסף ראיתי עולם. לא הייתי רואה עולם בחיים בלי העיסוק הזה, אני באה מבית שזה לא היה מתאפשר בו. אני מי שאני בזכות אמא והג׳ודו. אני מרגישה בת מזל".

בגיל 15 זכתה לראשונה באליפות ישראל. לקראת אולימפיאדת סידני החלה להתאמן אצל יעל ארד, "שהיא עד היום כמו אחות, אמא, מאמנת לחיים. אנחנו מכירות עוד מהשנים שבהן התאמנו יחד בנבחרת. ברגע שיעל פרשה היא הציעה לאמן אותי, ולקחתי את ההצעה הזו כמובן בשתי ידיים. זה קשר של משפחה שבוחרים. עשינו גם כמה עסקים ביחד".

עם יעל ארד. "אם ואחות"(צילום: יוסי רוט)

בספטמבר 2000 נסעה בר־און למשחקים האולימפיים בסידני, הפסידה בקרב הראשון, וסיימה ללא דירוג (או מדליה). כשנה לאחר מכן הודיעה שהיא פורשת מתחרויות בינלאומיות, ובהמשך פרשה סופית.

את מרגישה שפרשת בשיא או שיכולת יותר?

"יש לי תחושת החמצה. יעל עזבה לעסקים, ולא מצאתי מאמן שיקדם אותי מעבר לנקודה שבה הייתי, שזה שביעית בעולם".

היית 13 שנה אלופת ישראל, אבל הרחוב הישראלי לא מכיר את שמך.

"אנשים לא באמת יודעים כמה זיעה ומאמץ ספורטאי משקיע, ולא כולם מגיעים לרמות הכי גבוהות ומקבלים הכרה. אני לא הצלחתי להביא מדליה ואליפות עולם כמו יעל ארד וירדן ג'רבי. אני ובנות דורי ראינו את יעל ארד זוכה ורצינו להיות כמוה, והיום בנות רוצות להיות ירדן ג'רבי. זה מה שהוביל אותן לתחום הזה. היום זה לגיטימי להיות בת וגם בג'ודו".

את עשויה מחומר של אלופי עולם?

"לא חושבת. יותר פחדתי להפסיד מאשר רציתי לנצח. באולימפיאדת סידני היינו אני, אריק זאבי וגיל עופר. צילמו את שלושתנו לאיזו כתבה, ואני מחזיקה אותה אצלי בבית כדי להזכיר לעצמי שיותר אני לא מתנהלת מלפחד אלא מהרצון לנצח".

אני נכס לאומי

בגיל 24, בעודה מתכוננת לאולימפיאדה במרץ, הכירה את מי שהפך לבעלה במשך 19 שנה, עמית בקרסקי, מאייר מוכשר וד"ר לאמנות מאוניברסיטת תל־אביב. הוא היה אז בעל דוכן במדרחוב נחלת בנימין בתל־אביב, והיא הגיעה לשם לקנות מתנה. "הוא אמר לי, 'התערבתי עם ידידה שלי באיזה ספורט את, ג'ודו או קראטה'", היא נזכרת בחיוך. "אמרתי לו, 'אני ג'ודאית'. הוא אמר, 'תגידי איך קוראים לך, שנאחל לך שתהיי אלופת ישראל'. אמרתי, ׳אני אלופת ישראל׳. הוא המשיך, ׳אז אני מאחל לך שתגיעי לאולימפיאדה׳, ועניתי, ׳אני אהיה באולימפיאדה׳. הביטחון העצמי שלי היה הרבה מעל ה־1.62 מטר שלי, הייתי בטוחה שאני הדבר הבא".

מה קרה אחר כך?

"אחרי שבוע הוא השיג את הטלפון שלי והתקשר. שלחתי את אחותי לראות איך הוא נראה כי לא זכרתי, והיא נסעה במיוחד לנחלת בנימין ואמרה, ׳הוא פריק׳. לא זכרתי שהיו לו קוקו ועגילים באוזניים ובאף. קבעתי איתו. הוא בא לאסוף אותי עם ג׳יפ פתוח. אמרתי לו, ׳אני אתקרר, אתה צריך לשמור עליי כי אני נכס לאומי, אני הולכת לאולימפיאדה׳. הוא צחק, ׳בואי, נכס׳. וזהו. הוא היה ונשאר חתיך. אני תמיד אמרתי שאצא עם מישהו שהשרירים שלו יותר גדולים משלי".

מכך אפשר להבין שהיית בחורה שרירית?

"נכון, ובאמת הרגשתי שזה לא נשי, השרירים שהיו לי. היום זה כן נשי בעיניי, והלוואי שאחזור להיראות כך. הבעיה שלי הייתה הסביבה, שאמרה שהג׳ודאיות הן רולות. היום אני לא מתייחסת לאיך שהסביבה רואה אותי".

עם אמה, טרישיה. "דמות להערצה"(צילום: איתמר רותם)

כשחזרה מהאולימפיאדה, התהדקו היחסים עם עמית. אחרי חצי שנה של מגורים משותפים היא הציעה לו נישואים בהפקה גרנדיוזית, במהלך צלילה משותפת באילת. כשהייתה בת 28 נישאו, ובהמשך הביאו לעולם שלושה ילדים (בני 16, 15, 7). הם התגוררו בבית יפה בשערי־תקווה, ובר־און למדה הנדסת תוכנה ועבדה בהיי־טק במשך עשור. בשבע השנים האחרונות היא עוסקת בנדל״ן.

מתי הופיעו ניצני המשבר בזוגיות שלכם?

"בגלל שגדלתי עם הורים גרושים, הבטחתי לעצמי שאני לא אתגרש. גם אם היה לי קשה, לאורך השנים היו צפרדעים שהסכמתי לבלוע. שלמות המשפחה הייתה יותר חשובה לי מעצמי. להתגרש לא היה אופציה. גם לא הייתה לי זוגיות רעה, עמית אדם מדהים. אבל הרגשתי בודדה בזוגיות. אפשרנו אחד לשני הרבה תחביבים נפרדים. אני למשל אהבתי קמפינג, ועמית לא, אז יצאתי לקמפינג עם זוגות חברים, ואני הייתי לבד. בשלב מסוים הלבד הזה נהיה טו מאץ׳".

ועדיין לא שקלת פרידה או חיפשת נחמה.

"תמיד התחילו איתי ולא עשיתי כלום, כי היו לי קווים אדומים. כל החיים נזהרתי מגברים. לא חשבתי שאני צריכה להיזהר מנשים. ואז, לפני ארבע שנים, אישה נישקה אותי״.

המשבר של בר־און החל באותה נשיקה. היא מצאה את עצמה מתאהבת באישה וסיפרה על כך לבעלה. זמן קצר אחר כך החליטה שהיא רוצה להציל את נישואיה וללכת לטיפול זוגי, אבל שם צפו ועלו דברים. ״הבנו שאנחנו צריכים להיפרד. עמית אמר לי בטיפול, ׳הפחד הגדול שלי הוא שתעזבי אותי בגלל אישה׳. החבל הזה שהוא פתאום זרק לי, שאולי אני באמת אוהבת נשים, היה נקודת מפנה".

לפני כשנתיים, לאחר שחזרו מעוד פגישה אצל המטפלת, היה רגע שבו הבינו שזה נגמר. ״עמית הסתכל מסביב ואמר, ׳מה יהיה עם הבית?׳, ואני אמרתי, ׳מי אמר שהגבר חייב לעזוב? אני אעזוב׳. כשסיפרנו לילדים שאנחנו נפרדים כולנו בכינו".

בר־און שכרה בית בשערי־תקווה, לא רחוק מביתה הקודם, והשניים החליטו על הורות משותפת. "עמית בא איתי לראות את הבית החדש, ובעלת הבית שאלה אם אנחנו אחים, כי יש בינינו משהו דומה. אמרתי, ׳זה הבעל שלי ועוד מעט הגרוש שלי׳. ואז התחלנו לבכות במטבח, וגם היא התחילה לבכות. הכל היה טעון״.

הדברים היו טעונים לא רק בגלל הפרידה אלא גם נוכח הגילויים החדשים של בר־און על עצמה. ״איך לא הבנתי שאני לסבית עד גיל 40 ומשהו, זה לא ברור״, היא מחייכת. ״אני באה מענף ספורט שיש בו אחוזים גבוהים של לסביות. את או בקבוצה הזו או לא. אני לא הייתי, וזה גם לא משך אותי. לא הסתכלתי ימינה ושמאלה, ולא הייתי מחוברת לרגשות שלי בשיט לעומת היום.

״אני שומעת על בנות מהג׳ודו שלא ידעתי שיצאו מהארון, ואני שואלת, מה היינו קודם - ג׳ודאיות או לסביות שבסוף הג׳ודו משך אותן? זו שאלה. מצד שני, יש המון סטרייטיות שהן ג׳ודאיות נהדרות".

בדיעבד, לא היו רמזים לכך שאת אוהבת נשים?

"אני חוזרת אחורה לכל מיני נקודות בנערות ובבגרות ושואלת את עצמי, איך לא הבנת שאת לסבית? זה היה חוסך לי הרבה. אני, למשל, לא באמת נהניתי מסקס אף פעם עם שום פרטנר שהיה לי. אמרתי, אני א־מינית. מה עושים מסקס ביג דיל? גרמתי עוול לעצמי וגם לבני הזוג שלי. היום אני נהנית מסקס. נשים לא היו אופציה לא כי זה היה אסור, פשוט קברתי את הנושא הזה״.

רגע מיסטי מטורף

כאשר בר־און עברה לביתה החדש, היא כבר ידעה שהיא לסבית, אבל זוגיות לא הייתה לה. "דווקא עמית אמר לי, ׳את חייבת לבדוק את העניין הזה, בשביל עצמך׳. הוא יצא מלך". חודש לאחר מכן נכנסה עמוק לזוגיות חדשה, עם שושי ארליך לינב, בת 46, עוסקת בחינוך וחברה מהישוב. זמן קצר קודם לכן התאלמנה שושי מבת זוגה, מעיין, שאיתה חלקה זוגיות בת 15 שנה ושני ילדים משותפים, בני 11 ושבע וחצי. כאשר מעיין נפטרה ממחלת הסרטן, הישוב כולו התכנס לאבל עמוק.

״אני ושושי הכרנו שנים דרך הילדים", מספרת בר־און. "כאשר מעיין חלתה, כל הישוב התגייס לגיוס כספים לטיפולים שלה, ושם התחיל החיבור בינינו. אני הייתי במשבר עם עמית, והיא סעדה את מעיין. סיפרתי לה על הצרות שלי ואמרתי לה, ׳על מה אני בוכה לך׳, והיא הייתה אומרת, ׳תמשיכי לספר לי, זה מוציא אותי מהקשיים שלי׳".

איך נולדה שם אהבה?

"הייתי שם גם בשבעה ובשלושים למותה של מעיין, ופתאום הרמנו את העיניים אחת אל השנייה, וזה היה רגע מיסטי מטורף. לא ידעתי לאן זה יוביל".

"אין לי צורך להחליף את מי שאני״(צילום: דנה קופל)

סיפרת לעמית?

"כן. בכל זאת, ישוב קטן. ראו את האוטו ליד הבית שלה והתחילו לרנן. חברה אמרה לי שהילדים שלה יושבים בארוחת הצהריים ומספרים שיצאתי מהארון. הופתעתי. זה היה כל כך דיסקרטי. הבנתי שאני חייבת לדבר עם הילדים, כי הם ישמעו את זה בבית הספר. לקחתי את הבנים בנפרד לשיחה וסיפרתי שאני נמשכת גם לנשים. הבן הגדול אמר לי, ׳אני שמח שאת עושה משהו שעושה אותך מאושרת׳. אמרתי לעצמי, ׳יואו, מי אמר לילד הזה מה להגיד? זה בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע באותו הרגע׳. ואז שאלתי, 'ואם מישהו יגיד לך משהו עליי בבית הספר?'. הוא ענה: ׳אני אלך איתו מכות׳. זה נון אישו עבור ילדיי. היום גיבורי תרבות הם חד או דו־מיניים, וזה לא עניין".

אחרי שנה עברה בר־און להתגורר עם שושי וילדיה. בקוטג׳ הצמוד מתגוררים הוריה של מעיין ז״ל. ״הם קיבלו אותי בצורה מקסימה, והם מכבדים ואוהבים את הילדים שלי".

היו מי שחשבו סביבכן שאיחוד הכתובות מוקדם מדי?

"אני בטוחה שכולם חשבו שזה מוקדם מדי, אבל גם שושי וגם אני טיפסנו החוצה ביחד מהבור של משבר החיים שלנו, והרגשנו שאנחנו חייבות זו את זו. ממש נאחזנו אחת בשנייה, ולא יכולנו להתנהל אחרת. בזוגיות של נשים יש משהו כל כך הרבה יותר חזק מכל מה שאי־פעם היה לי".

איזה מחיר שילמת עבור האושר הזה?

"להתגרש לא היה קל. עד היום זה יכול לגרום לי לבכות. השבר הזה של המשפחה זה משהו שתמיד יישאר, ויש לי רגשות אשם על הפירוק. אני חיה בזוגיות עם אישה ומגדלת איתה את הילדים שלה 24/7, ואת הילדים שלי אני רואה חצי מהזמן.

"אבל שושי היא אהבת חיי בעוצמות שלא הכרתי מימיי. משהו נפתח בי. אני נמצאת במקום שאני צריכה להיות בו. אני במערכת יחסים עם אישה, ואני אוהבת שהיא אישה ושאני אישה. אין לי צורך להחליף את מי שאני״.

"בשבילי זו השראה"

בר־און לא תכננה לחזור אל הג׳ודו. אבל אחרי שנתיים מורכבות, שבהן לא רק התגרשה ויצאה מהארון, אלא גם עברה נפילה מקצועית בעסקי הנדל״ן שהיא מנהלת בארצות־הברית, הרגישה שהיא שוקעת לתהומות של עצב. ״חוץ ממה שקשור לילדים ולבת הזוג לא תפקדתי. יעל ארד הגיעה אליי יום אחד הביתה, ואמרה, ׳אורה׳ - זה שם החיבה שלי בג׳ודו - ׳את חוזרת לג׳ודו׳. היא התכוונה שאני אחזור לאמן צעירים".

והסכמת?

"יש משפט ב׳הנסיכה הקסומה׳ שנחרט בזיכרוני, שאומר איניגו מונטויה: ׳אם דברים לא מצליחים, חוזרים להתחלה׳. התחלתי לאמן וזה החזיר אותי לתלם. ג׳ודו זה משפחה גם היום".

כשהנפש שלה החלה להירפא, חיפשה גם טיפול לגוף. בשיטוט בפייסבוק נחשפה למרוץ Tough Mudder הבינלאומי, מסלול באורך 20-16 ק״מ בתנאי שטח קשים, שכולל 25 מכשולים. הנבחרת הישראלית כוללת 40 מנכ"לים ובכירים במשק, שכבר חמש שנים מתאמנים ויוצאים יחד לתחרות. השנה, בגלל הקורונה, בוטל המרוץ שהיה אמור להיערך באנגליה. הקבוצה הישראלית החליטה לקיים את המרוץ באופן עצמאי, בהר החרמון.

מדי שנה מגייסים חברי הקבוצה תרומות עבור עמותת "גדולים מהחיים", כאשר השנה המטרה היא הקמת גן לילדים חולי סרטן. "כשגיליתי את זה הרגשתי שזה יהיה החיבור שלי למעיין ז״ל״, בר־און מתרגשת. ״אם כבר לרוץ, אז למטרה טובה. כתבתי למנהל הקבוצה, איש העסקים אלון כהן, שאני ספורטאית אולימפית לשעבר והיום בטטת כורסה. הוא צחק וענה, ׳אל תדאגי, את תהיי בכושר׳".

אבל המציאות פחות תאמה את התוכניות: במרץ האחרון עברה בר־און פריצת דיסק בזמן הדרכת ג'ודו, ונאלצה לעבור ניתוח. בעקבות זאת, לצערה, היא לא לקחה חלק במרוץ, שהתקיים לפני כמה ימים (אבל כן ליוותה אותו וצעדה 2.7 ק"מ). "פגשתי אנשים שנתינה היא הדבר שבשבילו הם קמים בבוקר", היא מסכמת. "בשבילי זו השראה".