רבים מתייחסים לשנים הסטודנטיאליות שלהם כשנות מסע אל עבר יעד. התואר, המקצוע, החיים העצמאיים. אלה אמורים להיות לימודים של מבוגרים, לימודים של דבר מועיל, לימודים שיסתיימו עד מהרה ועבודת החיים תתחיל. אבל שנות הלימוד במוסדות להשכלה גבוהה הן חלק משנות ההתבגרות שלנו, ולדמויות שעמדו מולנו כשהיינו סטודנטיות יש משקל בהיסטוריה הקטנה של חיינו. החוגים לספרות, כמו הכיתות ההומניות והאירועים הספרותיים, הם מרחבים שבהם מתקיים בדרך כלל רוב נשי. במשך רוב שנות המדינה היו הסטודנטיות רוב על כיסאות הסטודנט, והמרצים הגברים רוב מן העבר השני, שרכן על כַּן ההוראה.
ד"ר יעל רנן וד"ר סמדר שיפמן לימדו ספרות באוניברסיטה שבה רוב אנשי הסגל היו גברים. שתיהן הלכו לעולמן החודש. ואף על פי שמעולם לא למדתי קורס שלם אצל שיפמן או אצל רנן, ולא הייתי חברה אישית קרובה שלהן, היו השתיים נוכחות ונדיבות בדיאלוג ובעצה טובה, בעידוד ובוויכוח, והייתה אחווה, ומי צריכה יותר. כל אחת מהן הייתה ערה לחשיבותן של שנות הלימוד הללו לא רק מבחינת ההיכרות עם יצירות הספרות הגדולות של המערב, אלא ביחס להתפתחותן של הסטודנטיות כנשים מפרשות, חושבות, ביקורתיות, פורעות סדרים.
האוניברסיטה היא הפעם הראשונה שבה נחווים יחסי לימוד בין בוגרים. לא ילדה יושבת מול מורה או גננת, אלא אישה צעירה יושבת מול אישה בוגרת. יש לכך חשיבות היום והייתה לכך חשיבות לפני כמה עשורים, כאשר מחשבה פמיניסטית הייתה נוכחת פחות ונדירה יותר.
באחד הסיפורים של אליס מונרו מסבירה לעצמה משוררת צעירה את תנאי החיים שבהם החלה לכתוב: "היא מתקשה להסביר מה היה מקובל באותם ימים ומה לא. אפשר לומר, ובכן, שפמיניזם לא. אבל אז צריך להסביר שפמיניזם אפילו לא היה מילה בשימוש. אחר כך את נדרשת להרחיב ולומר שלהיות בעלת דעה רצינית כלשהי, שלא לומר שאיפה, ואולי אפילו לקרוא ספר אמיתי, היו דברים חשודים, אולי בגללם הילד שלך חטף דלקת ריאות, ואמירה פוליטית במסיבה של המשרד הייתה עלולה לעלות לבעלך בקידום שלו, וזה לא משנה לאיזו מפלגה נגעה ההערה שלך, אלא עצם העובדה שיצאה מפיה של אישה".
בתוך סביבה כזאת למדו ישראליות רבות. בתוך סביבה כזאת לימדו מרצות אחדות והן השתמשו באולם ההרצאות כמוקד של פעילות מסוג מיוחד. ד"ר יעל רנן קראה, למשל, את סיפור הילדים "כיפה אדומה", כסיפור על פיקוח ומשמעת שנכפים על ילדה קטנה עד כדי כך שהיא הופכת לשוטרת של עצמה. את אמהּ של כיפה אדומה היא קראה בכפל פנים: מגוננת ומפנקת, אך גם מייצרת אצל הבת שלה מעצורים פנימיים בה־בעת. את החוויה החופשית של שיטוט ביער בשבילים נסתרים, שילדה יכולה לגלות בעצמה מתוך תשוקה וסקרנות, האם מחליפה בשורה של איסורים. לא לשוטט, לדכא את התיאבון לאכול מן הסל, לא לסטות מן הדרך שהתוותה לה, לא להיות זו שבגללה סבתא תיפגע. רנן הדגישה שלא מדובר כאן בטיפוח של חוסר אמון בזאבים מאיימים, אלא באמא שמטמיעה בילדתה את חוסר האמון הפנימי שלה בעצמה. יש שביל צר אחד שבו ניתן ללכת, וזה הוא השביל שהותווה עבורה.
רובנו היינו צריכות להגיע לאוניברסיטה ולהתוודע לקריאה כזאת באמצע שנות העשרים של חיינו. לקריאה הזאת יש השלכות על האופן שבו בגרנו כנשים. הלימוד הזה מתקיים בנו באופן אקטיבי.
ד"ר סמדר שיפמן חשבה על סיפורי חניכה של ישראליות צעירות, והראתה לסטודנטיות שלה את עצמן כפי שיוצגו בידי סופרות. ובסיפורים, כמו בחיים, אין דגמים רבים של התנהגות נשית. רק מעט. כששיפמן קראה את "חיי אהבה" מאת צרויה שלו היא התמקדה באופן שבו יערה, גיבורת הספר, מתנגדת לדגמים הנשיים שסביבה וצריכה למצוא לעצמה דגם נשי משלה. יערה מתוודה: "לאף אחד אין חלק בחיי, וגם אני הייתי שמחה להסתלק מהם, אבל אין לי לאן, והחיים האלה הם רק שלי, עוד לפני חדר משלך זה בא, חיים משלך". סמדר שיפמן שואלת מהו הסיכוי של יערה לבנות לעצמה חיים כאלה, משלה, ומבליטה את האופן שבו רגעי האושר היחידים שלה הם רגעים שאינם כרוכים בצורך לטפל במישהו אחר או לרחם עליו. שיפמן אומרת לסטודנטיות שלה: הסיפור של יערה הוא סיפור של מי שמחפשת את הסיפור שלה. אנחנו זקוקות לספרות לשם כך, ואנחנו זקוקות לקריאת ספרות כזו לשם כך.
נורית זרחי כתבה "לא לשמוע את עצמך - זה פירוש של להיות ללא קול". יעל רנן וסמדר שיפמן תיזכרנה בשל המאמץ המשותף שלהן יחד עם הסטודנטיות שלהן, לשמוע את עצמנו.
ד"ר יעל רנן נפטרה ב־2 באוגוסט 2020, בגיל 73. היא שימשה במשך כ־30 שנה מרצה בכירה בחוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל־אביב; התנדבה בעמותת "קו לעובד" להגנה על עובדים מוחלשים בישראל; תרגמה לעברית את יצירת המופת המונומנטלית "יוליסס" מאת הסופר האירי ג'יימס ג'ויס, שנחשבה במשך דורות ליצירה בלתי ניתנת לתרגום.
סמדר שיפמן ד"ר סמדר שיפמן נפטרה ב־13 באוגוסט, 2020, בגיל 68. היא הייתה ראשת התוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל־אביב. בין השאר, עסקה במחקר של דמות האם בפרוזה הישראלית, ולימדה יצירות מאת אורלי קסטל בלום וטוני מוריסון.
- ד"ר נוית בראל היא חוקרת ספרות ועורכת ספרותית. למדה במשך עשר שנים בחוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל־אביב
